אחת הסוגיות המרכזיות שמעלה הפולמוס סביב גיוס החרדים, היא בחינת חשיבותו ותפקידו של לימוד התורה. ההנחה המקובלת בדיון הציבורי היא שמה שנעשה בישיבות הוא טוב וחשוב; השאלה היחידה הנשאלת היא האם חשיבות זו מצדיקה פטור גורף מגיוס לצה"ל. הרב נעם סמט התייחס לכך במוסף זה, במאמרו "פוניבז' כמשל" (גיליון פרשת ויצא), ועמד על כך שיש לבדוק ואף לבקר את אופי לימוד התורה החרדי עצמו, ולא רק את שאלת הפטור מגיוס. את מאמרו הוא מסיים כך: "לאורך שנים רבות התפתח בית המדרש הציוני־דתי בהשראת בית המדרש החרדי ובצילו... אבל הגיע הזמן לצעוד קדימה, לקחת את האחריות על התורה... להיכנס לבית המדרש ולפתוח בו שערים חדשים".
עוד כתבות בנושא
הרב סמט הצביע על ההבדלים בין הישיבות הציוניות לאלו החרדיות בתחומי הלימוד, אך לא התייחס לסוגיה המרכזית: אופיו ומטרתו של לימוד הגמרא, שהוא המקצוע המרכזי בכל עולם הישיבות. כפי שכתב סמט, שיטת הלימוד המקובלת בעולם הישיבות, כולל הישיבות הציוניות, ממשיכה את דרכן של ישיבות ליטא. שיטה זו מתמקדת בבירור מושגים והגדרתם ההלכתית, המוביל להבנה מעמיקה של המחלוקות בתלמוד ובספרות הראשונים. שיטה זו מבוססת על תפיסה דתית שפותחה על ידי ר' חיים מוולוז'ין, הרואה בלימוד התורה מטרה בפני עצמה ("תורה לשמה – לשם התורה") ולא אמצעי לכל מטרה אחרת, כגון ידיעה הלכתית לשם קיום המצוות או התעלות רוחנית. על פי שיטה זו, כל חלקי התלמוד זהים בערכם הלימודי, ובמידה רבה יש אף עדיפות לתכנים שאינם מעשיים (למשל סדר קדשים), משום שעיסוק בהם מאפשר חשיבה מופשטת ללא תלות במשמעות ההלכתית המעשית.
דרך אחרת, המקובלת יותר במקומות שבהם לומדים לקראת סמיכה לרבנות, ובעבר אפיינה את שיטת הלימוד הספרדית, מכונה "אסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא" – כלומר, לימוד שמטרתו הבנה מעמיקה ומעשית של ההלכה הנוהגת. בשיטה זו עיקר הלימוד הוא בסוגיות שהלכתן מתקיימת היום, בעיקר מאורח חיים ויורה דעה, ומעט מאבן העזר וחושן משפט.
הכי מעניין
עוד כתבות בנושא
למדתי שנים רבות בשיטות אלו, אולם במשך הזמן הבנתי שיש לפתח דרך שלישית, כזו המבקשת למצוא בלימוד התורה מענה לאתגרים הניצבים בפנינו בהווה. אין כוונתי לאתגרי יישום ההלכה בעולם המודרני (כגון: מה דינם של צמחים הידרופוניים בשנת השמיטה? האם הדלקת נורת לד בשבת אסורה מן התורה?), אלא בשאלות של קיום יהודי מודרני במדינה ריבונית: שאלות של כלכלה וצדק, צבא ומלחמה, חברה ומוסר, חינוך ובריאות, ואקולוגיה בעולם מתועש.
שמא תאמרו: לך־לך אל הספרייה ותמצא שלל ספרים תורניים העוסקים בנושאים אלו. נכון, אך רובם מחפשים את התשובות "מתחת לפנס", כלומר בתוך המסורת ההלכתית המצויה – התלמוד וספרות השו"ת. לצערי אין בכך די, מפני שההלכה שלפנינו לא עסקה בהרחבה בנושאים אלו, שלא היו קיימים במובנם המודרני, ואנו נדרשים לדרוש וליצור בעצמנו תורה שתתאים ותועיל לדורנו.
המושגים השתנו
הנה דוגמה למשבר מהתחום המרכזי הנלמד בישיבות: סדר נזיקין. אנו חיים בחברה מודרנית שיש לה מערכות משפט אזרחיות משוכללות. מימוש ההלכה כפי שהיא בתחומים אלו אינו אפשרי ואינו רצוי, מפני שמערכת משפט בנויה על שני יסודות: חקיקה מתעדכנת, ושיפוט פרשני. המחוקק נדרש להיות דינמי כדי להתמודד עם התמורות במציאות, והשופט עוסק בפרשנות החוק ובהתאמתו למקרה היחידאי. שני אלו משלימים זה את זה.
בית מדרש בישיבת הסדר | צילום: לירון מולדובן
בתחומים מעין אלו, ההלכה כפי שהיא כיום אינה ערוכה באופן מהותי לחיים המודרניים. היא מערכת שאין בה חקיקה כלל, אלא רק פרשנות. המדרש כאמצעי חקיקה עבר מן העולם עם תום תקופת התלמוד, ואף עולם התקנות, שהתקיים במשך מאות שנים עד לעת המודרנית, אינו פעיל בימינו. נוסף על כך, במדינה דמוקרטית מודרנית, המחוקק הוא העם הפועל דרך נציגיו הנבחרים, ולא מערכת שכוחה בא מסמכות א־לוהית. במצב זה אי אפשר לקיים מערכת משפט אפקטיבית על פי ההלכה, אלא רק מערכות גישור ופשרה בעניינים אזרחיים פשוטים, כפי שאכן מתבצע בבתי דין לממונות. רוב הסוגיות בסדר נזיקין הנלמדות בישיבות אינן רלוונטיות עוד, מפני שמושגי הקניין, החוזים והראיות, העדות והטענות, השתנו לחלוטין.
ההלכה הקיימת נותנת מענה רק לחלק מהאתגרים שלנו. תחומי חיים רחבים ומשמעותיים לפרט, לחברה ולמדינה, אינם מוצאים מענה בתורה. לכן עלינו לחשוב אחרת על לימוד התורה: לראות את תפקידנו לא רק בהבנת דברי החכמים ופרשנותם, אלא כיוצרים ומחדשים. כדי לממש זאת, עלינו לעבור מתפיסת הלימוד כפרשנות, לראיית הלימוד כבסיס ליצירה חדשה.
ראשית עלינו לחזור למטרת התורה כפי שניסח אותה הרמב"ם: תיקון הגוף והנפש (מורה נבוכים ג, כז). עלינו לראות אמירה זו לא רק כתיאור של התורה, אלא כתוכנית פעולה. כלומר, עלינו ללמוד את התורה מתוך מגמה שהלימוד יוביל אותנו ליצירת הלכה, שאכן תביא לתיקון בהיבטים השונים של חיינו, האישיים והציבוריים. כדי לעשות זאת, עלינו להיות נטועים בהווה ולהבין את הטעון בו תיקון. מתוך הבנת ההווה יש לשוב אל התורה והמסורת, ולפתח בהשראתן תפיסות ערכיות ומוסריות שיש להן השלכות משפטיות ומעשיות. את העקרונות שנלמד נידרש ליישם בצורה אחרת מכפי שהיו במקור, משום שאנו חיים בעולם שונה מעולמם של המקרא או חז"ל, והמחויבות שלנו היא להווה ולא לעבר.
עוד כתבות בנושא
רעיון זה נוסח בבהירות על ידי פרנץ רוזנצווייג, בנאום פתיחה לבית המדרש היהודי החופשי (1920, פורסם בספרו "נהריים"):
זאת הפעם – תלמוד תורה בכיוון הפוך. לימוד זה שוב אינו יוצא מן התורה אל החיים, אלא אדרבה מן החיים, מן העולם אשר לא ידע את המצווה או 'משים עצמו כלא ידע' את המצווה, בחזרה אל התורה. זהו סימן ההיכר של השעה".
המחסום שעלינו לפרוץ בדרך הוא תיאולוגי, מפני שיש בכך הודאה שהמסורת היהודית כפי שהיא, אינה מתאימה לתחומי חיים רבים ומרכזיים בימינו. אולם במקום לראות בכך מכשול, יש להבין שכך היה גם בתקופת חז"ל, והם לימדו אותנו שהדרך להתמודד עם שינויי העיתים היא באמצעות יצירה ומדרש. לימוד שמנותק מן החיים בהווה, הופך את הלומדים למנותקים ומנוכרים. לימוד שמחובר לחיים, שלוקח אחריות על ההווה ועל המציאות, הוא לימוד שמחיה את התורה ואת לומדיה.
כדי לשוב ולהתחבר ללימוד התורה, יש להבין שהתורה במובנה הרחב היא פרי עבודתם של חכמי ישראל בכל הדורות. זוהי עבודה יצירתית ופרשנית המהווה עבורנו מקור השראה. חשיבה אנושית אינה מתרחשת בריק תרבותי, אלא בתוך הקשר תרבותי ובשפה מסוימת, ולכן הפער בין עבר להווה, ובין מרחבי חיים שונים, אינו ניתן לטשטוש. התפיסה המוצעת כאן דורשת מן הלומד להיות ביקורתי כלפי המקורות: להעריך אותם, להשוות אותם לחוכמת העולם, ואף לשפוט את התאמתם לימינו. למחקר המדעי ההיסטורי של היהדות יש תפקיד חשוב בחשיפתן של גישות יהודיות עתיקות שנשכחו, וכן בהבנה מעמיקה של הבחירות הפרשניות של חכמים בדורות ובמקומות שונים. ההקשר הריאלי, ההיסטורי, החברתי והפוליטי, מסייע לנו להבין את העבר, ועשוי לספק בידינו כלים רבי ערך לחשיבה על ההווה והעתיד.
הנה שתי דוגמאות שעסקתי בהן: העבודה היא אחד הנושאים המרכזיים בחיי האדם. נושא זה מעלה שאלות ערכיות רבות הקשורות ליחסי עובד־מעביד, היחס בין עבודה לפנאי, בין קריירה למשפחה ועוד. עולם העבודה המודרני שונה מאוד מזה של חז"ל או של הרמב"ם, ולכן בנושא זה השימוש במסורת ההלכתית כפי שהיא – אינו רלוונטי. איש מאיתנו לא יסכים לקבל עבודה על פי תנאי ההלכה הקיימת, שאינה מכירה בזכויות פנסיה של עובדים ולא בשכר מינימום.
עוד כתבות בנושא
דוגמה נוספת: אחד האתגרים הגדולים של החברה המודרנית הוא ניהול המתח שבין חירות אישית לאחריות המדינה. אחד הביטויים לכך הוא שאלת עומק המיסוי וההתערבות של המדינה ברווחת תושביה. הלכות צדקה כלל אינן מספיקות לנדרש היום, מפני שכלכלה מערכתית ומדינתית לא הייתה אפשרית בעולם העתיק, ולכן הפתרונות למצוקות כלכליות נשענו אך ורק על הצדקה הפרטית. היום אנו לוקחים כמובן מאליו שהמדינה היא הדואגת (מכספי המיסים) לרווחת הפרט, חינוכו ובריאותו, ולכך אין התייחסות הלכתית.
מהמציאות אל התורה
למרות ההבדלים הרבים בין תקופתנו לעבר, בלימוד מעמיק אפשר לדלות עקרונות וערכים מתוך המסורת, ולפתח נורמות המתאימות לימינו. הדבר נכון כמובן גם לגבי נושאים כמו זוגיות, חינוך ילדים וכיבוד הורים. בכל הנושאים הללו יש להתחיל מההווה, מהשאלות שמטרידות אותנו, ורק אז לשוב אל המקורות, לנסח את העקרונות ולבדוק כיצד יש ליישם אותם בצורה שאכן תיתן מענה לאתגרים של דורנו.
אפשר לסכם את שלבי הלימוד כך:
השלב הראשון: הבנת הנושא והשאלות המרכזיות שהוא מציב בהווה.
השלב השני: חיפוש אחר התייחסות לנושא במקורותינו, תוך ניתוח ביקורתי והשוואתי שלהם אל מול הידע והחכמה שהתפתחו בעולם המודרני.
השלב השלישי: ניסוח תובנות ערכיות מתוך המסורת, ועיצוב ההשלכות המעשיות של עקרונות אלו.
לשיטה זו השלכה גם על נושאי הלימוד. אלה ייבָחרו לפי העניין הקיומי והמעשי שיש להם בעולמם של הלומדים, בהתאם לגילם ותחומי העיסוק שלהם. הגדלות בתורה תימדד לא רק בידיעת המקורות, כי אם ביכולת ליצור מתוכם מענה עבור ההווה. גדלות בתורה לא תיתכן ללא הכרת ההווה, וללא הכרה של מדע וחוכמה.
כאשר תלמידות ותלמידים יתרגלו לחשוב כך, הם גם יגלו וגם ימציאו, גם יפרשו וגם ידרשו, ובכך ימשיכו את המפעל האדיר של התורה, שעליה נאמר: "כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה".
ד"ר אריאל פיקאר הוא מורה וחוקר במכון שלום הרטמן. ספריו "על הארץ ועל המזון" ו"שבת של חירות" (יחד עם דב אלבוים), ראו אור לאחרונה