הסתירות בנפשו של הרב נריה הולידו את החינוך הדתי-לאומי

לפני שלושים שנים, בי"ט בכסלו תשנ"ו, הלך לעולמו הרב משה צבי נריה, "אבי דור הכיפות הסרוגות". במודעה שפרסמו עם מותו הרב חיים דרוקמן, הרב יצחק לוי וחנן פורת הם הגדירו אותו "לא רק ראש ישיבות בני עקיבא אלא הלב החי והאוהב של כל מפעל הציונות הדתית, המצפון, מורה הדרך והכיוון בשעות מבוכה". "אבי המהפכה", ו"קברניטו של דור" היו רק שניים מהתארים הרבים שנקשרו לשמו בימי האבל עליו, והעידו על תחושת היתמות של הציבור הדתי־לאומי.

הרב נריה אכן מתויג בציבור הישראלי כ"אבי דור הכיפות הסרוגות", ביטוי שמשמעו "מעצב דרכה של הציונות הדתית". הדימוי האבהי מוסיף ומבטא חמימות משפחתית וקרבה אישית. ביטוי נאה לכך ניתן באחד ממכתבי התנחומים שהגיעו למשפחת נריה: "לא הייתי חניך שלו בבני עקיבא – אך הוא היה המדריך שלי. לא הייתי תלמידו – אך הוא היה המורה שלי. לא ישבתי בבית מדרשו – אך הוא היה הרב שלי. לא הייתי בנו – אך הוא היה האבא שלי. לכאורה לא למדתי אצלו כלום – אך הוא לימד אותי הכול".

במה זכה הרב נריה לתואר זה? נדמה שהתשובה נעוצה בכך שאת לקחו הוא לא הועיד לציבור הציוני־דתי הבוגר, כי אם אל הנוער. הוא דיבר אל הנוער, חינך את הנוער, היה איש של נוער. אך טבעי הוא שכאשר הנוער שאליו דיבר הרב נריה בשנות השלושים, הארבעים והחמישים של המאה הקודמת, גדל והתבגר והיה לזרם הציוני־דתי, הוא חש כלפיו יחס של בן לאביו.

הזרם הזה אינו עשוי מקשה אחת, וככל שנוקפות השנים קשה יותר להכניסו מתחת למטרייה אידיאולוגית אחת. ככלל, נהוג לחלק את הציונות הדתית לשני תת־זרמים עיקריים: האחד הוא הציונות הדתית הקלאסית, זו שצמחה בבית המדרש של המזרחי, הפועל המזרחי ובני עקיבא, והשני הוא תת־הזרם שצמח בבית המדרש של ישיבות מרכז הרב והר המור, שתורתו של הרב קוק היא המאירה את דרכו. בתווך צומח דור של כיפות סרוגות שנע בין הזרמים, ללא גבולות מדויקים. המשותף לציונות הדתית כולה הוא חבישת הכיפה הסרוגה, ואולם הפערים האידאולוגיים ואף התיאולוגיים בין הקצוות שבתוכו, פערים שמקבלים ביטוי גם בגודלן של הכיפות, מעלים ספק ביכולת לראות את כולם כישות אחת.

ואף על פי כן, ראוי והולם לראות ברב נריה "אבי דור הכיפות הסרוגות" כולו. לכאורה יש כאן סתירה, ואולם עיון בדמותו ובאישיותו של הרב נריה מראה כי סתירה זו נעוצה בניגודים הפנימיים בנפשו המורכבת של הרב נריה, מורכבות המשקפת את מורכבות נפשו של דור הכיפות הסרוגות.

עמדת מיעוט

שניים היו מקורות ההשראה וההשפעה המרכזיים על הנער משה צבי מנקין, לימים הרב משה צבי נריה. מקור ההשפעה הראשון הוא בית אביו הרב פתחיה מנקין שכיהן כרבן של עיירות שונות בבלארוס, והישיבות שבהן למד במינסק ושקלוב. שם רכש משה צבי הצעיר את תפיסת העולם הרואה בלימוד תורה את הערך המרכזי בעולמה של היהדות, את ההערצה העמוקה לגדולי התורה, ואת ראיית ייעודו של הנער היהודי בלימוד תורה בישיבה. מקור ההשפעה השני הוא הרב הראשי לארץ ישראל, הרב אברהם יצחק הכהן קוק, שאליו נתוודע הרב נריה בגיל שבע־עשרה ובמחיצתו שהה במשך חמש שנים, עד פטירתו של הראי"ה בשנת תרצ"ה. על כנפי חזונו של הרב קוק, שראה בהתעוררות הלאומית התגשמות חזון הגאולה ותחיית היהדות, נסללה דרכו של הרב נריה אל הציונות.

הדרך המוליכה מישיבות מזרח אירופה לישיבת מרכז הרב לא הייתה דרך סלולה. אכן, כאן ושם היו ראשי הישיבות יהודים חרדים הנאמנים באופן מוחלט לאתוס לימוד התורה, ובכל זאת היה הרב קוק מהפכן. הזדהותו עם ההתעוררות הלאומית העמידה אותו בהתנגשות חזיתית עם גדולי התורה במזרח אירופה. ליבו של הנער משה צבי נשבה בקסמו של הרב קוק והוא נמלא אליו הערצה ללא גבול, אך הוא לא שכח לרגע את העיירה היהודית במזרח אירופה ואת ישיבותיה, ונשבע להן אמונים לנצח.

ליבו של הרב נריה הלך שבי גם אחרי התנועות החלוציות שהנהיגו את המעשה הציוני, ובעיקר אחרי תנועות הנוער. שנה לאחר עלייתו לארץ הוא הצטרף לתנועת הנוער בני עקיבא, ואז לתנועת הפועל המזרחי. באופן פרדוקסלי משהו, דווקא ההערצה הגדולה שרחש הרב נריה למסירות הנפש של לומדי התורה בעיירות רוסיה הלבנה, היא שבנתה עבורו את הגשר על התהומות הרובצים בין עולם העיירה היהודית ובין התנועות החלוציות, הן החילוניות והן הדתיות, בראותו בחלוצים מסירות נפש דומה למען בניין העם והארץ.

בתוך זמן קצר נעשה הרב נריה לדמות מרכזית בהנהגת בני עקיבא, הוגה דעות ואידיאולוג, ואולם עקב רקעו השונה – עולם הישיבות שממנו בא וממנו לא ניתק – הוא מצא עצמו עד מהרה בעמדות מיעוט בסוגיות רבות שהעסיקו את התנועה. בני עקיבא, כשאר תנועות הנוער, ראתה בהגשמה החלוצית את פסגת מאווייה, ובקיבוץ את היעד האחד והיחיד להכוונת חניכי התנועה. היא ראתה בחברה מעורבת דגם ראוי מלכתחילה, וחיפשה אחר המכנה המשותף עם החברה הישראלית.

אף שידע לנסח היטב את משנת תורה ועבודה ומשנת הקיבוץ, הרב נריה מעולם לא היה שלם עם ראיית ההליכה לקיבוץ כיעד היחידי, ראה בחברה מעורבת מצב של בדיעבד שראוי לתיקון, וחתר להחזרת הנוער הדתי לישיבה. הוא הניח את כובד המשקל החינוכי על העלאת רמתה הדתית של התנועה והחדרת מחשבת הישיבה, שננטשה על ידי תנועת המזרחי.

לא חיפש את המרד

וכך, לצד הזדהותו של הרב נריה עם ערכי החלוציות והתפעלותו מ"היהודי החדש" העובד את אדמת הארץ, הוא הביע לעיתים קרובות את געגועיו לעולם התורה שהותיר מאחוריו. ובניגוד לחלוצי הפועל המזרחי, שראו עצמם כמובילים "מרד קדוש", הרב נריה לא מרד אלא חיפש אחר ההרמוניה בין שני העולמות.

יראת השמיים של הנוער הדתי שמשה צבי בן ה־17 פגש בארץ הייתה תלויה על בלימה. הנוער הזה הביט בעיניים כלות וברגשי נחיתות על הנוער החילוני־חלוצי, והחינוך הדתי שקיבל לא היה בו כדי להעמיד לו עמוד שדרה דתי חזק. החינוך הדתי מבית המדרש של המזרחי והפועל המזרחי נתן גט כריתות לעולם הישיבה, המוסד המרכזי המכונן של העם היהודי בגולה. את הישיבה החליפו בית הספר היסודי ובית הספר התיכון, ולימוד הגמרא איבד את מקומו המרכזי בתוכנית הלימודים. לא רק מבקרי החינוך הדתי הצביעו על כישלונו, זו הייתה גם דעתם של ראשיו. ולמרות זאת, איש לא העלה בדעתו לשוב לחינוך הדתי "הישן" – למעט הרב נריה.

בתחילה דימה הרב נריה לחשוב שאת מה שהחסיר בית הספר תמלא תנועת הנוער, אך אשליות אלה פגו במהירות. בשנת תרצ"ז ביקר הרב נריה בסניפי "השומר הדתי" בפולין, וכדי למלא את מצבריו הרוחניים בילה את חגי תשרי בישיבות מיר וברנוביץ. שם חלחלה בליבו ההכרה הסופית כי הדרך והיחידה להציל את הנוער הדתי היא החזרתו לישיבה, או החזרת הישיבה אליו.

חלומותיו אלה נשאו פרי כאשר תנועת בני עקיבא ייסדה במרחשוון ת"ש את ישיבת בני עקיבא בכפר הרא"ה, ביוזמתם של צעירים הספוגים בלהט התורני מבית מדרשו של הרב נריה. בהקמת הישיבה בכפר הרא"ה, עם שלושה־עשר נערים שהתייצבו לצידו, חולל הרב נריה מפנה בדרכה של הציונות הדתית. הוא נטל נוער דתי שהיה נבוך מול מעשה בניין הארץ על ידי תנועות חילוניות, ואשר רבים ממנו נטשו את הדת, והחזיר אותו אל כותלי הישיבה, אל עולם התורה.

הישיבה הייתה פרי רוחו המורכבת של הרב נריה, ואופייה עוצב על ידי ערכים תורניים וחלוציים כאחד. סדר יומה דמה מאוד לזה של הישיבה הליטאית המסורתית, דבר שהתבטא בהיעדרם של לימודי חול מתוכנית הלימודים, אך נתן ביטוי למעשה הבניין של הארץ ולערכי תנועות הנוער החלוציות. במשך העשור הראשון לקיומה עמד הרב נריה בחירוף נפש על אי־הכנסת לימודי חול למערכת הלימודים של הישיבה. יחד עם זאת הייתה הישיבה למוקד פעילותה של תנועת בני עקיבא, ולבית היוצר לגרעיניה העולים להתיישבות בסעד, בעין צורים ובביריה.

השלים עם לימודי החול

בתחילת שנות החמישים גברו הלחצים לשלב לימודי חול בישיבה, ואולם הרב נריה לא היה שלם עם המוסד ששמו "ישיבה תיכונית". מאביו רכש את התפיסה שעד גיל עשרים חייב הנער היהודי להקדיש את עצמו ללימוד תורה ללא פניות, לא לכיוון החלוצי וגם לא לכיוון הקרייריסטי, וזאת כדי לעצב את עמוד השדרה הדתי היהודי. ואולם בני הציבור הדתי הציוני בחרו בדרך אחרת. כאזרחים במדינה מודרנית הם סברו שיש להכין את הנער לחיים הוגנים ויצרניים, בניגוד לחיי העיירה היהודית בגלות שהתאפיינו בדלות ובניוון. הרוח שעלתה מן הציבור הזה הייתה שאם עליו לבחור בין לימודים בישיבה ללא לימודי חול ובין לימודי חול ללא ישיבה, הוא יבחר באפשרות השנייה.

משהבין הרב נריה שתוחלתו להביא את הנוער הציוני־דתי אל בין כתליה של ישיבה שבה יילמדו לימודי קודש בלבד לא תצלח, וכי הבאת נוער לישיבה מותנית בקיום לימודי חול, הוא החל בשילוב לימודי חול בישיבה, בתהליך שנמשך קרוב לעשר שנים. מתוך אותה הכרה פתח בפעילות קדחתנית להקמת ישיבות תיכוניות נוספות ברחבי הארץ. לאורך שנות החמישים, השישים והשבעים הוא פרס ברחבי הארץ את רשת הישיבות התיכוניות של בני עקיבא, והפך את הישיבה התיכונית לשדרה המרכזית של החינוך הציוני־דתי בארץ.

גם בתחום חינוך הבנות לא ראה הרב נריה את הדברים עין בעין עם הזרם המרכזי של הציבור הדתי־לאומי, ואף על פי כן נענה לרחשי הלב של הציבור: עשרים שנה לאחר הקמת הישיבה בכפר הרא"ה, הוקמה אולפנת בני־עקיבא הראשונה בכפר־פינס. שהייתה הצעד הראשון בהקמת רשת אולפנות ברחבי המדינה.

בד בבד, הזרעים התורניים שזרע הרב נריה בישיבת כפר הרא"ה הצמיחו בלב הנוער גם תסיסה רוחנית ושאיפה להקדיש שנים נוספות ללימוד התורה. קבוצת בוגרים החלה לחתור להקמת ישיבה גבוהה של בני עקיבא, ובשנת תשי"ד הוקמה ישיבת כרם ביבנה. ישיבה זו הייתה במהלך השנים לישיבת הסדר, אך רק לאחר מלחמת ששת הימים החל מרכז ישיבות בני עקיבא, בראשות הרב נריה, בהקמת ישיבות ההסדר, הראשונה שבהן הייתה ישיבת הכותל. גם עם בניינן של ישיבות ההסדר לא היה הרב נריה שלם. הוא ראה בהן פרי של פשרה כואבת עם המציאות הישראלית, ויותר מכך – פשרה כואבת עם רצונו של הציבור הציוני־דתי. על פי תפיסתו היסודית של הרב נריה, ישיבה היא מקום של תורה בלבד ואין לערב בה כל תוכן אחר.

יצוין כי חלק מראשוני כרם ביבנה לא באו על סיפוקם בישיבה זו, והגיעו זמן קצר לאחר מכן לישיבת מרכז הרב. הם עשו זאת בהשפעת הרב נריה, שהיה הצינור להעברת משנת הרב קוק לדורות הבאים של הנוער הציוני־דתי. מפגשם עם הרצי"ה קוק קומם את הישיבה, עשה אותה למוקד רוחני של רבים מבני הציונות הדתית, והוליד את הזרם התורני בו.

השיבו לו אהבה

קשה להפריז במשמעותה של הקמת הישיבות התיכוניות, האולפנות וישיבות ההסדר על ידי הרב נריה, והפיכתן לשדרה המרכזית של החינוך הדתי־לאומי. אי אפשר שלא לתהות מה הייתה דמותו של הזרם הציוני־דתי לוּ היה החינוך הדתי נשאר באותה מתכונת שנבנתה על ידי תנועת המזרחי. הישיבה התיכונית, האולפנה וישיבת ההסדר הן פרי תרכובת בין תפיסתו של הציבור הדתי ובין תפיסתו של הרב נריה, שראה את הנולד, ובנה ועיצב את המוסדות הללו אף שלא היה שלם עימם, מתוך הבנה עמוקה שזו הדרך ללכת בה.

כאן מתגלה לנו אישיותו המורכבת ורבת הפנים של הרב נריה, המתקשה להשכין הרמוניה בין כל הזרמים המתרוצצים בתוכה. תפיסותיו היסודיות של הרב נריה, שרכש בבית אביו ובעולם התורה המזרח־אירופי, לא נשתנו. הוא לא ראה בדרכן של הישיבות התיכוניות וישיבות ההסדר של בני עקיבא, פרי פועלו, את דרך המלך שבה אמור לצעוד נער יהודי ירא שמיים. לעומת זאת, הזרמים המרכזיים של הציונות הדתית ראו אותה מעצם טבעה ככרוכה בשינוי ערכים ובהתחדשות דתית, וכמחייבת שילוב של ערכים מודרניים בתוך השקפת העולם הדתית, כמו לימוד אינטנסיבי של כל מקצועות החול הנדרשים כדי לקיים מדינה, והשתתפות מלאה בהגנה על הארץ. בעיני הזרמים הללו, קיומה של מדינה מודרנית אינו עולה בקנה אחד עם השארת אתוס לימוד התורה על כנו כמימים ימימה.

ואף על פי כן היה הרב נריה בשר מבשרה של הציונות הדתית. הוא בחר בה כזרם האידיאולוגי שאליו השתייך, בחר בתנועת הנוער בני עקיבא, בחר בתנועת הפועל המזרחי כביתו הפוליטי, בחר להקים ולהוביל את ישיבת בני עקיבא בכפר הרא"ה, ובחר לחיות במושב הפועל המזרחי, כפר הרא"ה. הרב נריה אהב את יציר כפיו, דור הכיפות הסרוגות, וזה, לכל רוחב כיפותיו, מקטנה ועד גדולה, השיב לו אהבה והכתיר אותו כאבי דור הכיפות הסרוגות. כולם היו בניו.