ההשתמטות החרדית מקוממת, והגיבוי הפוליטי שהיא מקבלת – מחפיר. טוב להביע בקול רם את מחאתנו, אבל היא לא באמת משפיעה על המנהיגים החרדים. כיוון שלא אכפת להם ממה שכתוב בתורה, ברור שלא יהיה אכפת להם ממה שנכתב במקור ראשון.
מה אנחנו יכולים לעשות באופן פרודוקטיבי? אני מאמין בכוחו של חינוך ובכוחה של תורה, ולכן אני חושב שאחת התשובות היא לחזק את הישיבות שלנו. יש עוד דברים שאפשר לעשות, אבל זוהי הדרך הארוכה שהיא קצרה. לצד הביקורת האמיתית על ישיבות המשתמטים, חשוב לחזק את ישיבות המשרתים. זה נכון גם לישיבות הגבוהות הציוניות, אך אני מכיר הרבה יותר טוב את ישיבות ההסדר, שבהן למדתי ושבהן אני היום גם קצת מלמד, ולכן אתמקד בהן.
עוד כתבות בנושא
עשרה אחוזים מחללי צה"ל במלחמה היו תלמידים ובוגרים של ישיבות ההסדר. קבוצה שכוללת רק שבריר אחוז מהחברה הישראלית תרמה לשורות הלוחמים פי כמה עשרות מחלקה באוכלוסייה. צריך לחזק את הישיבות הללו: בתלמידים, בתרומות, וקודם כל – באהדה ובהערכה. ישיבות ההסדר מצליחות לשלב לימוד תורה עם שירות צבאי, ודווקא מתוך הרוח המיוחדת של השילוב הזה לשלוח את חייליהן לשירות קרבי בשיעור גבוה פי כמה מהאוכלוסייה הכללית. קצינים בכירים מכירים בתרומה הייחודית הזו של ישיבות ההסדר לצבא. לולא החינוך המיוחד של ישיבות ההסדר, אפשר להניח שמספר החיילים הקרביים היה נמוך הרבה יותר.
הכי מעניין
אך אי אפשר להסתפק בזווית הצבאית. מבחינה חינוכית, ישיבות ההסדר הן המגדלות את המורים והרבנים הסרוגים של הדור הבא. בלעדיהן רוב הר"מים בחינוך הממלכתי-דתי בעוד עשרים שנה יהיו חרדים. מי שרוצה שילדיו יזכו לחינוך ציוני-דתי חייב לחזק את מוריהם העתידיים – ואת הישיבות המצמיחות אותם.
עוד כתבות בנושא
אני מרשה לעצמי להפליג מעבר לשיקולים חינוכיים-מעשיים גם להרהורים תורניים-עקרוניים: צריך לטפח את הישיבות שלנו לא רק למען החינוך ולא רק בשביל הצבא, אלא גם למען התורה עצמה. חז"ל לימדו אותנו שתורה גדולה אינה יכולה לצמוח באווירה של לימוד תיאורטי עקר ומנוכר, שאינו מביא לידי מעשה: "כל האומר אין לי אלא תורה... אפילו תורה אין לו". חז"ל הוכיחו זאת מהפסוק "ולמדתם... ועשיתם": "כל שישנו בעשיה – ישנו בלמידה, כל שאינו בעשיה – אינו בלמידה" (יבמות קט ע"ב).
עצם המילה "תורה" נובעת מלשון הוראה, כלומר: הנחיה מחייבת לחיים מעשיים. סודותיה של התורה מופקדים רק בידי מי שמתמסר לה ולהוראותיה. אפשר רק לדמיין מה היו חז"ל אומרים על מי שלומד על מצוות עזרת ישראל מיד צר – ומתעלם ממנה. להתעלמות הזו יש מחיר רוחני. בישיבות מזרח אירופה המהוללות שלפני השואה למדו כמה אלפי תלמידים בלבד, והן הוציאו מתוכן גאון אחרי גאון, ספר מופת אחרי ספר מופת. בישיבות החרדיות של היום אין אלפי תלמידים אלא מאות אלפים, ובכל זאת קשה לי לחשוב על ספר חשוב אחד שיצא מהישיבות הללו בעשרים השנים האחרונות. לעיתים אינני מצליח להימנע מלתהות האם העובדה הזו היא מקרית; האם אין קשר בינה לבין התנכרותו של עולם הישיבות החרדי לעם ישראל ולמלחמת המצווה שלו.
עוד כתבות בנושא
מנקודת מבט היסטורית, עולם ישיבות ההסדר הוא צעיר, קטן וצנוע. לפעמים אולי צנוע מדי. ספרים חשובים נכתבים בישיבות הללו, לא רק בתחומים של תנ"ך ומחשבה, שבהם הישיבות הליטאיות כלל אינן מתיימרות לעסוק, אלא גם בתחומי הליבה של הלמדנות הישיבתית. אם ספר כמו "תורת המשפט" של הרב אליהו ליפשיץ מישיבת ההסדר מעלה אדומים היה נכתב בידי ראש ישיבה חרדי, היו כבר מזמן מהללים אותו בחוצות בני ברק כגדול הדור הבא. זה אינו הסגנון של הישיבות שלנו, וטוב שכך. ובכל זאת, אסור שהצניעות הבריאה תביא אותנו להתעלם מהתורה שצומחת בישיבותינו ולהמעיט בערכה.
הדרשות הרווחות בחנוכה מלמדות על הפער העצום שנפער בין החרדים לציונות הדתית. אצלם מדברים בחנוכה על "שמן זית זך", על הצורך להתרחק מכל ספק-ספיקא של טיפת חולין, ולחיות רק על טהרת הקודש. אצלנו, לעומת זאת, מדברים בחנוכה על מעט מן האור שדוחה הרבה מן החושך; על כך שבמקום להיות חרד מהרע עדיף להרבות בטוב. האור של התורה שבבתי מדרשותינו יגבר גם על הפרשנות המסולפת לתורה שמפיצים אחרים. וכדי לקרב את היום הזה, מוטב שגם בעל הנס יכיר בנסו; שגם אנחנו נכיר בחשיבות ובעוצמה של ישיבותינו ושל תורתן.
עוד כתבות בנושא
עוד כתבות בנושא
