
הגיע הזמן לתיקון דמות הדתי הנלעגת והמוזרה בקלאסיקות התרבותיות של ישראל

האם אנחנו מצפים ממנהיגים ועיתונאים לבקר אותנו או לחבק אותנו?


הנבלים בסיפורים המכוננים של ילדותנו מתבררים בעיבודים החדשים כישרי דרך. וזה לא עידון אלא סחרור










ממש כמו במלחמה, חנוכה מוכיח שכדי להדליק אור צריך בית אבל לא חייבים ארבעה קירות וגג


כמו שחייה, או רכיבה באופניים, הזהות הצבאית מוטבעת בנו כזיכרון חושי


לא כל מבט לאחור מקפיא אותנו, הוא דווקא יכול להיות זה שייקח אותנו קדימה


אני דורך כל יום בזהירות על קרשי רצפת המרפסת ומופתע לגלות שהם עדיין לא קרסו

דווקא בשיאו של יום הכיפורים אנחנו מבקשים להגביל את האחריות שלנו

היכולת לשלח חיצים מחודדים בכל מי שפועל באופן לא תקין מאפשרת לי להימנע מלנסח עמדה חיובית משל עצמי

האם יכול להיות שרב גדול יכתוב ביקורת מפורטת על תיאור גרפי מדי של נשיקה?



המדרשיה הייתה האלטר–אגו שלנו. המקום שבו יוצאים לפועל הדחפים שאצלנו היו כבושים ומרוסנים




היהדות אינה מזלזלת בכוחה של המשפחה, אבל היא רואה בה כלי ולא יעד עצמאי

רק על המסך יראו את האהבה החבויה בתוכנו, בלי שנצטרך לעבוד קשה כדי לחשוף אותה

הגרסה הקולנועית הארוכה של הסיפור הקצר של מורקמי מצליחה להעביר את המילים כחוויה קוסמית ורוחנית

הבעיה היא לא הנהייה שלנו אחר הפרסום, אלא באופן הסתמי שבו פרסום נוצר מלכתחילה