יש קטע ב"פיטר פן" שאני שב אליו מדי פעם במחשבותיי. פיטר פן וקפטן הוק זוחלים זה לקראת זה משני צידי הסלע, וכשהם מגיעים לפסגתו הידיים שלהם נפגשות. רגע לפני שהם מתחילים להילחם, פיטר רואה שהוא ניצב במקום גבוה מעט מזה של יריבו, והוא מושיט את ידו לשודד כדי לעזור לו לעלות. ואז הוק נושך אותו. "לא הכאב הימם את פיטר", מספר ג'יימס מתיו ברי, "אלא חוסר ההגינות. לפתע היה כמעט חסר אונים. הוא היה מסוגל רק לנעוץ בהוק מבט חדור אימה. פעמיים דקר אותו אויבו בקרס הברזל".

למען הסר ספק, איני פיטר פן וכמובן איני משווה שום אדם להוק, אך את תחושת ההלם המשתק הזה חשתי כשהתראיינתי לא מזמן ברדיו והמגיש כינה אותי "שקרן". ידעתי כמובן שאני לא שקרן. היכנשהו בראש חלפה בי גם המחשבה שהדבר הנכון לעשות הוא לנתק. או להגיד "אתה בעצמך שקרן". אבל מצאתי את עצמי שותק, המום, ואחר כך מגמגם. לא הצלחתי להתיישר אל המציאות שבה אדם מזמין אותי לדבר איתו ברדיו ובלי שום הכנה, או בסיס מציאותי, מכנה אותי "שקרן".

זה קרה לי יותר מפעם בעבר. אני זוכר שהוזמנתי לפאנל מול רב אחר, על שמרנות והלכה או משהו כזה, ואחרי שאמרתי את דבריי הוא התחיל לקטול אותם אחד־אחד. היטב זכורה לי ההכרה המצמיתה: האיש הזה לא בא לדבר, הוא בא לנצח. והוא ניצח, כמובן, אוהו איך הוא ניצח.

שיחה, בעיניי, היא פעולה של התמסרות. היא מקבלת את ערכה מתנועת ההקשבה שמאפשרת להזדהות, ולו לרגע, עם עמדתו של הזולת. כשאני פותח את הפה מול מישהו אחר, בה בעת אני פותח את הלב. כשהזמינו אותי בעבר "לעמת" בין השקפות עולם, השבתי שאני מוכן לבוא ו"לאמת" אותן. למצוא את נקודת האמת שיש בכל אחד מן הצדדים. כי אחרת, בשביל מה אנחנו כאן. אני לא מוכן לוותר על צורת ההסתכלות הזאת על שיח. מה שכן, בכל מה שקשור לאפשרות להיפגע היא גובה גם מחירים.

חבר שהתקשר לתמוך אחרי כמה ימים קשוחים ברשתות שאל, כמעט כשאלה רטורית: אתה לא נותן לכל זה להיכנס לך ללב, נכון? זה בטח מחליק מעליך בכלל בלי להרגיש. האמת היא שלא, השבתי, זה לא כל כך מחליק.

אחת הפסקאות הכי יפות בעין אי"ה היא על הגמרא שמשבחת את "הנעלבין ואינן עולבין, שומעין חרפתן ואינן משיבין". ומדייק הרב קוק שהגמרא לא מפרגנת באופן כללי לאנשים "שמעליבים אותם" והם אינם עולבים בחזרה, אלא דווקא לאנשים שבאמת "נעלבים". באמת כואב להם כשמכנים אותם בשמות ומגיבים להם באימוג'ים דוחים. ודווקא את המכאוב הגדול שנפשם מציירת בעלבונם הם מגייסים כדי לעצור ברוחם, שלא יהיו הם מזיקים ומכאיבים לאחרים.

ושוב, איני צדיק טהור, וסביר שנמניתי בעבר גם על הצד המעליב, אך כשיוצא לי להיות בצד הנעלב אני שמח ביכולת שלי להיפגע פעם נוספת. גם אחרי יותר מאלף תגובות בתוך יומיים, שמטיחות בי את כל העלבונות שהדעת יכולה להעלות. המפגש עם מצב שבו אדם שנברא בצלם מלבין את פני אדם אחר הוא משהו שלא התרגלתי אליו מעולם, ואני מתפלל שלעולם לא אתרגל.

ג'יימס מתיו ברי כותב אחרי תיאור הנשיכה של פיטר פן, שכל אדם מושפע כך מן הפעם הראשונה שנוהגים בו בחוסר הגינות. כשהוא ניגש אל העולם הוא משוכנע שהוא זכאי, קודם כול, להגינות. וכשנוהגים בו, כבר כילד, בחוסר הגינות, הוא אומנם מתגבר על כך, אך לעולם לא ישוב עוד להיות אותו ילד של פעם. אף אחד לא מתגבר על העוול הראשון הזה. אף אחד, מלבד פיטר. לעיתים קרובות הוא נתקל בעוול, אבל תמיד שכח. לכן כשנתקל בו שוב, תמיד הייתה זו עבורו כמו פעם ראשונה.