ספגטי ברוטב בשר תמיד מזכיר לי בית. זו הייתה אחת המנות הקבועות של הילדות שלי. רק המחשבה עליה מחזירה אותי למראה של אמא עומדת ליד הכיריים ומכינה סיר גדול.
בצל רוחש במחבת רחבה. הבשר הטחון מצטרף ונצרב עד שהוא מאבד את צבעו האדום. אחר כך מגיעות העגבניות, מתבשלות לאט, עם “קצת מזה וקצת מזה” של תבלינים, עד שמגיע הרגע שבו הרוטב פוגש את הפסטה המבושלת – והשניים הופכים לאחד. בסוף, כולנו – אמא, אבא, אחי ואני – יושבים סביב שולחן המטבח הקטן, אוכלים קערות של פסטה ומדברים על היום שעבר.
היום אני מתגעגע לזמן הפשוט ההוא, לפני שדאגות של חיים בוגרים – עבודה, חשבונות וכל מה שקורה בעולם – תפסו מקום. ובכל זאת, במשך שנים, למרות המרחק הגדול בינינו, לא ממש התגעגעתי דווקא לספגטי של אמא.
הכי מעניין
לא בגלל שהוא לא היה טעים – להפך – אלא כי הוא היה תמיד שם. ספגטי הוא זול, קל להכנה בכמויות גדולות, ומתאים למשפחה שצריכה לספור כל שקל כדי להשביע שני בנים רעבים. היינו מימוש חי של הבדיחה “יש שם איזה ספגטי במקרר”. אני עדיין רואה בעיני רוחי את הקערה הלבנה הגדולה עם המכסה הכחול, שתמיד חיכתה שם, מלאה בפסטה מוכנה, למקרה שנהיה רעבים ולאף אחד לא יהיה כוח לבשל שוב.
גם הדבר הכי טוב בעולם – כשאוכלים אותו שוב ושוב – גורם לך לרצות משהו אחר.
כשעזבתי את הבית והתחלתי להחליט בעצמי מה לבשל ולאכול, צללתי לחקר מטבחים חדשים. הסקרנות הזו הובילה אותי, בסופו של דבר, לקריירה שלי היום. ובאירוניה מושלמת, אני חוזר עכשיו לספגטי של אמא – כי הוא בדיוק כל מה שאנחנו צריכים בחיים עמוסים: פשוט, מנחם וטעים.
הספגטי של אמא שלי משתייך למה שמכונה לפעמים “ספגטי שחור” – מונח שכותבת האוכל נקקה אוקונה תיארה לפני כמה שנים. זה לא רוטב דל וחסר טעם, ולא אטריות בקושי מצופות. זה ספגטי עשיר, מלא רוטב ומתובל ביד רחבה. לכל משפחה יש את הגרסה שלה, ואפשר לאכול אותו כמנה עיקרית – או כתוספת לעוף או דג מטוגן.
אמא שלי מעולם לא עבדה לפי מתכון. הבסיס תמיד היה אותו בסיס: בצל ובשר טחון. אחר כך הייתה מוסיפה צנצנת או שתיים של רוטב מוכן, שוטפת כל צנצנת בקצת מים כדי שלא ילך לאיבוד אף טיפת עגבנייה. הרוטב הקנוי היה רק נקודת פתיחה – היא תמיד “שיפרה” אותו עם התבלינים שלה.
ומה שבלט יותר מכול היה המגע המתוק. תמיד נכנס לרוטב משהו מתוק, שאיזן את החמיצות של העגבניות. אני זוכר בקבוק רוטב ברביקיו שנלחץ פנימה, לפעמים גם קטשופ. בשיחה איתה לאחרונה היא הזכירה שגם סוכר חום – ואפילו תחליף סוכר – הופיעו לפעמים.
בגרסה שלי לרוטב אני מוסיף גם נקניקייה, בנוסף לבשר הטחון, כי אני אוהב את הטעם שהיא מביאה. במקום רוטב מוכן אני משתמש ברסק ועגבניות מרוסקות, שנותנים יותר שליטה על התוצאה. ואת המתיקות אני משיג מסוכר חום – בגלל העומק.
אני לא זוכר מתי בפעם האחרונה הכנתי ספגטי לפני שחזרתי למתכון הזה. הביס הראשון הציף אותי ברגשות – על כמה שהכול השתנה, וכמה עוד ישתנה. אבל יחד עם זה, הוא עטף אותי בתחושת נחמה חמימה. בדיוק כמו האהבה של אמא.
כ־6–8 מנות (כ־3 ליטר רוטב)
זמן עבודה: כ־30 דקות | זמן כולל: כ־40 דקות
מתאים להכנה מראש ולהקפאה
מצרכים
2 כפות שמן זית
בצל צהוב בינוני, קצוץ
חצי כפית מלח, ועוד לפי הטעם
חצי כפית פלפל שחור
כ־450 גרם בשר בקר טחון
כ־450 גרם נקניקיות
כף תיבול איטלקי
2 כפיות אבקת שום
קופסה (כ־170 גרם) רסק עגבניות
פחית (כ־800 גרם) עגבניות מרוסקות
כ־240 מ״ל מים
2 כפות סוכר חום
450 גרם ספגטי יבש
רוטב בשר מתבשל לספגטי | צילום: סקוט סוצ'מן, סטיילינג: ליסה צ'רקסקי עבור הוושינגטון פוסט
אופן ההכנה
מחממים שמן זית בסיר רחב או מחבת גדולה. מוסיפים בצל, מלח ופלפל ומטגנים עד שהבצל מתחיל להזהיב.
מוסיפים בשר ונקניקייה, מתבלים ומפוררים תוך כדי טיגון עד שהבשר משנה צבע.
מוסיפים רסק עגבניות ומבשלים כדקה־שתיים עד שהרסק מתכהה מעט.
מוסיפים עגבניות מרוסקות, מים וסוכר חום. מביאים לרתיחה, מנמיכים ומבשלים כ־15–20 דקות.
במקביל, מבשלים ספגטי במים מומלחים עד רגע לפני אל־דנטה.
מעבירים את הפסטה לרוטב ומבשלים יחד עוד כ־2 דקות.
אם הגעתם עד לכאן – כנראה שאתם אוהבים לבשל.
הניוזלטר שולחן עורך שולח פעם בשבוע את חמשת המתכונים הכי נצפים באתר מקור ראשון. מצטרפים כאן
עוד כתבות בנושא
