להיות בן של רב זו קצת שריטה. פעם עשו על זה אפילו סרט. בסך הכול אני חושב שיצאתי מהאירוע בשלום, אבל כשאני קורא ספר או צופה בסרט שמדבר על רבנים, תמיד אני שם עין על דור הבנים. גם בסיפור של ל"ג בעומר, על רבי שמעון והמערה, מי שאני הכי דואג לו הוא דווקא הבן שלו, רבי אלעזר.

הרגע שבו רבי אלעזר ורבי שמעון יוצאים יחד מן המערה, בפעם הראשונה אחרי 12 שנה, ומתחילים לשרוף את העולם, נחשב תמיד כרגע של שפל בסיפור. אבל בציר של יחסי אבא ובן הם נמצאים בשיא. כשהגמרא מספרת שכל מקום שנותנין עיניהן – מיד נשרף, חבל לי קצת על כל אותם המקומות, אבל אני רואה כאן בעיקר שהעיניים של שניהם מסונכרנות. הם רואים את העולם באותה צורה בדיוק ויוצאים יחד לשרוף אותו.

הקדוש ברוך הוא לא שמח בבחירה שלהם ומחזיר אותם למערה, וכשהם יוצאים שוב החוצה אחרי 12 חודשים, כל מקום שהיה מכה רבי אלעזר, היה מרפא רבי שמעון. מנקודת המבט של העולם נראה שיש כאן התקדמות, סוג של איזון, אבל בקשר בין האב לבן נוצר הפעם נתק. רבי שמעון עבר משהו, למד משהו באותם 12 חודשים, אבל רבי אלעזר לא עבר את התהליך הזה. הוא המשיך לשרוף. המשיך להיות נאמן לתורה המקורית העוצמתית של אבא שלו, גם כשהאבא עצמו השתנה והתקדם.

זה קורה לו פעמים רבות לאורך התלמוד, לרבי אלעזר. יותר מכל תנא אחר אפשר למצוא מקרים שבהם הוא מאמץ חידוש הלכתי של אבא שלו ומקצין אותו. גם לי קרה, כתיכוניסט, שאמרתי לחבר'ה בתשעה באב שאבא שלי מתיר לצחצח שיניים, כשהוא עצמו התיר זאת רק בי"ז בתמוז. אבל אצל רבי אלעזר זו לא טעות, זו הכרעה. אם רבי שמעון התיר לטלטל נר כבוי בשבת, רבי אלעזר יתיר לטלטל גם נר דולק; אם רבי שמעון התיר לעשות בשבת פעולה שעשויה לגרור עמה ביצוע מלאכה ("דבר שאינו מתכוון"), רבי אלעזר יתיר גם פעולה שתגרום למלאכה לקרות באופן ודאי ("פסיק רישיה"). הוא לוקח את כל המגמות צעד אחד קדימה, וכמעט אף פעם אין הלכה כמותו.

אני שואל את עצמי לפעמים אם הסיפור של רבי אלעזר הוא סיפור של הצלחה או של כישלון. האם רבי אלעזר הצליח בעצם להצעיד קדימה את התורה של רבי שמעון. להביא אותה אל המקומות העמוקים והקיצוניים שלה בלי עכבות חיצוניות. מקומות שרבי שמעון, שלא גדל במערה, לא היה מסוגל להגיע אליהם בעצמו, או שמדובר בכישלון של רבי שמעון, שלא הצליח להעביר לרבי אלעזר את המורכבות של הדברים. את האיזונים שספג בשיח מתמיד עם רבי יהודה ורבי יוסי, בשעה שלרבי אלעזר היו רק אבא שלו ועץ החרובים. וכך התורה של רבי שמעון התיישבה על רבי אלעזר לא כתורה חיה וצומחת שמסוגלת להכיל מורכבויות, אלא כתפיסת עולם בלעדית שהוא מתקבע לתוכה ברדיקליות פנאטית.

את התשובה אנחנו מקבלים כמה שנים אחר כך, כשהנפש הסוערת שלו מובילה את רבי אלעזר בסיבוב פרסה לעבוד כשוטר עבור השלטון הרומאי. בדיוק כמו סבא שלו, יוחאי, שהיה מקורב לשלטונות. כשרבי שמעון מורד ברומאים הוא מתמרד גם נגד אבא שלו, וזאת התורה שהוא מצליח להנחיל לבנו. תורה עמוקה אבל בועטת, לוהטת אך ללא המשכיות. ואנחנו לא מופתעים לגלות את הנכד, בנו של רבי אלעזר, כשהוא יוצא לתרבות רעה ועובד בתור זונה ממין זכר.

כשנקבר רבי אלעזר, אחרי שנים של ייסורים, עמד נחש על פתח מערת הקבורה של רבי שמעון וסירב להניח לרבי אלעזר להיכנס. עד שאמרו לו נושאי הארון "עכנא עכנא פתח פיך, וייכנס בן אצל אביו". שם, בתוך המערה, אנחנו איש אחד. החיבור שנוצר בינינו כששקענו, בלי בגדים, בתוך החול, יאיר את העולם דורות רבים. אולי כל הטעות הייתה לצאת החוצה.