בזמן שהיינו בפעילות באזור המרכז, קיבלנו הודעה שאמא של אחת החניכות נפטרה, והלוויה תתקיים למחרת. היה ברור שלא רלוונטי לחזור לערבה באותו היום. יוסי הציע לי שנלך לישון אצל ההורים שלו, שגרים באזור. הגענו לשם וקיבלתי את החדר של אחותו. כשניסיתי להירדם, ראיתי שהוא שלח לי הודעה: בואי אליי לחדר. לא, ממש לא, עניתי לו.
"הוא שלח לי הודעה נוספת והזמין אותי לבוא למקלחת. זה לא קורה, עניתי לו. ידעתי שאני נופלת למשחקים שלו, אבל הפעם הרגשתי שאני צריכה להתאמץ כדי לשמור על גבול ברור. הוא המשיך לחפור לי בהודעות. עזבתי את הטלפון, ניסיתי להירדם, ופתאום הרמתי את הראש וראיתי אותו עומד מולי, לא לבוש.
"זה היה מפתיע, מפחיד. הבנתי שאין לי מה לעשות. שאם אני רוצה שהוא יעזוב אותי, אני צריכה לתת לו את מה שהוא רוצה. קח ורק תעזוב אותי בשקט, זה מה שאמרתי בלב בכל פעם כדי לשרוד. או שאספק לו את מה שהוא צריך, או שארגיש נרדפת כל החיים. כי לקום ולעזוב את 'אדם ואדמה' לא בא בחשבון. אף פעם. והוא ידע את זה".
*
מי שפוגש את ענאל בת־מלך, צעירה דתייה בעלת מטען רוחני רחב ועמוק, יתקשה לדמיין שלא גדלה בחינוך תורני ואפילו במשפחה יהודייה. היא נולדה במולדובה לאם יחידנית שבשל קשיים כלכליים החליטה בשלב מסוים לעבוד בישראל. ענאל, ששמה אז היה ויקטוריה, נשארה במולדובה ושהתה לסירוגין בבית יתומים ובבית דודתה. אמה בינתיים נישאה לישראלי והתגיירה, וכשענאל הייתה בת 10 הגיעה ארצה.
מונטג | צילום: עיבוד תמונה: בינה מלאכותית
בכיתה י"א החליטה ענאל לעבור תהליך גיור. היא למדה באולפנה בכפר־סבא, הדריכה בבני עקיבא והמשיכה למדרשה תורנית בגולן. לבית הספר "אדם ואדמה" בחצבה הגיעה במסגרת שירות לאומי. החיבור העמוק שלה ליהדות בא יחד עם חיבור לציונות, ו"אדם ואדמה" היה בעיניה הרבה מעבר למקום שירות ועבודה. זו הייתה התגשמות של חלום, מסגרת שמעניקה לה בית ואפילו זהות. בערבה, ארץ השמש הנצחית, היא פגשה את הצעירים הצברים הכי אידיאליסטים ומרשימים. תחושת השייכות גרמה לה להישאר כמדריכה בשכר למשך שלוש שנים נוספות, במה שנדמה לה אז כמחוז חלומותיה.
סיפור ההקמה של רשת "אדם ואדמה" אכן נשמע כמו קלאסיקה של פרס ישראל למפעל חיים. צמד המייסדים - המושבניק החילוני עמית מאיר וה"דוס" יוסי מונטג, בוגר הישיבה - שירתו ביחידת החילוץ 669 והפכו לחברי נפש. יחד הם הגו את הרעיון להקים תיכון בעל קונספט חדשני, חזון של הגשמה ציונית חלוצית במקום נעוּרים של בטלה ומסכים: התלמידים יעבדו חצי יום בשדות, חצי יום ילמדו כמו בכל תיכון לבחינות הבגרות, ובערב יתקיימו פעילויות חברתיות בסגנון מכינה קדם־צבאית. השניים יצרו קשר עם ארגון "השומר החדש", וכששמעו שם על הרעיון שמחו לפרוס עליו חסות.
בית הספר הראשון הוקם בחצבה, ונחל הצלחה כבירה. הביקוש גאה, ובתוך שנים ספורות הוקמו שישה בתי ספר נוספים באזורי פריפריה כמו רמת הגולן ועוטף עזה (גילוי נאות: שתיים מבנותיו של הח"מ למדו בבתי הספר של הרשת). על פי התכנון המקורי נועדה התוכנית למגזר החילוני, אך מהר מאוד הפכה למעורבת. העבודה החינוכית במוסדות האלה יוצאת דופן, והתלמידים מדברים בעיניים בורקות על בית הספר שלהם. בחלוקת התפקידים שנוצרה בין המייסדים, מונטג התמצב כ"שר הפנים", איש חינוך נערץ שמנהל את בית הספר בחצבה, ועמית כ"שר החוץ" המקדם את ענייני הרשת כולה.
ענאל הגיעה לחצבה ב־2018 ומצאה שם סביבה אנושית שקיבלה אותה, עם סיפור החיים המורכב שלה, והפכה לה למשפחה: המדריכים, המחנכים ובעיקר המנהל, דמות חינוכית משכמה ומעלה. מונטג ראה אותה באמת, או כך לפחות הרגישה בתחילה. הוא פינה זמן לשיחות אישיות איתה, שאל לשלומה גם בסופי שבוע, התעניין בקשיים ובאתגרים שהיא חווה, ואף הזמין אותה להתארח אצלו בשבתות.
"הוא היה דמות נערצת בעבורי", מספרת ענאל על מונטג, המבוגר ממנה בכעשור. "פעם סיפרתי לו שאין לי כסף, שאני חיה ממינוס למינוס. הייתי צריכה לעשות טיפול יקר לפנים, והייתי בלחץ מזה. אחרי יום או יומיים הוא נתן לי כסף, וסיפר שמישהו מהיישוב שלו העביר לו כספי מעשר 'כדי שאתן למי שאני חושב שצריך'. חודש אחר כך נכנסו אלפיים שקל לבנק שלי, ועל ההעברה היה רשום השם של אשתו של יוסי. זה היה מהמם מבחינתי.
"באחת מישיבות הצוות יוסי הכריז שמעכשיו בכל שבוע, אחד מאנשי הצוות יספר את הסיפור האישי שלו. הוא בחר בי להיות הראשונה. זה החמיא לי, והייתי פתוחה לספר הכול, גם על פגיעות מיניות שעברתי בילדותי. יוסי הקשיב לי ברוב עניין, ואחר כך אמר לי שהסיפור שלי טלטל אותו וגרם לו לרצות לעזור לי עוד יותר. בפועל הייתי הראשונה והאחרונה שהתבקשה לדבר. הסבב לא המשיך בשבוע שלאחר מכן".
מסרונים ככלי שליטה
הקשר של ענאל עם מונטג הלך והעמיק. "לפני כן מעולם לא נכחה בחיי דמות גברית נורמלית. זו הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי שמישהו רואה אותי, שומע אותי, קולט אותי. שיש לי מענה, אדם בוגר שאני יכולה לדבר אליו". ובכל זאת, האינטנסיביות הייתה חריגה: "יוסי הוא איש של הודעות, וכל היום הייתי איתו במסרונים, התכתבויות לתוך הלילה, שעות רבות של שיחות כתובות שלא נגמרות. הכתיבה הפכה לכלי עבודה, ואולי גם לכלי שליטה".
את מתארת תהליך ארוך ומדורג.
"ממש ככה. היעד הראשון שהוא סימן היה פשוט: לתת לי חיבוק. זה התחיל אחרי ערב הורים בחצבה. השעה כבר הייתה חצות, ובמענה לאחת ההודעות שלו כתבתי שאני לא בטוב. הוא ענה: 'אני פה, את רוצה לרדת? אני אתן לך חיבוק'. זה נראה לי מוזר וניסיתי לענות מסביב בלי להתייחס לעניין החיבוק, אבל הוא לא הרפה. 'אני פה למטה, מחכה לך, כשתהיי מוכנה תרדי'. היה ברור לי שלא. לא יצאתי אליו, ובסוף הוא נסע הביתה. נשארתי מבולבלת, לא הבנתי מה בעצם קרה שם.
"בהזדמנות אחרת היינו באזור המרכז בהכנה למסע לפולין, ובערב רציתי לנסוע לישון בבית של אמא שלי. יוסי הציע להקפיץ אותי, אבל במקום לקחת אותי מיד הביתה, הוא עצר במאפייה ודיברנו שעות. סיפרתי לו שאמא שלי לא בבית. כשהגענו הוא ביקש לעלות איתי לראות את הבית. זה היה מוזר. עמדנו בסלון, וזה נראה כאילו הוא מתלבט מה לעשות, אבל לא הצלחתי להבין מה הוא רוצה. בסוף הוא הלך.
"בשנה השנייה שלי ב'אדם ואדמה' הייתי המדריכה של הכיתה שהוא חינך. לקראת פתיחת השנה ביקשתי שנקיים פגישת הכנה, כדי לקבל ממנו רקע על התלמידים. הוא קבע שניפגש בדירה שלי בחצבה. היינו היחידים במתחם. יוסי ניסה לקחת את השיחה למקומות אישיים, ויצא שבקושי דיברנו על החניכים. הוא גם ביקש לראות את החדר שלי, ושוב לא הבנתי מה קורה.
"כבר בשנה הראשונה היו הרבה מאוד דברים בשטח האפור, אבל היו לו גבולות. בשנה השנייה הוא התחיל להתייחס למראה שלי. 'את יפה', הוא היה כותב לי, 'הרגליים שלך יפות'. לא ידעתי איך אני אמורה להגיב. השטחים האפורים הלכו והתרחבו. מצאתי את עצמי מוחקת את ההודעות בינינו, כדי שהחניכים לא יראו".
מונטג, היא מספרת, לא הרפה מעניין החיבוק. "הוא העלה את זה בהתכתבויות, לא הפסיק לשכנע שזה לגיטימי, ואני ניסיתי להתחמק ולהגיד שזה לא מתאים. ערב אחד הוא הציע שנלך עם פק"ל קפה למצפה ליד חצבה, ואני הסכמתי בשיא התמימות. כשהגענו למצפה הוא ביקש לחבק אותי. שאלתי אותו: 'אבל למה? איך זה הגיוני? אתה נשוי'. והוא, ברוגע ובזרימה, נתן לי להבין שזה תקין לגמרי ושההתנגדות שלי לא רציונלית. שאלתי את עצמי, אולי אני באמת מגזימה?
"הוא המשיך לדחוף אותי לכיוון הזה, עד שנגררתי ואמרתי 'בסדר', אבל היה קשה לי להניע את עצמי. בסוף זה קרה, לא יכול היה להיות אחרת. הוא חיבק אותי. זו הייתה חוויה מוזרה. כל הגוף שלו היה ברעידות משוגעות, אני לא הייתי באירוע, לא הבנתי מה קורה. פשוט לא זזתי, עד שהוא נרגע. התחלנו להתקפל, וכשעמדנו ליד הרכב הוא ביקש עוד פעם. אמרתי לו, טוב, סבבה. עוד חיבוק, ושוב הוא ברעידות, וחזרנו לחצבה.
"אני לא יודעת להגיד מה עבר עליי שם. פשוט לא הבנתי מה קורה. בימים הבאים המשכנו לעבוד יחד כרגיל, התכתבנו בענייני עבודה, אבל זה גלש גם לעניינים אחרים. הכול היה מעורבב. עבדתי צמוד אליו, לא הייתה לי אפשרות לנתק מגע".
ואחרי שהמחסום הזה נפרץ, הוא המשיך הלאה.
"כן. בשבוע שלאחר מכן סיימנו לעבוד מאוחר, ויוסי ביקש שאסיע אותו הביתה. באמצע הכביש הראשי הוא אמר לי לפנות לשביל עפר צדדי. שאלתי אם יורדים לעשות קפה. הוא ענה: לא, בואי נעבור לספסל האחורי ונשב לדבר. שוב חזר המשחק - אני אומרת לא לחיבוק, הוא אומר כן, ואני ממש מבולבלת, כי זה אדם שאני מעריכה והוא גורם לי להרגיש שהכול סבבה, שום דבר פה לא רע.
עוד כתבות בנושא
"בסוף איכשהו הסכמתי לחיבוק, והפעם זה היה ארוך יותר. פתאום הרגשתי שהוא מכניס יד מתחת לחולצה שלי, ואז עצרתי את זה בבהלה. התחלתי לבכות, אמרתי שזה לא מתאים ולא טוב, לא יכולתי להכיל את המצב הזה. אבל יוסי הוריד את החולצה שלו בניחותא, ובזמן שאני עדיין בוכה, אמר לי לגעת בו. חיכה שארגע, ושוב ניגש. אחר כך הסעתי אותו הביתה. הוא אמר שזה בסדר שלמחרת אתחיל לעבוד בשעה מאוחרת יותר. הרגשתי שאני בתוך לופ שאי אפשר לצאת ממנו".
איך תפקדת בתקופה הזאת?
"הרגשתי שאני הולכת ומאבדת את עצמי. כשאני מולו אני בוכה, והוא תמיד רגוע. אמרתי לו שאני צריכה לדבר איתו, והוא לקח אותי למצפה בחושך, ישב לידי כשאני בוכה ומתפרקת. בסוף השיחה הוא אמר לי, 'תקשיבי, את צריכה ללכת לטיפול'. ראיתי שהוא מכיל אותי ונותן לי את המענה הרגשי שאני זקוקה לו, והרגשתי שזה לא בסדר שצעקתי והגבתי בקיצוניות.
צילום: נעמה שטרן
"בשלב הזה כבר הגענו למעשים רציניים יותר. בסוף השיחה חוזרים לרכב, הוא מבקש, ובאותו רגע זו בכלל לא שאלה מבחינתי: אתה היית פה בשבילי, אני קיבלתי ממך – איך אני יכולה לבאס אותך עכשיו ולסרב?". לדבריה, היעד הבא שלו אחרי החיבוקים היה להגיע למעשים אינטימיים יותר. "הוא ביקש את זה בהתכתבויות, ניסה למשוך לשם, ואני ממש התנגדתי. יחסים מלאים היו קו אדום, גבול שלאורך תקופה ארוכה היה לי ברור שאני לא מוכנה שייחצה".
ואיך הוא הגיב כשסירבת?
"אם הוא מסמן מטרה, הוא יגיע אליה ויהי מה. יש לו סבלנות של פיל, והוא יכול לשגע את המוח, להתעקש שוב ושוב על אותה נקודה. גם אם ברור לי שלא יקרה, בסוף זה יקרה. מין משחק שסופו ידוע מראש, והוא ינצח אותי. להגיד שהתנגדתי פיזית? לא. זה מבלבל. קורה משהו שלא ביקשתי ולא רציתי, ואני עדיין לא רוצה, אבל יש גם חלק בתוכי שקופא ולא יכול להתנגד".
משחק ההתעלמות
עזיבת "אדם ואדמה", אומרת ענאל, לא באה בחשבון. לא היה לה אז קשר עם אמה, שמצבה הידרדר באותה תקופה והיא נקלעה לדיכאון עמוק ולחוסר תפקוד. "יוסי ידע שאין לי חיים מחוץ למקום הזה. אין לי ממש בית, אין לי מקום לחזור אליו", מסבירה ענאל על הימים ההם. "גם כשאמרתי 'לא', הוא לא נרתע. מבחינתו הייתי שלו. כשלא שיתפתי פעולה עם הרצונות שלו, הייתה לו שיטה להעניש אותי – פשוט לא לדבר איתי שבוע. הוא ידע שזה משגע אותי, שההתעלמות שלו מתסכלת אותי וגורמת לי לרדוף אחריו. הוא היה משחק משחקים. אני מדריכה את הכיתה שלו, מה שמחייב תקשורת שוטפת בתדירות גבוהה, והוא לא מדבר איתי. פשוט מתעלם כאילו אני אוויר, גם כשאני זקוקה לו ככתובת מקצועית.
"הוא ידע מה להגיד לי ואיך לשחק בי. הוא לא השתמש אומנם בכוח פיזי, אבל היום אני מבינה שלא הייתה לי שום בחירה. הרגשתי שאני צועקת בלב שאני לא רוצה, אבל בחוץ אין לי איפה לצעוק, וזה גם לא אפשרי, כי אני לא אפיל אותו בחיים. למי יכולתי לבכות? הייתי הולכת אל יוסי עצמו ובוכה לו. פעם צעקתי: 'יוסי, זה עושה לי רע, אני מרגישה זונה, אני לא רוצה לעשות את הדברים האלה'. אבל זה לא עזר.
"במשך הרבה זמן הוא שיגע אותי שאסכים ליחסים מלאים, ואיכשהו גם את זה הוא הצליח להשיג. זה הגיע לסיטואציה הזויה – הסכמתי ללכת לקנות אמצעי מניעה בשבילו, אחרי שיוסי הסביר שזה לא מתאים שבחור עם כיפה ילך לקנות אותם. היו פעם או פעמיים שהוא היה יכול לפרש את ההתנהגות שלי כהסכמה, אבל בפעמים אחרות הוא ניסה בלי לשאול אותי. הגוף שלי היה בקיפאון מוחלט, אני אפילו לא יודעת להגיד מה קרה שם בדיוק. בשלבים הראשונים הוא עוד השתדל להתייחס אליי בעדינות וברגישות, אבל בהמשך, אחרי שכבר הרגיש שאני 'שלו', משהו בו נהיה הרבה יותר גס ותאוותני. המפגשים איתי היו הזדמנות בשבילו לפרוק את היצרים שלו, עם פחות ופחות מעצורים וגבולות. בשלב הזה הוא כבר לא היה מדבר, אלא בא ועושה. זה היה יכול לקרות בכל מקום - בדירה שלי, ברכב. זה קרה גם תוך כדי פגישת עבודה בסלון הבית שלו. בזמן שהילדים שלו לידנו, הוא שלח לי הודעה 'בואי לשירותים'. הייתי ישנה אצלם בשבתות לפעמים, בחדר הסמוך לחדר שלו ושל אשתו, והוא דפק בדלת ורצה להיכנס. לא הסכמתי".
סיפרת למישהו על המעשים שלו בזמן אמת?
"לא. היה ברור לי שאני לא רוצה לפגוע בו, ושאני צריכה להאשים רק את עצמי. גם אם ידעתי שהוא לא בסדר, הרגלתי את עצמי לחשוב שאני זו שלא בסדר. הייתה לי תקופה קשה, הגוף והנפש שלי אותתו לי שקורה כאן משהו לא טוב, אבל הייתי מנותקת ולא הבנתי שהמצוקה שלי נוצרה בגלל זה.
"בין האירועים הייתי אומרת לו שאני לא רוצה, זה לא עושה לי טוב, אבל הוא היה ממשיך. חלק בתוכי ציפה שהוא יבוא, כי הרגשתי שאני צריכה אותו. זו הייתה מבחינתי נחמה, כי אני מקבלת מישהו שרואה אותי ומקשיב לי. אבל ידעתי גם מה עומד להגיע, ולא רציתי את זה. תוך כדי המעשים לא העזתי להגיד לו להפסיק, הייתי שותקת ומחכה שייגמר. אחר כך הייתי בוכה, ואז הייתי כותבת לו שאני רוצה להפסיק, והוא היה כותב הודעות של התעניינות - מה שלומך, איך את מרגישה".
כך זה נמשך לדבריה שלוש שנים, ואז הגיע הרגע שגרם לה לפקוח עיניים. "התחלתי לצאת עם בחור שהכרתי, ופתאום גיליתי שקשר עם גבר יכול להיות בריא ונורמלי, ושיש סיכוי שיהיה לי קשר כזה. הייתי בטוחה שעכשיו יוסי ישחרר אותי, כי הוא הבטיח שכשאצא עם מישהו, הסיפור שלנו ייגמר. סיפרתי לו על הקשר, והתגובה שלו הייתה 'אנחנו נמשיך עד שתתארסי'. נפל לי הלב. הבנתי שגם אחרי שאתחתן הוא ימשיך לרדוף אותי. שאין לי שער יציאה".
באותו זמן גילתה ענאל שמונטג מנהל מערכת יחסים עם צעירה נוספת ב"אדם ואדמה". "תמיד הייתה לי הרגשה עמומה שאני לא היחידה, אבל כשניסיתי לשאול את יוסי, הוא צחק עליי והציג אותי כקנאית ופרנואידית. הייתה חניכה לשעבר שחשדתי לגביה במיוחד. נפגשתי איתה כשנה אחרי סיום התיכון, וכשישבתי לידה קלטתי שיוסי שלח לה הודעה. ניצלתי רגע שבו היא השאירה את הטלפון, ונכנסתי להודעות. הייתי בהלם. ראיתי הודעות בסגנון דומה לאלה שהוא שלח אליי. באחת מהן הוא דיבר על הכוונה שלו לשכב איתה, והסביר לה מה לעשות.
"הזדעזעתי לגלות שאני לא היחידה שנפגעת. התקשרתי אליו בדמעות וצעקות ודרשתי להיפגש. רציתי לקבל הסברים. ישבנו לשיחה ארוכה, ובאינסטינקט של רגע הקלטתי את השיחה, אף שלא דמיינתי שאשתמש בזה אי פעם".
"שוקל לעבוד רק עם בנים"
הקלטת השיחה הועברה למקור ראשון. תוכנה מלמד עד כמה מונטג, מחנך ומנהל מוערך, היה עסוק במערכות יחסים עם צעירות – חלקן צמחו במוסד שהוא מנהל, את חלקן הכיר במקומות אחרים. בהקלטה הוא נשמע מנסה לשכנע את ענאל שבינו ובינה יש סיפור אהבה של ממש, ואילו האירוע עם אותה חניכה־לשעבר התמצה בהתכתבות בלבד. בהמשך, כשענאל מעמתת אותו עם תוכן ההודעות שכתב, הוא מודה שגם הקשר ההוא גלש אל מעבר לדיבורים.
מונטג מדבר לכל אורך השיחה בקול שקט, מנסה להרגיע. הוא מספר על פגיעות מיניות מתמשכות שעבר בצעירותו, ומגייס את הטראומה המוקדמת כהסבר: "עיוותו לי בחיים את כל הדבר הזה שנקרא מין". את היחסים האסורים הוא מנסה למסגר כמועילים: הקשר עם ענאל "עוזר לי לזוגיות", מסביר מונטג, ומספר שבזכותה הוא חוזר הביתה רגוע יותר, פחות עצבני. הוא מספר גם על יחסים שהיו לו עם שתי בחורות נוספות שעבדו איתו בעבר באזור אחר בארץ. בין לבין הוא מנסה לנרמל, להקטין את האירוע, להאשים דווקא את הנשים ולהיתלות בחולשה אנושית. כך הוא מתאר את אחד הקשרים הללו, מהתקופה שלפני בית הספר בערבה: "הייתה התכתבות שהתגלגלה קצת, ובסופו של דבר הייתי איתה בסיטואציה שאנחנו היינו ביחד וכאילו שכבנו. זה הגיע מהצד שלה. היא חתרה למגע וסחפה את העניין הזה. בהתחלה ניסיתי לעצור אבל הייתה לי משיכה. לא התאהבתי ולא שום דבר בסגנון הזה. זה היה נטו יצר, לא הצלחתי להתגבר עליו. נטו־נטו יצר".
לגבי הקשר עם החניכה לשעבר טוען מונטג ש"הייתה דחיפה גדולה מצידה". כשענאל מעמתת אותו עם הודעות שמדברות על יחסים אינטימיים של ממש, הוא מגיב: "אני מבטיח שחוץ משני המקרים האלה לא נפגשנו יותר. הודעות היו הרבה. היא אומרת שהיא רוצה (...) ואני נסחפתי איתה, כאילו בהודעות. אני חייב להודות בעוד משהו: זה כאילו אתגר מבחינתי להצליח, לגרום לה לרצות אותי ולגרום לה להגיע איתי למצבים כאלה".
"יצר המין, לגברים, הוא הרסני", ממשיך מונטג להסביר ולתרץ, ומפרט סיטואציות שבהן "אין מה לעשות, זה מושך. אין גבר שלא נמשך לזה". ועדיין הוא מדבר על גבולות: עם חניכות לא, "אני לא רוצה לעשות משהו פלילי. הבעיה הכי גדולה זה חניכות שהופכות לבוגרות, משתחרר שם איזה משהו". לדבריו הוא מנסה להינצל מסיטואציות כאלה, ושוקל "לעבוד רק עם בנים (...) הכי מאושר לי זה החופש הגדול. זה חודש וחצי שאני לא פוגש בנות".
עוד כתבות בנושא
הפעם ענאל כבר לא הייתה קשובה לסיפורים ולתירוצים. היא עזבה את בית הספר שהיה לה לבית, חוותה תקופה של משבר אישי קשה, ולבסוף אזרה כוחות והגישה תלונה למשטרה. חומרי החקירה הגיעו לפרקליטות, שאמורה להכריע בעניינם. לזכותן של תנועת "השומר החדש" ורשת בתי הספר "אדם ואדמה" ייאמר שהן נכנסו לעובי הקורה. דיווחנו להן על סיפורה של ענאל ואירועים נוספים שהוזכרו בכתבה, ולאחר בירור הושעה מונטג מתפקידו והוצא לחל"ת, ולאחר מכן פוטר.
לאורך שנות עבודתו ב"אדם ואדמה" התנהל מונטג באופן בעיייתי עם צעירות נוספות - כך עולה לא רק מדבריו־שלו בשיחה שהוקלטה, אלא גם מעדויות אחרות. "כבר מכיתה י' יוסי יזם איתי שיחות אישיות ארוכות, גם באמצע הלילה או בטיולים אחרי שכולם הולכים לישון", מספרת לנו מרים שמואלי (ורטש), תלמידה לשעבר ובת שירות לשעבר בחצבה. "דיברנו על כל נושא, משאלות של אמונה ועד קונפליקטים בבית. כששוחחנו במשרד הוא היה משאיר דלת פתוחה, וכך שידר שמירה על הכללים ונתן תחושת ביטחון, אבל בפועל נוצרה אינטימיות חריגה.
"כשהייתי בשירות לאומי, יוסי ואני היינו צריכים להצטרף פעם לחניכים שכבר היו במסלול בדרום, וכך יצא שיום שלם הלכנו רק שנינו. הגענו לפסגת הר, ואני הרגשתי לא בנוח והקפדתי לשבת רחוק ממנו. ואז הוא אמר לי: 'הייתי מחבק אותך'. שתקתי, הייתי בשוק. בסוף היום קיבלתי ממנו הודעה: 'נעלבתי ממך, הסתכלת עליי כאילו אני יצור'. לא הגבתי בכלל. כנראה הוא הבין שאני לא בעניין, והניסיונות פחתו.
"הוא היה שולח לי הרבה הודעות עמומות. פעם הוא שאל: 'היית יוצאת איתי?'. אמרתי שאני לא מבינה, והוא הסביר: 'אני רוצה להציע לך את אחי, ולצאת איתו זה כמו לצאת איתי'. הקשר שלי איתו נע בגלים - קרבה גדולה מאוד, ואז שתיקה והתעלמות. כשהיה מתעלם ממני, הייתי נעלבת ומנסה להבין למה. את הדפוס הזה ראיתי גם אצל בנות אחרות, במיוחד כאלה שבאו מרקע פגיע יותר, בלי הורים נוכחים. הן העריצו אותו, חיפשו את תשומת הלב שלו, וכשהוא התרחק הן ניסו ליזום קרבה. היו יושבות בחדר ומשתפות זו את זו – 'יוסי כועס עליי'. הוא כל הזמן היה עם בנות בשיחות באוטו, בשעות־לא־שעות".
שמואלי גם זוכרת את היחס של מונטג לענאל: "הוא תמיד הציג אותה כ'בעיה', והוא ה'פתרון'. לדבריו, היא אחת שיש לה מצבי רוח, היא בהתפרצויות רגשיות, והוא מטפל בה. יוסי היה אחראי על בנות השירות הלאומי, וזה נראה הגיוני שיש ביניהם קשר אישי ומורכב. אבל יש כאן משהו הרבה יותר רחב. התרבות בבית הספר בשנים הראשונות הייתה של התמסרות בלי גבולות: ישיבות צוות בשעות לא שגרתיות, טיולים קשים עד שנגמרים המים, עבודה אינטנסיבית בחקלאות, והכול טוטלי, חשוף ואישי. ההתנהלות הייתה כמו בסיירת יותר מאשר כמו בבית ספר. הייתה דרישה לא מדוברת לשקיפות מוחלטת, לדבר על הכול. יוסי יודע עליי הרבה מעבר למה שמורה יודע בדרך כלל. האווירה הייתה שאין שעות, אפשר לשתף הכול, וליוסי יש הרבה כוח וידיעה. השילוב של אינטימיות טוטלית, כריזמה, סמכות חינוכית ומשחקים בין קרבה לריחוק גרם לכך שחציית גבולות תיראה שגרתית והגיונית".
"בחרתי לדבוק בחיים"
כאמור, שתי בנותיו של כותב שורות אלה למדו בבתי ספר של רשת "אדם ואדמה". הבכורה הייתה חניכה של ענאל, והסיפור הגיע לידיעתי דרכה. הזמנתי את ענאל לביתנו כדי שתשתף בסיפורה, ושם נערך הריאיון הראשוני. בחודשים שלאחר מכן ליווינו אותה ותמכנו בה בדרכים שונות, לרבות חיבורים למטפלים ובעלי מקצוע. הליווי נמשך לאורך כל המסע עד לפרסום הכתבה.
במהלך השבועות האחרונים פנה מקור ראשון כמה וכמה פעמים אל יוסי מונטג ואל עורך דינו. העברנו להם שאלות לתגובה, והצענו למונטג, הן באופן ישיר והן באמצעות פרקליטו, לשטוח את גרסתו המלאה בשיחה איתנו או בכתב. מונטג ופרקליטו דחו את כל ההצעות הללו. בנוסף הצענו למונטג להיבדק בפוליגרף, אך הוא סירב.
לקראת פרסום הכתבה נבדקה ענאל אצל נתי שגיא ממכון "שגיא פוליגרף". היא נשאלה על הקשר שלה עם מונטג, ועל סדרה ארוכה של מעשים פיזיים שונים שעשה, לפי הסיפור שגוללה באוזנינו, ובחרנו לא להיכנס כאן לפרטיהם. ענאל נמצאה דוברת אמת בכל תשובותיה.
הסיפור הזה היה ראוי להיחשף גם לולא הגיע לחקירת משטרה. כשהתחלנו לעסוק בו, הסוגיה המרכזית שעניינה אותנו לא הייתה אם יש לו אופק פלילי אם לאו. מדובר הרי במנהל נערץ במוסד חינוכי שיש בו גם תלמידות. כשאדם כזה מקיים מערכות יחסים אינטימיות עם צעירות הכפופות לו, ומעיד על עצמו שמתעוררת אצלו בעיה כשהוא בסביבתן של נשים - כל הנורות האדומות צריכות להידלק.
ואחרי שהברור מאליו נאמר, הגיע הזמן לדבר על הצד הפלילי. מי שהופקדה על חקירת התלונה שהגישה ענאל היא רס"מ אלינור דהן, שעד לא מכבר עמדה בראש יחידה של משטרת דימונה שעסקה באלימות במשפחה, עבירות מין ועבירות נגד חסרי ישע. רס"מ דהן גבתה עדות מענאל, חקרה את מונטג, וניהלה עימות בין שניהם. "ענאל שידרה אמינות הן בחקירה הראשונה והן בחקירות שבאו אחר כך", היא מספרת בריאיון למקור ראשון. "זוהי התרשמותי הבלתי אמצעית. חוקרים 'רואים' את האמינות ומרגישים אותה, וזה מה שחוויתי כששוחחתי איתה. ביחס לעבירה, גם אילו מונטג היה טוען שהדברים נעשו בהסכמה, יש כאן עניין של מרות. הוא המנהל שלה ולא יכול להיות מגע מיני ביניהם. בטח לא כשהיא מתנגדת.
"המתלוננת היא בחורה טובה שעברה חוויית ילדות קשה. הוא לקח את המצוקה האישית שהיא הייתה שרויה בה, והשתמש בה נגדה. הוא יצר אצלה אשליה ש'אני כאן בשבילך, קשוב לך ונותן לך לפרוק את אשר על ליבך', כדי להגיע למקומות שהוא רצה להגיע אליהם. היה לי קשה לראות את ניצול התמימות שלה. היא מגיעה מתוך רצון לפרוק ולשתף, והוא מנצל את זה כדי ליצור אינטראקציה מינית. זה חמור במיוחד כשהוא ממשיך במעשים כשהיא אומרת לו 'לא'. גם במצבים חריגים כמו בבית ההורים שלו, הוא נחוש להגיע לפורקן. במשך הזמן היא ניסתה לשים את הדברים מאחוריה ולהתקדם בחיים, והוא מצא את הדרך להמשיך להיות נוכח בחיים שלה ולא לאפשר לה לפתוח פרק חדש.
"הוא פונה אליה ואומר, 'יש לי מישהו להכיר לך'. כלומר, אם זה לא אני, זה יהיה מישהו שאני אקבע. ככה הוא משתלט לה על החיים ומחזיר אותה למעגל שנוח לו. היא סובלת מחוויה של חוסר שליטה בחייה, והוא כביכול בא לעזור לה להחזיר את השליטה, אבל בפועל שולט בה. הוא מזהה את הצורך שלה באוזן קשבת, וגובה תמורה. היא רצתה לשתף, לא רצתה את המגע המיני, אבל זו המשוואה שהוא הציב בפניה".
לרקע התרבותי יש בעינייך משמעות, מבחינת עצמת הפגיעה?
"בוודאי. בשביל נשים דתיות, מגע בהקשר כזה הוא הרבה יותר קשה. באמונה שלה זה אסור עד החתונה, זה דבר שלא יכול להיות, והרקע הזה מעצים את הפגיעה. הפוגע שובר את כל המוסכמות שהיא חיה בתוכן, ומפרק את מה שהיא מאמינה בו. ראיתי את הכאב בנשמה שלה, את הצער שלה מתוך ההכרה ש'אני דתייה והולכת עם גבר נשוי, ועוד עם המנהל שלי'. היא באה לשירות מתוך אמונה שזה בית ספר עם ערך מוסף, ושהיא תעשה שם תפקיד חשוב ותוביל מהלך חיובי. מבחינתה זה היה משהו ייחודי לבית הספר הזה, וגם את זה הוא שבר לה בתוך הנשמה".
מה הייתה הגרסה שלו?
"בחקירה הוא הכחיש שהיה ביניהם קשר מעבר לקשרי עבודה רגילים, טען שלא היה ביניהם קשר מיני מעולם. יש לה התכתבויות איתו שמוכיחות שהיה קשר מיני, ולכן קל להפריך את הגרסה הזאת. הוא היה יכול לאשר את העדות שלה ולטעון שהיחסים היו בהסכמה, אבל הסיפור שלו גרס שהכול בדיה מופרכת ומטורפת".
מה התרחש בעימות שערכת ביניהם?
"הוא ישב מולה והכחיש הכול בצורה קרה מאוד. לפני העימות ענאל חששה כי היא לא רצתה לפגוע לו במשפחה. התלבטה אם עשיית הצדק עם עצמה שווה את מחיר הפגיעה. בעימות עצמו היא התעשתה. היא קיבלה סטירת לחי כששמעה אותו, וזה נתן לה כוח להילחם על האמת שלה".
מה הייתה ההמלצה שהעברת לפרקליטות?
"להעמיד לדין, המלצה חד־משמעית. כמי שנמצאת הרבה שנים בתחום, אני תמיד שואלת את עצמי אם המתלוננת 'תעבור מסך', כלומר אם יראו את האמת שלה בבית המשפט. מההתרשמות שלי, ענאל משדרת אמינות מלאה. היא דבקה באמת גם בנקודות שכביכול לא היו 'לטובתה'. אני רוצה שמישהו יגיד לה: את דוברת אמת, את לא מדמיינת".
לסיום אני שואל את ענאל מהי המוטיבציה שלה לצאת כעת עם הסיפור שלה לעולם, ומדוע נשארה זמן רב כל כך ב"אדם ואדמה", ואף המליצה לצעירים ללמוד שם. "בתוך המסגרת הזאת חייתי בשני עולמות", היא משתפת. "מול החניכים שלי שם הרגשתי שאני בנתינה, אני גדלה ומתפתחת איתם. חוויית ההדרכה הייתה מעצימה. יכולתי לבכות בחדר בגלל יוסי, אבל כשהייתי עוברת את הדלת, המפגש עם החניכים היה נותן לי כוח. חייתי בתוך עולם אפל ועולם מואר במקביל. אני מעריכה את בית הספר כרעיון וכמסגרת חינוכית, ולא אמחק את זה. יוסי הוא דמות ספציפית שהתפוצצה בתוך המסגרת, והסיפור שלי הוא מול הדמות הזאת.
"בשלב מסוים ראיתי שאני נמצאת בנקודת קיצון. הייתי בצניחה חופשית, התפקוד שלי נעצר ולא ראיתי סיכוי להצליח. הייתי חייבת לבחור אם למות או לדבוק בחיים. למזלי, הנשמה שלי ניצחה. בחרתי בחיים. זה אומר לא לפעול רק לצורך הישרדות, אלא להאמין בחיים. התהליך מייאש וארוך ומציף כאבים ישנים וחדשים. ניסיתי לדמיין נשים אחרות בסיטואציות דומות, עם הכאבים, ההתקפים, חוסר השינה והתמונות שרודפות, ולא יכולתי לשאת את המחשבה שעוד מישהי עוברת את מה שאני עברתי, מתהלכת ככה בעולם, מתה מבפנים ולא חיה באמת.
"בחרתי לספר כי אני לא יכולה לשתוק עוד. אני בוחרת לחיות, ואני רוצה שכל אישה שנפגעה תזכה בגאולה אישית ובחיים. הגיע הזמן שהעולם הנסתר והבודד הזה יקבל הכרה ולריפוי באור השמש. זה לא רק הסיפור האישי שלי, זה סיפור של כל נשמה שלא זוכה לבטא את כאבה, ושלא מקבלת את הצדק שמגיע לה".
תגובה:
"מונטג פוטר מכל עיסוק או פעילות"
מרשת בתי הספר "אדם ואדמה" נמסר לנו: "עם קבלת הפנייה והמידע התקיים בירור מעמיק, ובסיומו נמסרה לעובד הודעה כי הוחלט להשעותו מעבודתו ולהרחיקו מכל פעילות, ונעשתה פנייה לגורמי אכיפת החוק המטפלים בתלונה. בסיום התהליך הוחלט לפטר את העובד לאלתר מכל עיסוק או פעילות בארגון וברשת.
"במקביל פנינו למתלוננת וניתן לה סיוע מקצועי ואישי. בכל שיחה ומפגש נאמר לה ולגורמים המלווים אותה כי גורמי המקצוע, המוגנות והמרחב הבטוח ברשת ימשיכו להיות איתה בקשר רציף לכל סיוע שתזדקק לו. הודגש בפניה כי דלתנו פתוחה עבורה למתן כל מעטפת נחוצה בכל עת ושעה. קשר זה נמשך גם בימים אלה.
"בעקבות האירוע עיצבנו מחדש הכשרות והדרכה לצוותים החינוכיים, בדגש על גבולות אתיים בשיח חינוכי ועבודה במערכת פנימייתית. נמשיך לעשות זאת במתכונת קבוצתית ופרטנית, בסיוע גורמי המקצוע המלווים אותנו.
"כמי שמחנכים לערכים ורואים בשמירה על החוק ערך עליון, אנו סומכים על גופי האכיפה וממתינים להחלטה בתיק. נמשיך וננהג על פי תקשי"ר והנחיות משרד החינוך ונעמוד לרשותם של גופי האכיפה בכל שיידרש".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il