אני מרגיש שיהושע קנז חייב לי התנצלות. בשבתות המילואים הארוכות ניסיתי להשלים חורים בהשכלה הספרותית, בעיקר סביב יצירות שעוסקות בחיילים ומלחמה. עברתי על "החייל האמיץ שווייק" ועל "במערב אין כל חדש", אבל מצאתי את עצמי מזדהה הרבה יותר עם הסופרים שלנו, בני דור התקומה: ס' יזהר, א. ב. יהושע, עמוס עוז. ובאופן מיוחד נכבשתי על ידי "התגנבות יחידים" של יהושע קנז.

התגנבות יחידים מתאר חבורה של טירונים בבסיס של ג'ובניקים בשנות ה־50. כוח המשיכה של הספר הוא בתיאור החי והעגול של הדמויות: מיקי הכדורגלן, אלון הקיבוצניק, "קיפוד" היוצא־בשאלה. לכולם יש לא מעט פגמים, לכולם יש מוזרויות, אבל המספר מצליח לתאר את הדמויות באמפתיה. את כולן, מלבד את זו של נחום הדתי.

נחום מופיע רק בהבלחות קצרות שאינן תורמות דבר לעלילה. בעיקר כדי לצאת עטוף בטלית שלו לבית הכנסת, או להסריח את חדר המקלחות במשחת הגילוח שהוא משתמש בה כתחליף לתער, טרם המצאת המכונה. לאורך הקריאה כולה חשתי נימה קרירה שמלווה את התיאורים הקצרצרים. אבל חיכיתי לראות לאן זה יתקדם. עד שממש לקראת סיום המחבר מוצא את עצמו דחוס עם נחום בקרון רכבת, וכשהוא מתבונן בפניו של נחום מקרוב, התחושות הנסתרות עולות בו בגלוי: "אני מצמיד את כפות ידיי אל כיפת הקסדה שלו, מתאמץ להודפה לאחור בכל כוחות השנאה הקרה שהתעוררו בי, ואני מפרנס ומלבה אותם בריח משחת הגילוח שלו המסריחה בבקרים בחדר הרחצה, במראהו הנלעג כשהוא יוצא אפוף הכרת ייעוד לתפילותיו". המחבר ממשיך ללחוץ מכוח שנאתו על הקסדה של נחום, "עד שיבין את אשמתו, עד שיכאב אותה". ואני, שמכל הטירונים בספר מצאתי את עצמי בנחום, חשתי כאילו הוא לוחץ את הקסדה שלי.

השנאה של קנז הייתה פרושה כשמיכה על חוויית הלוחם הדתי. את הספר הפופולרי הראשון על דיני צבא ומלחמה כתב הרב שלמה מן־ההר בתחילת שנות ה־70. בהקדמת הספר הוא מתאר את "התמונות המוכרות" מחיי הלוחמים הדתיים בצה"ל: "חייל חובש כובע עבודה, כדי שלא לחבוש כיפה; אדם מעמיד פנים כקורא עיתון בסיומה של ארוחה, ושפתיו דובבות ברכת המזון", ובלבד שלא יזהו אותו כדתי וילעגו לו (תודה לרב פרופ' יהודה ברנדס על ההפניה).

מי שיקרא את המילים היום לא יצליח בשום פנים ואופן להבין על מה הוא מדבר. לא רק מכיוון ששליש מהחיילים הקרביים הם דתיים, אלא כי גם בחיל חילוני כמו חיל התותחנים לא תמצאו נימה קלה של יחס שאינו מכבד. הנה, אני סוגר לרגע את הספר ונכנס למטבח המדוגם שסידרנו בצד המפי"ק להכין לי כוס קפה. רון יושב שם וצופה על גבי מסך גדול בשידור חוזר של תוכנית ריאליטי־בישול באחד מערוצי השמאל. ברגע שבו אני נכנס הוא מכבה את המסך מיד, כדי שלא ארגיש שלא בנוח. השם הוא ר־ו־ן, הוא מאיית, כשהוא קולט שאני משהה עליו את המבט. רון ואני נלחמים יחד במפי"ק כבר כמעט חצי שנה במצטבר, והעובדה שטרם הצליח להשתחל למדור הזה מתסכלת אותו קצת. אז הנה רון – נכנסת. גם אם בפעם הבאה אשמח, אם כבר המסך דלוק, שלא תכבה אותו בשבילי באופן מיוחד.

כך נראים חיי חובש כיפה בצבא ההגנה לישראל תשפ"ו. יש לפעמים אי הבנות. אפשר שלעיתים יהיו גם ויכוחים, בעיקר סביב ענייני כשרות או פקודת השירות המשותף. אבל דת לעולם לא תהיה מושא לבוז ולעג. לכל היותר מוקד של סקרנות. כמעט שאתה שוכח את היחס שספגנו רק לפני 40 או 50 שנה. עד שנופל לידך ספרו של יהושע קנז. ואני חושב שהוא חייב לי התנצלות.

גם דויד גרוסמן, שדמויות הדתיים המעטות שבספרים שלו תמיד ביזאריות, ויוצרי הקולנוע והטלוויזיה משנות ה־70 וה־80 שהציגו דתיים וחרדים בדרכים פלקטיות מגוחכות. אני קורא אתכם עכשיו ונעלב. אני צופה בכם וקשה לי לחוש חלק מן הסיפור המשותף. הטמעתם ביסודות התרבות של המדינה הרבה מאוד רעל, הרבה מאוד שנאה. אולי כחלק מנס המרד שהנפתם נגד החברה המסורתית בעיירה. אולי מתוך פחד; אולי מתוך קנאה. בכנות, איני יודע. אבל כחלק מתהליך של תיקון ושל ריפוי, אני חושב שמגיעה לכולנו התנצלות.