על הגשרים ברחבי הארץ תלויים בשבועות האחרונים שלטי "עכשיו 14 - אנחנו של ישראל". אפשר לדון על השימוש במילים של רומי סוויסה, בת השש שהסתתרה במכוניתם של הוריה אחרי שנרצחו בבוקר שמחת תורה בשדרות, וכשראתה שוטרים מתקרבים הציצה ושאלה "אתם של ישראל?". אבל תוכן הפרסומת נוגע בנקודה עמוקה ויסודית. דיברתי לא מזמן עם מישהי שסיפרה שמכל העיתונאים באולפני החדשות היא מסוגלת לשמוע רק את עמית סגל. למה דווקא אותו, שאלתי, ומיד פרצה ממנה התשובה: "כי הוא בעדנו". הבקשה שאנשי תקשורת יהיו "של ישראל", או "בעדנו", היא בעיניי קו השבר בין ימין לשמאל בישראל ובעולם.
בזמן האחרון מתקיים דיון ציבורי ער בנוגע לדמותו של בן־גוריון, בפרט מאז צאת ספרו המרתק של חגי סגל, שמציג את המנהיג ההיסטורי של תנועת העבודה כמי שהחזיק בתחומים רבים בעמדות ימין משיחיות. אני מאמין שהספר הזה עמד לנגד עיני השר עמיחי אליהו כשכתב לאחרונה ש"בן־גוריון היה הרבה יותר 'עוצמה יהודית' מאשר 'הדמוקרטים׳ של יאיר גולן", ותיאר אותו בתור "לאומי כמו בן־גביר, מתנחל כמו חנן פורת, דורש צדק כמו רחבעם זאבי".
הספר, כפי שציינתי, מרתק. וככל שאני יכול לשפוט – גם משכנע. ואף על פי כן אני יכול להעלות בדעתי אירוע שבו דוד בן־גוריון סטה מעט מדרכו של איתמר בן־גביר. כוונתי לפרשיית פרסום השיר "על זאת". לא לחלוטין ברור מהו האירוע שהביא את המשורר הלאומי נתן אלתרמן לכתוב בעיצומה של מלחמת העצמאות שיר שנפתח בתיאור הבא: "חָצָה עֲלֵי גִ'יפּ אֶת הָעִיר הַכְּבוּשָׁה / נַעַר עַז וְחָמוּשׁ... נַעֵר־כְּפִיר / וּבָרְחוֹב הַמֻּדְבָּר / אִישׁ זָקֵן וְאִשָּׁה / נִלְחֲצוּ מִפָּנָיו אֶל הַקִּיר. / וְהַנַּעַר חִיֵּך בְּשִׁנַּיִם־חָלָב: / "אֲנַסֶּה הַמִּקְלָע"... וְנִסָּה. / רַק הֵלִיט הַזָּקֵן אֶת פָּנָיו בְּיָדָיו... / וְדָמוֹ אֶת הַכֹּתֶל כִּסָּה".
הכי מעניין
עוד כתבות בנושא
אין זה דבר של מה בכך, לפרסם ביקורת חריפה כזו על חיילי צה"ל בטור פופולרי בעיתון, ממש תוך כדי הקרבות. אבל החלק המפתיע באירוע היה תגובתו של בן־גוריון, שבמקום למחות נגד השיר או לצנזר אותו, בחר להדפיס אותו ב־100 אלף עותקים ולחלק לכל חיילי צה"ל. "היית לפה טהור ונאמן למצפון האנושי", כתב בן־גוריון לאלתרמן, "אם מצפון זה לא יפעל... לא נהיה ראויים לגדולות שניתנו לנו".
אלתרמן עצמו הבין שהתגובה של בן־גוריון היא החלק החשוב של הסיפור, וכתב עליה בית שהוסיף לפתיחת השיר: "מַעֲשֵׂהוּ זֶה, שֶׁאֵינוֹ מִן הַשְּׁכִיחִים / בְּפָרָשׁוֹת מִלְחָמָה, שָׁוֶה כָּל שִׁיר שֶׁהוּא, הֵן מִצַּד / הַתַּכְלִית וְהֵן מִצַּד הַמּוֹפֵת וְהַכֹּחַ הַפְּנִימִי". את המעשה הזה, שאכן אינו מן השכיחים, לא היה עושה איתמר בן־גביר. גם לא בנימין נתניהו או אפילו בני גנץ. אפשר, וגם בכך איני בטוח, שיכולנו לצפות למשהו כזה מצד יאיר גולן. כי הבחירה לשלוח ללוחמים בשדה הקרב שיר שכל מטרתו היא לבקר אותם היא פעולה מובהקת במיוחד של "שמאל", שהחתירה לצדק אובייקטיבי קר בראש מעייניה, לעומת תנועת הנפש מימין, המבקשת את הנאמנות המשפחתית.
לתנועת הנפש הזו השלכות רבות: האם אנחנו מצפים ממנהיג או איש תקשורת להוכיח ולבקר אותנו, או קודם כול, בעיקר בזמן מלחמה, לחבק ולחזק אותנו? ובהתאמה, האם כשמנהיג מקרבנו ימעד נגמול לו בהפניית כתף קרה, כפי שנהג למשל אהרן ברק בפרשיית חשבון הדולרים של רבין, או דווקא נתקבץ סביבו, כפי שעושה הימין במשפט נתניהו?
הפובליציסטים של העולם העתיק נקראו "נביאים", וגם אותם חילקו חכמינו בין נביאי ימין לנביאי שמאל, בין מי שבעדנו למי שנגדנו. או בלשונו של המדרש, בין אליהו שתבע באופן בלעדי את "כבוד האב", וקינא את קנאת ה' מול ישראל, ובין יונה שתבע אך ורק את "כבוד הבן", גם אם זה דרש העלמת עין מסוימת מדברי הא־ל.
המדרש משבח כמובן את ירמיהו, שהצליח למלא את שתי השליחויות, אבל מוסיף אזהרה: "בכל מקום אתה מוצא שהנביאים מסרו נפשם על ישראל". נכון שיש ערך לקנאה לדבר ה', אך השאלה החשובה יותר, כתנאי מקדים, היא: האם אתה מוסר עלינו את הנפש; האם אתה בצד שלנו בסיפור. גם אם חשוב לך להוכיח ולבקר, הביקורת שלך תהיה יעילה רק אם נהיה משוכנעים לחלוטין (כמו במקרה של בן־גוריון) שהיא מגיעה מלב אוהב. שאתה בעדנו. שאתה של ישראל.
עוד כתבות בנושא
