בארון העליון במטבח, בין קערות החרסינה לכלים החד־פעמיים, שוכב מוט ברזל כבד המיועד להשחזת סכינים. מעולם לא השחזתי סכין, ואינני בטוח שאני יודע כיצד עושים זאת. היה זה צבי שניידר ז"ל, דוד־אימי, שרכש יום אחד מוטות כאלו עבור כל בני המשפחה המורחבת. "כשהייתי באושוויץ", סיפר, "הטמנתי משחיז סכינים בשרוול, וברגע הנכון שלפתי אותו, הכיתי את השומר הנאצי וכך הצלחתי לברוח. כדאי שיהיה לכם אחד כזה בבית, על כל צרה שלא תבוא".

עד שהלך דוד צבי לעולמו, נהגתי להתקשר ולדרוש בשלומו בכל יום שישי, והתשובה שלו הייתה תמיד אותה תשובה: "אנחנו משתדלים להחזיק מעמד". המילים הללו תמיד החמיצו לי קצת את הלב, אך בתקופה האחרונה אני מוצא את עצמי שב אליהן. לא היו ילדים לדוד צבי ודודה הני, שהעבירה את שנות נעוריה בסיביר לאחר שברחה מן הנאצים בגרמניה. גם לעושר תרבותי קלאסי הוא לא זכה בשנות עבודת הפרך והטלטלות של ימי בחרותו.

אבל הוא החזיק מעמד. הוא החזיק מעמד באושוויץ, והחזיק מעמד במאבק על בניית הארץ, והחזיק מעמד בעשרות שנות עמל בהקמת המוביל הארצי ובסלילת כבישים באספלט הלוהט ובגשם הסוחף. כשהילדים שאלו, ילד־ילד בתורו, לפשר המשחיז שבארון, הייתי מספר להם על דוד צבי, ועל כל הדור ההוא, שהצליח להחזיק מעמד בשיניים ובציפורניים, ובזכותו אנחנו כאן. הייתי מדבר עליו בהכרת תודה קצת מרוחקת, של מי שכבר הגיע אל המנוחה ואל הנחלה, עד שיומיים או שלושה אחרי שמחת תורה תשפ"ד מישהו שלח לי תמונה של בן ה־12 שלי כשהוא ממלא מריצה בשקי חול כדי לעטוף את היישוב בביצורים.

השם שבחרה הממשלה למלחמה, "מלחמת התקומה", הוא שם נכון בעיניי לתיאור של השתלשלות האירועים החל מ־8 באוקטובר 23'. אני לא נכנס לשאלה, שהיא בבסיסה פוליטית, מה הכניס אותנו לסיטואציה דמוית שואה שדורשת את אותה תקומה או אם אפשר היה לקום ממנה בצורה יעילה וחכמה יותר. עובדה היא שחוויית החיים שלנו עשתה בבת אחת את כל הדרך חזרה אחורה לתש"ח. כשסבא שלי סיפר שבמלחמת העצמאות הוא והאחים שלו, ששירתו בחזיתות שונות, לא ראו איש את רעהו במשך שנה וחצי, התיאור נשמע לי קצת מופרך. היום מלחמת עצמאות שנמשכת פחות משלוש שנים נראית לי כמו פינוק.

בימי העצמאות שקדמו למלחמה שאלו לאן הולכים מכאן. מה יהיה על המדינה היהודית הראשונה אי פעם שצולחת את מחסום 73 השנים של ריבונות (כפי שציין נתנאל אלינסון לראשונה). כעת אנחנו יודעים את התשובה: סבב נוסף של שבר ותקומה. לא נבחרנו להיות מי שיקצרו את הפירות. במקום זאת הוטל עלינו להעמיק את הנטיעות. לנכש באופן יסודי את הקוצים ואת הברקנים, והפעם להגיע עד השורשים.

זה שינוי תודעתי שחשוב שנעבור. אני חושב עליו הרבה כשבד בבד עם התקומה הלאומית אני רואה את החיים האישיים שלי קצת מתמסמסים מול העיניים. את הטיולים שתכננתי לעשות עם הילדים (ארבע טיסות שהזמנו כבר בוטלו במהלך שנתיים); את הספרים שתכננתי לכתוב ולהדפיס. ואני באמת האחרון שיכול להתלונן. יש כה רבים שאיבדו כל כך הרבה יותר. אני מוצא ניחומים בידיעה שיש דור שנגזר עליו לנוח (לרגעים חשבנו שכזה יהיה גורל הדור שלנו), ויש דורות שנולדו לתוך עמל. כשישראל יוצאים ממצרים, כבר מן הרגע הראשון הם חדורים בידיעה שהם עושים את זה בשביל הדור הבא. הם עצמם אולי לא יגיעו כלל לארץ. פגריהם ייפלו במדבר. אך אלפי שנים אחר כך נתגעגע קצת לאהבה של אותה ההליכה בארץ לא זרועה.

יהיו מי שיחיו בארץ הזאת, מילדות ועד שיבה, בשלום, בהשקט ובבטחה. יהיו נערים ונערות שיסיימו 12 שנות לימוד בלי מאות ימים של למידה צולעת מרחוק. יהיו מי שישבו תחת גפן ותחת תאנה. אבל אולי זה לא יהיה הדור שלנו. דור התקומה. עלינו הוטל להיות מי שגוררים את המריצות ובונים פעם נוספת מן היסוד את החומות. זוהי גם זכות גדולה. אלו השנים שיעצבו את הדורות שעוד יגיעו. הם יספרו עלינו סיפורים, על דור תשפ"ד. בינתיים, אנחנו נחזיק מעמד.