שמונת היהודים האמריקנים ששינו את פני הציונות הדתית

כאשר פרופ' אדם פרזיגר עלה ארצה מארה"ב, בשנת 1987, החברה הדתית־לאומית כאן נראתה לו חד־ממדית למדי: "הרב אהרן ליכטנשטיין, שבסביבה שלי בארה"ב נחשב דמות נערצת, נחשב כאן ל'עוף מוזר', רב שאינו מגדל זקן ומומחה לספרות אנגלית. שנה אחרי שהגעתי לכאן, תנועת 'מימד' רצה לראשונה לבחירות. הייתי משוכנע שהם יזכו בכמה מנדטים, כי כל מי שהכרתי חשב להצביע מימד. כשהם לא עברו את אחוז החסימה, הבנתי שהכרתי את כל מצביעי מימד".

אבל במהלך ארבעים השנים שחלפו מאז, פרזיגר הבחין שהחברה הדתית בישראל השתנתה והתגוונה: לצד החרד"לות התפתחו תופעות כמו פמיניזם דתי, היפתחות אל התרבות הכללית, רצף של דתיים־לייט ודתל"שים, ועוד. אגב, מוסף מוצש של מקור ראשון הוא בעיניו אחד מסמלי השינוי הזה. כמי שהכיר את התופעות הללו מנעוריו בארה"ב, הוא הגיע למסקנה שלפחות חלק מהגורמים שהביאו לשינוי קשורים בהשפעת העלייה מארה"ב על החברה הדתית בישראל. ומכיוון שהוא מתמחה במחקר של תהליכים באורתודוקסיה היהודית בת זמננו, הוא ישב לכתוב על זה ספר. בינתיים הספר, ששמו הוא "סוכני שינוי: יהודים אמריקאים וההשתנות של היהדות הישראלית", ראה אור רק באנגלית.

כדי שיהיה לו סיפור מעניין יותר מאשר ניתוח תהליכים חברתיים, בחר פרזיגר למקד את ספרו בשמונה דמויות־מפתח חינוכיות, שמונה אישים שעלו לישראל בין שנות השישים והשמונים של המאה הקודמת, הקימו או ניהלו מוסדות חינוכיים חשובים, ומשם באה השפעתם. השמונה הם: הרב ד"ר אהרן ליכטנשטיין, הרב פרופ' דוד הרטמן, הרב ד"ר נחום רבינוביץ', הרב שלמה ריסקין, הרב ד"ר דניאל טרופר, הרב חיים ברבנדר (מייסד מדרשת ברוריה, לימים לינדנבאום), הרבנית מלכה בינה, (מקימת רשת המדרשות "מתן"), והרבנית חנה הנקין (מייסדת מדרשות "נשמת").

כל האנשים הללו, מסביר פרזיגר, "התאפיינו בשילוב בין השקפת עולם ציונית והשכלה אקדמית; כולם ראשי מוסדות חינוכיים שהצליחו למשוך גם הרבה תלמידים צברים; וכולם נחשבו בהתחלה אאוטסיידרים, אבל הצליחו לרכוש השפעה רבה. ועוד נקודה מעניינת: חוץ מהרב רבינוביץ' שגדל בקנדה, כל האחרים הם תלמידיו של הרב יוסף דב סולובייצ'יק, מנהיג האורתודוקסיה המודרנית בארה"ב".

כדי להוכיח את התזה שלו, הוסיף פרזיגר לחיבורו נספח מיוחד: רשימת תלמידים בולטים של כל שמונת המחנכים שהציג, שבאמצעותם חלחלה השפעתם אל החברה הדתית הרחבה. בהקשר של אחד מהם, הרב ד"ר דניאל טרופר, מציין פרזיגר ש"אמנם הוא לא עמד בראש מוסד חינוכי פורמלי, אבל השפעתו אינה פחותה מזו של כל האחרים, כיוון שארגון 'גשר' שהקים היה חלוץ בדיאלוג הדתי־חילוני, ובאמצעות המדריכים האיכותיים שהוא בחר לארגון, חלחלה השפעתו לחברה הדתית הרחבה".

לדעתו, אגב, גם תופעת המכינות הקדם־צבאיות נולדה מתוך השפעה אמריקנית. "היא מזכירה מאוד את 'שנת הפער' שהרבה תלמידים אמריקנים לוקחים בין התיכון לקולג', ורבים מהם עושים אותה בשנת לימודים בישראל. אחד ממקימי המכינה בעֵלי היה הרב בני אייזנר ז"ל, שלימד שנים רבות ב־BMT (ראשי תיבות של 'בית מדרש תורה', המיועד לצעירים יהודים־אמריקנים הבאים ללמוד בישראל; י"ש) בירושלים, ובהחלט ייתכן שהוא השפיע באימוץ הנוסחה הזו".

מוודסטוק לתקוע

מטבע הדברים, יהיו מי שיחלקו על הרשימה שהרכיב פרזיגר, וימצאו בה חוסרים ואולי גם שמות שאינם מתאימים. ביקורת עשויה להישמע אף לגבי החלטתו לכלול בספר פרק מיוחד על הרב יונתן זקס והשפעתו, למרות שזקס היה כידוע בריטי ולא אמריקני, ולא חי ופעל בישראל. "הרב זקס שייך באופן מובהק לעולמם של דוברי האנגלית, ונוכחותו היא ברמה כזו שאי אפשר להתעלם ממנה בספר כזה", מסביר פרזיגר את הבחירה הזו. "אגב, כאשר פורסם ספרו הראשון בעברית, ב־2013, הופיעה באתר 'כיפה' רשימה על הספר. נכתב שם שהדמות שלו מאוד מרשימה, וכמה חבל שהחברה הדתית לא תכיל אותו כי היא לא בנויה לדמות תורנית כל כך פילוסופית ואוניברסלית. אני דווקא חשבתי שזה לא נכון, כי באותו זמן כבר היה בחברה הדתית צימאון לדמות כזו. לשמחתי התברר שצדקתי, והיום ספרי הרב זקס הם רבי־מכר בחברה הדתית, ואגב הם נמכרים טוב גם בחברה החילונית".

"כל האנשים שאני כותב עליהם שילבו השקפת עולם ציונית והשכלה אקדמית; כולם ראשי מוסדות חינוכיים שהצליחו למשוך גם הרבה תלמידים צברים; וכולם נחשבו בהתחלה אאוטסיידרים, אבל הצליחו לרכוש השפעה רבה. ועוד נקודה מעניינת: כמעט כולם תלמידיו של הרב סולובייצ'יק"

מצד שני לא נכללות בספר דמויות כמו פרופ' דניאל שפרבר, פרופ' תמר רוס או פרופ' אליס שלוי, שניהלה במשך שנים את בית הספר "פלך" (גם שלוי איננה אמריקנית, אלא ילידת גרמניה שהועברה בילדותה לאנגליה). פרזיגר מסביר זאת בכך ש"שפרבר ורוס לא עמדו בראש מוסדות חינוכיים, ולכן קשה לכמת את השפעתם, ואילו שלוי עברה במשך השנים להזדהות עם התנועה הקונסרבטיבית, כך שהיא דחקה את עצמה מעמדת השפעה על האורתודוקסיה המודרנית". במהלך שיחתנו מציין פרזיגר גם את שמותיהם של מיכה גודמן ונפתלי בנט, שניהם בני עולים מארה"ב, שהשפיעו על ההוויה הישראלית בכלל והחברה הדתית בפרט.

פרזיגר מציין גם ששמונת האישים הללו לא העתיקו לארץ את רוח האורתודוקסיה המודרנית האמריקנית, אלא עשו לה עיבודים שיתאימו לרוח הישראלית. הוא מזכיר בהקשר זה את המושג "גלוקליות", שטבע החוקר ההולנדי מל ון־אלטרן: "המושג הזה בא לציין חיבור בין תרבות גלובלית ולוקאלית, מקומית. התרבות הגלובלית מקבלת עיבודים מקומיים, וכמעט אף פעם אינה העתק מדויק של התרבות המקורית. זה כמו שהחומוס בארה"ב שונה מזה שבישראל, או המקדונלדס בארץ שונה ממקבילו האמריקני. יש התאמות לטעם המקומי. כך גם בעולם הרוח – הדתיות הליברלית מארה"ב עברה עיבוד לרוח הקיימת בארץ".

בארה"ב, למשל, ליברליזם דתי נחשב סותר לגישה פוליטית ימנית. "אנשים בארה"ב שיקראו את הספר יתקשו להבין איך דתיות ליברלית מתיישבת עם ימניות פוליטית, שלא לדבר על עצם המגורים ביהודה ושומרון, תכונה שמאפיינת לא מעט מגיבורי הספר".

שני אישים נוספים שלא עסקו בחינוך אך פרזיגר מקדיש להם פרק בספר, הם הרב שלמה קרליבך, ומייסד תנועת כך הרב מאיר כהנא. כאשר אני מעיר שהכהניזם, גם הוא ייבוא אמריקני, אינו מתיישב עם תזת ההשפעה הליברלית של עולי ארה"ב, פרזיגר משיב: "זה לא מתיישב אבל גם לא בהכרח סותר, משום שהכהניזם הוא בכל זאת תופעה שולית בין עולי ארה"ב. אלה תופעות מקבילות. אגב, אף שכהנא אכן גדל בארה"ב, אני לא בטוח שהכהניזם הוא תופעה אמריקנית. כשהוא היה בארה"ב הוא התמקד בעיקר בהגנה על יהודי ארה"ב ובמאבק לשחרור יהודי בריה"מ. מצד שני, ד"ר שרה הירשהורן כבר כתבה בעבר על בוגרי המאבקים של שנות השישים, כמו המאבק נגד מלחמת וייטנאם, שעלו לארץ ומצאו את מקומם דווקא ביהודה ושומרון. כנראה שהאופי האנטי־ממסדי, או עצם המגורים באזורים פראיים, הם שמשכו אותם. לאן ילכו אמריקנים בוגרי וודסטוק – לרעננה, או לבת־עין ותקוע?"

בלי פוליטיקה

עושה רושם שהיום הליברליזם הדתי בישראל מתקדם ומרחיק לכת אפילו יותר מזה שבארה"ב, אולי בגלל היעדר תקרת זכוכית של מחויבות ממסדית לזרמים, שמאפשרת לאחרים להשפיע על גבולות החדשנות שלך.

"זה נכון. יש גם 'אפקט בומרנג', כאשר תופעות ליברליות שהתחילו בישראל משפיעות לאחר זמן גם בארה"ב. למשל תופעת יועצות ההלכה שיצרה מדרשת 'נשמת', או הדף היומי שהרבנית מישל פרבר מלמדת בזום. היא מעבירה דף יומי בעברית, ושעה אחר־כך גם באנגלית, ובשבע ורבע בבוקר, זמן השידור באנגלית, נפתחים המסכים גם בניו־יורק וגם באוסטרליה, לא משנה מה השעה שם.

"יש עוד הבדל חשוב בין שתי התרבויות: בישראל, לרבנות יש כמובן הרבה השפעה על הטקסים הדתיים הפורמליים כמו נישואין וקבורה, אבל אפס השפעה על חיי היומיום של האדם הדתי והקהילה הדתית. בארה"ב, לעומת זאת, לרב הקהילה יש הרבה השפעה גם על אופי החיים הדתיים של חברי הקהילה, כי לכל התנועות יש 'ועדי הלכה' שקובעים מדיניות הלכתית אחידה, וגם הרבנים עצמם לא רוצים להיות מוקעים מהזרם הפורמלי שהם משתייכים אליו".

במקביל להשפעה ההדדית הגדולה, ניכרת התרחקות גדולה בין שתי הקהילות – זו שבישראל וזו שבארה"ב. הסיבה לכך, אומר פרזיגר, נעוצה במישור הפוליטי. "הביקורת שלהם עלינו נובעת בעיקר מהפן הפוליטי ומאירועים כמו המלחמה בעזה, שפה היא נתפסת כעימות קיומי, ושם רבים רואים בה פשעי מלחמה. יש גם בעיה מסוימת בתחום הדתי: הם רגילים לחשוב על דתיות ליברלית כמזוהה עם הרפורמים והקונסרבטיבים, ומכיוון שהזרמים האלה מאוד קטנים בישראל ואפילו מוקצים על ידי הממסד הדתי, יש להם תחושה שאין ליברליזם דתי בישראל. לכן נחוצים שני דברים: האחד – להשתדל למקד את השיח בין הקהילות כמה שיותר בפן הדתי־רוחני ולא רק בפן הפוליטי, ושנית – להכיר ליהודים בארה"ב את מה שמתרחש בקהילה הציונית־דתית בישראל, שהיסוד הדתי־ליברלי התחזק בה מאוד בעשורים האחרונים".

"התרבות הגלובלית מקבלת עיבודים מקומיים, וכמעט אף פעם אינה העתק מדויק של התרבות המקורית. זה כמו שהחומוס בארה"ב שונה מזה שבישראל, או המקדונלדס בארץ שונה ממקבילו האמריקני. כך גם בעולם הרוח - הדתיות הליברלית מארה"ב עברה עיבוד לרוח הקיימת בארץ"

ואתה חושב שמצב המתח בין הקהילות הוא בר־תיקון?

"כהיסטוריון אני יודע שכל דבר הוא בר שינוי. לא נעים לומר, אבל גם האנטישמיות שחזרה להרים ראש בארה"ב, יכולה לתרום להתקרבות מחודשת. זה תמיד היה כך. גלים של אנטישמיות החזירו רבים לזהותם היהודית, וגם להזדהות עם הציונות. זה קורה בשנתיים האחרונות גם בקמפוסים בארה"ב, אם כי יש גם תופעות הפוכות, של יהודים שהולכים ומתביישים בזהותם היהודית. כמה חוקרים יהודים־אמריקנים כבר הגדירו את התקופה הנוכחית כסוף עידן 'תור הזהב' של הקהילה היהודית בארה"ב. הרב חיים שטיינמץ, הרב של אחד מבתי הכנסת האורתודוקסיים־מודרניים הבולטים בניו־יורק, אפילו אמר לאחרונה שאנחנו חוזרים למעשה ל'נורמליות היהודית', כלומר המצב הקלאסי של יהודים בגולה שתמיד חרדו ממה שיעשו הגויים, ואילו העשורים האחרונים, שבהם יהדות ארה"ב נחשבה חלק מרכזי באליטה האמריקנית ונהנתה מיחס שווה ומכבד, הם כנראה יוצאי הדופן".

לא להישאר במגדל השן

פרזיגר, 61, נולד בברוקלין שבניו־יורק למשפחה אורתודוקסית־מודרנית. בהיותו בן שנה עברה המשפחה לפרבר היוקרתי ריברדייל, מצפון למנהטן, "שבו חיו אישים בולטים כמו הרב ייץ גרינברג והרב אבי וייס". בניגוד לשני אחיו הגדולים, שנשלחו לבתי ספר ציבוריים כלל־אמריקניים, פרזיגר למד בתיכון האורתודוקסי־מודרני "רמז". הסיבה שהוא התעקש על כך כנער צעיר לא קשורה דווקא לרצון להעמיק בזהותו היהודית: "אהבתי, ואני עדיין מאוד אוהב, לשחק כדורסל, וידעתי שבבית הספר הציבורי המשחקים מתקיימים בעיקר בשבת, כך שלא אוכל להשתתף בהם. ב'רמז', לעומת זאת, המשחקים התקיימו כמובן בימי חול".

אחרי התיכון הגיע, כמו רבים מחבריו, לשנת לימודים בישראל, שאותה עשה ב־BMT. בתום השנה הזו הוא הוטרד מכך שעדיין נשאר בחברת אמריקנים כמותו ולא באמת התערה בישראל. הוא עבר אפוא ללמוד בישיבת הר עציון ושם גם התגייס לצה"ל למורת רוחם של הוריו, "שלא הבינו למה אי־אפשר להיות ציוני טוב בניו־יורק ולתרום כסף לישראל".

אחרי ישיבת ההסדר חזר פרזיגר לכמה שנים לארה"ב, למד שם היסטוריה והוסמך לרבנות בישיבה יוניברסיטי. את העבודה הסמינריונית שלו לתואר שני עשה בהדרכתו של פרופ' יעקב כ"ץ, שאחרי יציאתו לפנסיה בישראל לימד כמה חודשים בשנה באוניברסיטת הרווארד ובישיבה יוניברסיטי. אחרי נישואיו לנעמי - אז דוקטורנטית לביולוגיה, היום מרצה בכירה בחוג לריפוי בעיסוק בקריה האקדמית אונו - עלו שניהם לישראל וקבעו את ביתם בכפר־סבא, "גם זה מתוך רצון להתערות בישראליות". במשך תקופה מסוימת שימש פרזיגר כרב קהילה בכפר־סבא, אבל עזב בעקבות התחושה שהוא "הרבה יותר ליברל מהקהילה", כלשונו. "הם אהבו אותי, אבל התנגדו לרוב היוזמות 'החדשניות' שלי, אפילו לאפשר לנשים לרקוד עם ספרי תורה בשמחת תורה". לפני כמה שנים עברו בני הזוג פרזיגר להתגורר בירושלים.

את עבודת הדוקטורט שלו, בהיסטוריה יהודית של העת החדשה, כבר כתב באוניברסיטת בר־אילן. במקביל כיהן באוניברסיטה גם כראש המכינה לעולים חדשים, שעיקר תלמידיה באותן שנים לא היו סטודנטים מארה"ב או מהמערב בכלל, אלא יוצאי בריה"מ. הוא עשה בתפקיד הזה שמונה שנים, "עד שהעמידו בפניי ברירה – לבחור בקריירה מנהלית או אקדמית. מכיוון שהעדפתי בבירור את העבודה האקדמית, פרשתי מניהול המכינה והשתלבתי במחלקה ליהדות זמננו, שלימים התמזגה בתוך המחלקה לתולדות ישראל".

פרזיגר התמחה כאמור בשאלות של זהות יהודית, בעיקר אורתודוקסית, בעת החדשה. רוב הספרים והמאמרים שפרסם עד היום הופיעו באנגלית, אבל דווקא ספר שבו היה שותף כעורך ויצא לאור בעברית, שדרג את מעמדו בעולם המחקר הישראלי. מדובר בקובץ המאמרים "אורתודוקסיה יהודית: היבטים חדשים", בעריכת הפרופסורים אבי רביצקי ויוסף שלמון, שני חוקרים ותיקים ומוערכים. פרזיגר הוזמן לכהן כמזכיר המערכת, "אבל לזכותו של רביצקי ייאמר שאחרי שראה את ההשקעה הרבה שלי בעבודה הוא החליט לצרף את שמי כאחד מעורכי הספר. זו הייתה יוזמה מאוד נדיבה מצידו".

"למרות העיסוק האקדמי שלי, אני אוהב גם לצאת ממגדל השן האקדמי ולנסות להשפיע על החברה הרחבה", אומר פרזיגר. ברוח הזו הוא כיהן כאמור גם כרב קהילה, ולדבריו, גם ספריו ומאמריו "מכוונים לנושאים שמעסיקים את הקהילה הדתית הרחבה, ולא רק קומץ של אקדמאים". הספר הנוכחי הוא בהחלט כזה, ופרזיגר מתכנן לו גם תרגום לעברית: "יש כבר הצעות משתי הוצאות ספרים שונות, ואני מקווה שבקרוב נתחיל לתרגם אותו".