אחרי שלוש שנים של קטטות הדדיות, של יד איש באחיו, של טונים גבוהים, של טענות ושל טענות שכנגד, היה טוב לוּ יכולנו להגיע להבנות שיורידו את המתח בינינו. להניח על השולחן את כל מה שכואב לכולם, ולהסכים שיש דברים שלא עושים זה לזה, גם כשמתווכחים בטמפרטורה גבוהה. התנאי שמשהו מעין זה יקרה הוא שכלל אחד חל על כולם. אני מכבד את הנקודות שרגישות לך כמו שהייתי רוצה שאתה תכבד את הנקודות שרגישות לי. אני לא מזלזל במה שכואב לך ואתה לא מזלזל במה שכואב לי. למה, למרבה הצער, לא נראה שאנחנו בדרך לשם?
סיפורו של מרדכי דוד הוא מקום טוב להתחיל ממנו את התשובה. מרדכי דוד הוא בחור צעיר, עד לא מכבר אלמוני עבור רובנו, שבתקופה האחרונה נצמד לאנשי שמאל – עיתונאים ופוליטיקאים – בלכתם ברחוב, מתעד אותם באופן לא נעים במצלמת הטלפון שלו מטווח קרוב, וחוסם את מכוניותיהם. הוא עשה את זה לאנשי "אחים לנשק", הוא עשה את זה לח"כ גלעד קריב, הוא עשה את זה לאביעד גליקמן, הוא עשה את זה לגיא פלג, הוא עשה את זה גם לאחרים. אני עצמי לא הייתי נוהג כך כלפי איש, וגם לא הייתי רוצה שאיש ינהג כך כלפיי. זה מציק, זה מטריד, זה לא נעים, זה בלתי נסבל.
באולפני הטלוויזיה אי אפשר לפספס את התגובות הקשות ואת הביקורת הנוקבת נוכח פעולותיו של האיש. מעשיו מוצגים כקיצוניים, כמסוכנים, כעברייניים, ככאלה שעוד לא נראו במקומותינו.
הכי מעניין
עוד כתבות בנושא
בשבוע שעבר ראיין גיא פלג במשך 46 דקות את עמיתו לחדשות 12, עמית סגל, בתוכניתו ברדיו 103FM. פלג, ממש כמו עמיתיו לחברת החדשות, לקח קשה מאוד את מה שהוא עובר בתקופה האחרונה בתגובה להתבטאויות הפוליטיות החריפות שלו בטלוויזיה בכלל, ובעקבות מעורבותו ועמדותיו בעניין שדה תימן בפרט.
השיחה של סגל ופלג, שאני ממליץ בחום לכולם לשמוע, הייתה מופת של חוסר מודעות. מבחינתו של פלג העולם נברא לפני שבוע־שבועיים, כשהוא עצמו הפך למוקד ההצקות והאיומים. מה שהיה לפני זה וכוון לאחרים לא מזיז לו, לא מפריע לו, לא מרגש אותו. הוא עצמו יכול להגדיר את נתניהו וממשלתו בתור "האויבים החמורים ביותר", אבל שמישהו יגדיר אותו "אויב"? זה באמת בלתי נסבל.
סגל ניסה להסביר לפלג שכל המעשים שהוא וחבריו צועקים נגדם עכשיו נורמלו בידיהם קודם לכן, כשנעשו מול יריביהם הפוליטיים. עכשיו, כשכל הצדדים כועסים, הציע, זו הזדמנות טובה להחליט שכולם מפסיקים. לגיא פלג היה חשוב להתעקש שאי אפשר להשוות. שמה שהוא עובר חמור ממה שאחרים עוברים. ששום דבר שנעשה לשמאל לא דומה לשום דבר שנעשה לימין. או בשורה קצרה אחת: "זה לא אותו דבר". ההטרדות מצידם של תומכי הממשלה חמורות מההטרדות מצידם של מתנגדיה. הפגיעה באנשי ערוץ 13 במאחז בשומרון בעייתית יותר מהפגיעה באנשי ערוץ 14 בכיכר החטופים. האיומים עליו מסוכנים מהאיומים על סגל. כשמבטלים לו הרצאות זה הרבה יותר נורא מהרצאות שמבטלים לסגל. השלטים שנתלים נגדו רעים יותר מהשלטים שנתלים נגד עמיתו. ובשורה התחתונה: מה שעושים למחנה שלו איום ונורא הרבה יותר ממה שעושים למחנה היריב.
האנשים האחרים
כמו שאמרתי, לא נעים לי לראות את הסרטונים של מרדכי דוד. בעולם מתוקן אנשים כמוהו היו מוקעים כמטרידנים, ואולי אפילו מסיימים עם כתב אישום על מה שהם עושים לזולתם. אלא מה? שאי אפשר לברוח מהעובדה שהבחור הצעיר הזה מציב מול יריביו הפוליטיים מראה ענקית, והתמונה שהם מתפוצצים מזעם כשהם רואים אותה ניבטת אליהם היא תמונתם שלהם.
מרדכי דוד | צילום: אריק מרמור/ פלאש 90
כי אי אפשר להתפאר במצור על המספרה של שרה נתניהו, ולהטריד את הילדים של עמיחי שיקלי, ולהציק לדני דנון כשהוא יושב בבית קפה ולהעלות את זה לרשת תחת הכותרת "לא ניתן להם מנוחה", ולרדוף ברחובות ניו־יורק ממרחק מטר אחרי שמחה רוטמן, ולהיכנס עם שקי חול וגדרות תיל למשרדים של פורום קהלת, ולתקוף את הרכב של יריב לוין, ולחסום את עמית סגל פעם אחר פעם בכניסה לאולפן שלו, ואז להתלונן כשחלק מהפרקטיקות הללו מופנות נגד הצד שלך. וגיא פלג, שהוא רק משל כאן, מתקשה להבין את זה. כך הוא וכך חבריו למהדורה, שמזועזעים ממה שהוא עובר הרבה יותר משהם מזועזעים ממה שעמית סגל עובר. איך זה יכול להיות? פשוט מאוד. הם באמת משוכנעים שזה לא אותו דבר. ואני כל כך מאמין להם שהם משוכנעים בכך, שברור לי שאם ניקח אותם לפוליגרף הם יצאו דוברי אמת.
לפני כמה ימים, בישיבה של "הדמוקרטים" בכנסת, ראינו עוד דוגמה למוסר הכפול הזה. זה קרה כשיהודה שלזינגר, איש ערוץ 14, ביקש מיאיר גולן להסביר לו מה ההבדל בין מה שעושה מרדכי דוד למה שעושה נאווה רוזוליו. רוזוליו, מהבולטות שבפעילות מחאת האופוזיציה, מארגנת על בסיס קבוע מה שהיא מכנה "הקפצת משת"פ", כשהיא מעדכנת את הציבור היכן נמצאים אנשי הקואליציה וקוראת לרדוף אחריהם לכל מקום. היא ארגנה הקפצה כזו כשרון דרמר היה בחדר כושר, כשישראל כ"ץ ביקר במסעדה, כשבועז ביסמוט התפלל בבית הכנסת, כשאלמוג כהן שחה בבריכה, וגם כשחברי צוות הפטריוטים אכלו צ'ולנט בבני־ברק. "אני רואה שאתם נסערים מהפעילות של מרדכי דוד", העיר שלזינגר, ולצד פעילותה של רוזוליו הזכיר לגולן גם את פעילותו שלו: "ראינו אותך צר על המספרה שבה נמצאת שרה נתניהו כשאתה קורא לאנשים לבוא. המרדף אחרי אישי ציבור הוא לא המצאה של מרדכי דוד. הייתם שם הרבה לפני זה". יאיר גולן לא התבלבל. יש חוקים שחלים על אחרים ולא חלים עליו, ורק הוא יקבע מה מותר ולמי. "צריך להפסיק עם נוהל האיזון הקדוש השקרי והמתעתע", השיב. "מי שמגן על הדמוקרטיה לא משתווה למי שמנסה לחרב את הדמוקרטיה".
רוצים עוד דוגמה, מהימים האחרונים, למי שמשוכנעים שהחוק והכללים לא נועדו לאנשים כמותם? בשבוע שעבר שודר בתוכנית "המקור" בערוץ 13 ריאיון עם ארבעה מהנאשמים בהצתת פחים, כדי שאלה ייצרו "טבעת אש" ברחובות שסביב בית ראש הממשלה. צריך לקרוא את כתב האישום נגדם כדי להבין שלא מדובר במעשה קונדס קל ערך שנעשה כלאחר יד בלי הרבה מחשבה. החבורה הזו פעלה כמו מחתרת. היא שמרה על חשאיות והקפידה על שימוש באפליקציה מאובטחת לטובת יצירת קשר בין אנשיה. אלה נפגשו בצומת שילת ערב לפני ההצתה לטובת תדריך מקדים, שם הונחו להביא איתם בקבוקים ריקים ולהגיע בבגדים כהים ועם כפפות. לפנות בוקר קיבל כל אחד הוראה היכן ומה הוא אמור להצית, לצד הנחיות בדבר הציוד שהוא צריך לקחת עמו, הכולל גפרורים, כלי חד פעמי לערכת ההדלקה, וביגוד להסוואה ולהחלפה. אחרי ההצתות, שאחת מהן גרמה גם לשרפת מכונית ולפינוי בניין מדייריו מחשש לפגיעה בהם, הונחתה החבורה לצאת במהירות מהעיר ולכבות את מכשירי הטלפון. העבירות המיוחסות לנאשמים בכתב האישום – הצתה, היזק בזדון, חבלה במזיד לרכב ושיבוש מהלכי משפט - שוות, לפי חוק העונשין, לפחות 35 שנות מאסר לכל אחד מהם. זה לא אומר שזה מה שייפסק להם בסיומו של ההליך. זה כן אומר שהמחוקק התייחס בחומרה רבה לעבירות שהם ביצעו.
התפרעויות באיילון במהלך המחאה נגד הממשלה, 2023 | צילום: גילי יערי, פלאש 90
אבל חבריהם למחנה, ובהם עיתונאים ופוליטיקאים, לא תייגו ולו לרגע את האנשים הללו כעבריינים, אלא כחבורה של שוחרי טוב שנקלעה לסיטואציה מכבידה של חקירות ומעצרים על לא עוול בכפה. אם היה משהו חמור באירוע הזה, הם ודאי לא הצד הבעייתי בו. הם בכלל הדליקו אש בעיבורה של עיר משום שהיו משוכנעים שכך נראית דרך המלך לשחרור חטופים, ובמקום לקבל על זה את פרס ישראל הם נאלצים, אבוי שכך, לשלם מחיר אישי כבד.
"אתה במציאות של תא צפוף עם עבריינים אמיתיים", שיתף אחד מהם, מארק פויגל, בחוויותיו מהמעצר. רוצה לומר, יש אנשים שעוברים עבירות והם "עבריינים אמיתיים", ויש אותנו, שלא ברור מה אנחנו עושים שם. "אנחנו לא מדברים על ווטרגייט או על רצח קנדי", הוסיף עמוס דורון, חברו, "אלא על הצתה מטופשת של פח מחזוּר במטרה לייצר תהודה למען שחרור החטופים". הבנתם? לא ביג דיל. "מי מאיתנו מסוכן?", הוסיף בהמשך, "אנחנו לא עבריינים". ורן תגר, פרקליטו של אחד הנאשמים האחרים, ניסח את זה טוב מכולם: "על הנייר, מבחינת החוק היבש הם נאשמים בעבירות לא פשוטות, (אבל – ק"ל) צריך להסתכל על הפרסונות, מי זה הבנאדם, סמג"ד במילואים, חקלאי, אידיאליסט, אלה לא אנשים שמסוכנים לחברה". או במילים אחרות: "זה לא אותו דבר". יש פושעים סתם, ויש אותנו. ואם מישהו חושב שההצתה שלנו דומה במשהו להצתה של אחרים, משהו אצלו כנראה לא מוברג עד הסוף.
השווים והשווים יותר
במהלך המחאות הקשות נגד הרפורמה המשפטית, ניהלתי שיחות עם חבר, איש שמאל, שהיה בצד של המוחים. כשהסביר לי את התחושה הקשה שלו שנשברו הכללים, אמרתי לו שכך בדיוק הרגשתי בימי ההתנתקות, כשאריאל שרון החליט להרוס לעשרת אלפים איש את הבית, לעקור אותם מהיישובים שהמדינה הקימה להם, ולהוציא את מתיהם מקברם. "אבל זה לא אותו דבר", הסביר לי אז, "כאן זו פגיעה בסדרי המשטר, זה סיפור חמור בהרבה, איך אפשר להשוות?". "כדי שנוכל להמשיך לדבר", אמרתי לו, "אתה חייב להבין שאתה לא יכול לספר לי שמה שכואב לי כואב פחות ממה שכואב לך. אני, לדוגמה, משוכנע שהסיפורים שאתם מספרים לעצמכם על הרפורמה מנופחים ומוגזמים ומופרכים, ולמרות זאת אני מתייחס אליך ברצינות כשאתה מספר לי שכואב לך. אבל להתייחסות הזו שלי אליך יש תנאי: שלא תספר לי שכשדורכים לך על הרגל זה כואב יותר מכשדורכים לי על הרגל. אני אכבד את הכאב שלך אם אתה תכבד את הכאב שלי. אם אנחנו רוצים לחיות ביחד - אין אפשרות אחרת".
כי חברה לא יכולה להתנהל במציאות שבה מי שמנהלים את השיח משוכנעים שמה שמציק להם חשוב יותר ממה שמציק ליריביהם, מציאות שבה סיסמת ההפעלה היא "זה לא אותו דבר".
עוד כתבות בנושא
אי אפשר להסביר לנו במשך שלושים שנה שהקריאה "רבין בוגד" הייתה הסתה נוראית, ואז לנרמל בהפגנות, על שלטים ועל במות מחאה שבועיות את "ביבי בוגד", מתוך שכנוע עצמי עמוק שבניגוד לרבין, ביבי באמת בוגד, ולכן לגיטימי לקרוא לו כך.
אי אפשר להשלים עם אולפני טלוויזיה שנושאים על כפיים טייסים שמודיעים שלא יתייצבו לטייסת, ועם עיתונאים שמתייחסים בכבוד לרמטכ"לים וראשי שב"כ וראשי מוסד שתומכים בהם, ואז, כשצעיר אחד בלתי מוכר בשם אופיר לוזון מעלה סרטון ומצהיר שהוא ידאג שחיילי מילואים כמוהו לא ימסרו את מפתחות עזה לרשות הפלסטינית ולא יקשיבו לשר הביטחון ולרמטכ"ל, המופע שלו זוכה להגדרה "סרטון ההמרדה" ומכל כלי התקשורת עולה קריאת זעזוע.
אי אפשר להפוך לגיבורים את מי שמארגנים חסימות כבישים והבערת מדורות באיילון ושיבושי ענק בכל הארץ ומכתבי סרבנות, ואז, כשכמה עשרות אנשים פורצים לשדה תימן, לדבר על זה במהדורות החדשות במונחים של "כאוס", "מהומות", "איבוד שליטה", "אנרכיה", "התפרעות חסרת תקדים", "פוליטיקאים מלבים את האש", "התפרקות", "בניגוד לחוק", "פגיעה בחברה הישראלית", "התלהמות", "מערכה על דמותו של צה"ל", "לקיחת החוק לידיים", "פריקת עול", "פגיעה חמורה בשלטון החוק" ו"עירוב פוליטיקה בצבא". ולא כי זה לא נכון, אלא כי אי אפשר לשחק על חצי אחד של המגרש ולהגיד על החצי השני ש"זה לא אותו דבר".
אי אפשר לחיות במציאות שבה כשיועץ משפטי אחד, נקרא לו מני מזוז, לא מתלהב מהפגנות של אנשי ימין מול ההתנתקות, הוא מכריז ש"חסימת יותר ויותר כבישים היא המרדה ושבירת כל הכלים של הליך דמוקרטי", וש"לא תהיה שום הבנה וסבלנות לתופעות אלימות כגון חסימת כבישים וצמתים", וש"כנגד עבירות אלו יופעל המשפט הפלילי בלי שום הנחות", וש"במקרים שתיגרם הפרעה משמעותית לתנועה יוגשו כתבי אישום מחמירים נגד מפירי הסדר, והם יואשמו בסעיף 'סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה' שהעונש המרבי עליו הוא עשרים שנות מאסר", ומנגד, כשליועצת משפטית אחרת, נקרא לה גלי בהרב־מיארה, ההפגנות נגד נתניהו וממשלתו באות טוב בעיניים, היא תודיע ש"אין מחאה אפקטיבית בלי הפרעה לסדר הציבורי".
מפגינים נגד ההתנתקות בכפר־דרום. | צילום: פלאש 90
אי אפשר להשלים עם מערכת שעוצרת מאות אנשים ביום אחד על רקע חסימת כבישים בטרם ההתנתקות, ועם מערכת שבה מעצרם של יותר ממאה ילדים מוארך בחבילה אחת בלי לבדוק מה עשה כל אחד מהם בפני עצמו, ולפתע, במאבק נגד הרפורמה המשפטית, להחליט שאנחנו משנים כיוון. לא יכול להיות ש"יום השיבוש" ערב ההתנתקות הסתיים עם 409 עצורים, ובימי השיבוש מול הממשלה הנוכחית "איש הישר בעיניו יעשה", מתוך אמונה שמדובר ב"אנשים אחרים" או שפשוט "זה לא אותו דבר".
אם אנחנו רוצים לאתחל את יחסינו מחדש, ולכונן בינינו שיח שמושתת על כללים ברורים של עשה ואל תעשה, של אסור ושל מותר, של "Done" ושל "It's not done", אנחנו חייבים לקבל על עצמנו את הסעיף הראשון בחוזה, שלפיו אין שווים ושווים יותר. העסק הזה, שבו הכללים משתנים תוך כדי משחק בהתאם לזהות השחקנים ולמקומם על המפה הפוליטית, לא יוכל להתקיים לאורך זמן. גם כי הוא לא ישר, גם כי הוא לא הוגן, גם כי הוא לא אמיתי - ובעיקר כי הוא לא יכול לעבוד בשום מערכת יחסים.
לקריאה נוספת באתר מקור ראשון
