הדיון על גיוס תלמידי הישיבות החרדיות מתנהל בסערה במסדרונות הפוליטיים, בכיכרות הרחוב ומעל דפי העיתונים, כל צד מתבצר בעמדתו, ונראה שמדובר בדרך ללא מוצא. זהו דו־שיח של חרשים, מכיוון שהוויכוח האמיתי אינו רק על גיוס לצבא אלא על סדרה של שאלות עמוקות הרבה יותר: מהו לימוד תורה, מהי קדושה ומהי חובתו של עובד ה' בעת הזאת.
במוקד הדיון הציבורי עומדת התביעה המוסרית והחברתית כלפי המגזר החרדי שאינו נושא בעול, ואינו שותף בשירות הצבאי והלאומי. זעקתם וכאבם של היוצאים לשרת מופנים, ובצדק, כלפי אלו שבחרו בספסל הישיבה על פני ספסלי הטירונות: "האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה?"
מאידך, התגובה החרדית לא רק שאיננה נענית לכאב ולקריאה, אלא גם איננה מביעה אמפתיה או לפחות הבנה של הצורך הקונקרטי. במובנים רבים, מתרחש תהליך הפוך: נראה שהחברה החרדית מסתגרת ומתכנסת בתוך עצמה. הביטויים הציבוריים מתקשחים, והפערים הולכים ומעמיקים.
הכי מעניין
חלק מן התהליך הזה נובע מן הנהגה הפוליטית של הציבור החרדי, אך התחושה היא שגם מלב הציבוריות החרדית לא עולה קול של היענות והבנה. להפך, החומות הולכות ומתגבהות. ניתן להבין את ההסתגרות הזו כמגננה, אפולוגטיקה שבוחרת ברטוריקה קיצונית, אשר נועדה לאפשר לחרדי הממוצע להתקיים בתוך הדיסוננסים המוסריים והרוחניים הללו.
ואולם, ייתכן שחלק מן ההסתגרות הזו היא גם תוצאה של דיון חסר. בעוד שהשיח הקונקרטי והציבורי מתנהל סביב הגיוס לצבא, זירה קריטית לא פחות היא בית המדרש עצמו, והדיון חייב להתנהל גם בתוכו. במילים אחרות: לא פחות מהשאלה האם החרדי ילמד בישיבה או יתגייס לצבא, חשובה מאוד השאלה איזה תורה ילמד בישיבה, ומהו הדימוי של התורה שבו הוא מאמין ושאליו הוא כוסף. הוויכוח הפוליטי והמעשי תלוי בשאלת עומק, שעליה לכאורה כלל לא מתנהל דיון: מהו לימוד התורה הרצוי? כיצד אמורה להיראות דמותו של בן תורה במאה ה־21? אילו אופקים אמורים להיפתח לתורה מתוך קיום יהודי אוטונומי בארץ ישראל? כל השאלות הללו כלל לא עולות לדיון ציבורי, וממילא הנחות היסוד הסותרות אינן מתבררות, ולא מתאפשר שיח שיבהיר ויחדד את פערי התשתית.
הדיון על התורה בבית המדרש הוא תשתיתי ועמוק יותר מן הדיון הפוליטי והפרקטי על השירות הצבאי, והוא חייב להשלים את הדיון הציבורי הנוכחי. כמובן, אין בכך כדי להפחית מהתביעה האזרחית והמוסרית הפשוטה לשותפות משמעותית בשירות הצבאי. שינויים בחקיקה ובמבנה התקציב עשויים בהחלט לחולל שינוי, אך שינוי עומק אמיתי, גם אם כזה שייקח זמן, יתרחש רק מתוך שינוי בבית המדרש עצמו. החברה החרדית היא חברת לומדים, חברה שהאתוס הבית־מדרשי עומד בבסיס הרבה מהמבנים החברתיים שלה. מכיוון שכך, כל שינוי ותנועה בחברה החרדית חייבים לכלול שינוי בתפיסת הלימוד בבית המדרש, ואולי אף להתחיל בשינוי כזה.
עוד כתבות בנושא
להקפיא את ליטא
ומכאן ללב הטיעון: הפער התפיסתי העמוק שבין הציוני־דתי לחרדי אינו נעוץ רק ביחסו לארץ ישראל, למדינה ולצבא, או אפילו ביחסו לעולם החולין כולו. את כל אלה אני מבקש להציג כשיקופים של פער יסודי יותר, פער תיאולוגי הכרוך בתפיסת הקדושה.
את הרחוב החרדי מובילה תודעת קדושה המזהה את הקדוש עם הנבדל והמנותק; קדושתו נעוצה דווקא בחוסר הרלוונטיות שלו לעולם המודרני, בהתכנסות שלו אל תוך מרחבי בית המדרש ובית הכנסת. הקיום החרדי מבקש להקפיא רגע בזמן ולהתנתק כך מן ההיסטוריה. מנקודת מבטו – העולם הנוכחי הוא הרף עין בין העבר המפואר ובין העתיד המשיחי הנכסף. שניהם – העבר והעתיד, אינם אופקים ריאליים, אלא אופקים אוטופיים שיכולים לשאת את דימוי הקדושה דווקא בשל הזרות שלהם למרחב היומיומי והממשי. מרחב החולין הקונקרטי אינו אלא פרוזדור והכנה לטרקלין העתידי. ככזה, לפחות באופן הצהרתי – אין להשקיע בו יותר מדי, והכרחי ליצור בתוכו מידור והפרדה שיתחמו את מרחבי הקדושה.
עבור הציוני־דתי, המבט מתהפך: הקדושה מבקשת להיאחז בחיים, לצמוח מתוכם ובתוכם. הקריאה החסידית הלכה והתחדדה במשנתו של הרב קוק כתביעה ל"בכל דרכיך דעהו", כצימאון לקיום שבו הממדים הפיזיים והרוחניים של הקיום היהודי אינם עומדים בסתירה זה לזה, ומרחבי החיים השונים אינם מנותקים. החזרה לארץ ישראל נתפסת לא רק כשינוי פוליטי והיסטורי, אלא כצעד בדרך לשינוי מהותי של התפיסה הדתית, ל"תחיית הקודש" בלשונו של הרב קוק. תפיסת קדושה כזו מייצרת מבנה חברתי שונה לחלוטין.
כל מי שגדל בחינוך הציוני־דתי, גם אם איננו אידיאולוג מעמיק וגם אם לא עבר תקופת חניכה משמעותית במוסד תורני גבוה, מושפע מאוד מן התפיסה הזו ומסוג החיבורים שהיא מייצרת בין קודש לחול. חייו נעים על הציר שבין חול וקודש, מתוך אמון ראשוני ובסיסי בשני הצדדים, ותוך מתן כבוד עמוק לחיים הממשיים לצד אמון ביכולת ובצורך שלהם להיות מרחב של ברית, מרחב קדוש. גם מי שאינם מזהים את עצמם באופן ישיר עם תפיסתו של הרב קוק, ורואים את עצמם כשייכים לעולם של "תורה עם דרך ארץ" (או למסגרות האורתודוקסיות־מודרניות בגוון האמריקאי שלהן) – נותנים לעולם החולין היומיומי מקום של כבוד ולגיטימציה, שיש להם כמובן השפעה על תפיסת הקודש ומקומו.
איזה לימוד תורה צומח מתוך כל אחד מן המרחבים הללו? לימוד התורה החרדי הלך והתכנס לתוך כתליו של בית המדרש, תוך שהוא הולך ומתרחק מן העולם בחוץ, שולל אותו ומתנכר לו. הדברים באים לידי ביטוי בכל המובנים: ההוויה הישיבתית החרדית מקדשת את הניתוק, והאופקים הרוחניים שלה צרים ומצומצמים. הלומד החרדי אינו אמור לפגוש שום דבר מחוץ למסלול ההכשרה שלו כלומד גמרא והלכה. גם הלימוד הזה מתבצע תוך שימוש בכלי ניתוח פרשניים ואופקי מחשבה ספציפיים: שיטות הלימוד בבית המדרש החרדי ממשיכות לפתח דווקא את קווי המחשבה שהתפתחו בעולם הישיבות הליטאי של ראשית המאה העשרים. לצד חיבתי האישית העמוקה למסלולי הלימוד הללו, והערכתי הרבה למקומם המרכזי בעולם התורה המודרני – רבים מן הלמדנים החרדים שאני עומד בקשר איתם מודים בכך שהמהלך הזה הגיע למיצוי (ברמה מסוימת לפחות), ושבעשרות השנים האחרונות לא ניכרו בו התפתחויות משמעותיות.
הניתוק בא לידי ביטוי בתכני הלימוד, המשמרים שפה פנימית וסגורה בתוך עצמה, ולצערנו גם בהיבטים פשוטים של דרך ארץ והתנהלות אנושית וחברתית. השפה הזו היא שמאפשרת את העיוות המוסרי הפשוט, שבו העולם החרדי פוטר את עצמו מקשייו וסכנותיו של השירות הצבאי. דומני שהבוטות וקשיחות הלב שעלו מאמירותיהם של כמה מראשי הישיבות החרדיים ומנציגי הזרם הליטאי, מדגימים היטב את הסגירות והנוקשות שעלולות להיווצר כתוצאה מהסתגרות שכזו. גם המאבקים המביכים והאלימים המתרחשים זה עשורים באולמות ישיבת פוניבז' ונמשכים בימים אלו באולמות בתי המשפט, הם דוגמה להתנהלות שאיבדה ממדים בסיסיים של יושרה וכבוד הדדי.
יודגש: קפיאה מן הסוג המתואר כאן איננה רבת שנים, ואין לראות בה ביטוי יחיד והכרחי של התפיסה החרדית. נראה שהיא מאפיינת בעיקר את בתי המדרש החרדיים בדורות האחרונים. עולם הישיבות הליטאי שקודם השואה, אף שעמד כמובן במוקד מלחמה כנגד ההשכלה והחילון, היה באותו זמן גם מעבדה אינטנסיבית לחידוש ויצירה. דמויות בולטות מאוד בשדה היצירה המחולן צמחו בתוך עולם הישיבות, ומעבר לכך – גם ההתרחשות הבית־מדרשית עצמה היתה יצירתית ומהפכנית. שיטות לימוד חדשות צצו ועלו, עולמות רוח שונים "פלשו" לתוך בית המדרש ויצרו קריאות חדשות ומרתקות. שיעוריהם של ר' חיים מבריסק ור' שמעון שקופ, הנתפסים כיום כתשתית המסורתית של בית המדרש, היו בזמנם מהפכה של ממש בדרכי הלימוד. הלומדים הצעירים נהרו לבתי המדרשות בוולוז'ין, בבריסק או בגרודנא, משום שחשו שיש כאן דרך חדשה ומאתגרת המאפשרת גישה חדשה ומבט חדש על התלמוד ועל עולם ההלכה. בתי המדרש היו מוקד רענן ואליטיסטי והיו כרוכים בתודעה של נועזות, פריצה וחידוש.
לאחר השואה, המגמות הללו נעלמו כמעט לחלוטין מבית המדרש הלמדני, שהפך למרחב מוכה־טראומה. את ישיבת פוניבז' בבני־ברק, המכונה גם "אם הישיבות", הקים הרב יוסף שלמה כהנמן בשנת 1943, ממש כאשר הדיווחים הנוראים מאירופה החלו להגיע לארץ ישראל. הרב כהנמן, שחי בתחושה שהוא השריד היחיד של העולם הרבני בליטא, לקח על עצמו את המשימה להקים מחדש את העתקו החי של אותו עולם בארץ ישראל. הוא לא הקים כאן את "ישיבת בני ברק", אלא את "ישיבת פוניבז'", מתוך תפילה וציפייה שהישיבות הקמות בארץ ישראל יהיו העתק ותחליף לעולם שהיה ואבד. כך קמו כאן מחדש, כביכול, סלבודקה, מיר, גרודנא ועוד. האם כעת יצליח עולם הישיבות הזה לצאת מן הטראומה ולחזור למסלול של צמיחה והתפתחות? אוצרות גדולים של אהבת תורה, חכמה ודעת אצורים בין כתלי הישיבות החרדיות – האם יוכלו לצאת מן הגבולות הקיימים ולהביא את ברכתם לעם ישראל כולו?
אתגר אדיר ומרגש
מן הצד השני, יש להבהיר מה משמעה של תורה ציונית־דתית, ואיזו אלטרנטיבה יכול בית המדרש הזה להציע. איזה סוג של לימוד תורה אמור לצמוח מתוך מרחב שנותן אמון בקדושה שבתוך המציאות, ומבקש מהתורה להאיר את מרחבי חייו הקונקרטיים? האחריות למענה לשאלה הזו מונחת על כתפיו של בית המדרש הציוני־דתי, אבל נראה שאפשר בהחלט להצביע על כיוונים ומגמות, ברוח חזונו של הרב קוק ולאור המתחדש בבתי המדרש בדור הזה.
קודם כול, יש דרך ארץ שקדמה לתורה – המפגש עם התורה בא על גבי קומה אנושית, רגשית, נפשית ורוחנית, הנבנית כהקדמה לכניסה לבית המדרש, והיא המייצרת את ההקשר שלתוכו תצמח התורה של הלומד. שאיפה לבריאות נפשית, ליחסים מתוקנים בין אדם לחברו, עמדה ראשונית של אחריות לציבוריות הישראלית על כל רכיביה, בנייה והעמקה ברוח וברגש, אסתטיקה ותרבות, מודעות ועיסוק ביחסי גוף ונפש – כל אלה שייכים לקומה הראשונית של בן התורה המבוקש. כמובן, כל אלו נכונים בפני עצמם, אבל הם מתבקשים עוד יותר כהכנה וכהעצמה לדמותו של מי שמבקש לבוא בשעריו של בית המדרש.
ובתוך בית המדרש – הלימוד אינו מתקיים (רק) כמסגרת עיונית מופשטת, אלא מבקש להעניק לתורה איכות ממשית וחיה. זהו לימוד שחושף את השאלות המוסריות והרוחנית שבתשתית הדיון ההלכתי, מחבר באופן טבעי ופשוט את התורה לשאלות קיומיות ורוחניות עכשוויות, ומסוגל לפתוח באופן טבעי וישיר פתחים בין בית המדרש ובין העולם בחוץ. זהו לימוד שפוגש עולמות רוח עשירים, ויודע לשאוב ממעייניה העמוקים והמגוונים של מחשבת ישראל ולהפגיש אותם עם הגות עכשווית ואופקי מחשבה עדכניים.
כאמור, אופקי הלימוד האלה הולכים ומתפתחים, ולשמחתנו מסלוליהם והשפעתם כבר ניכרים היטב בבתי המדרש הציוניים־דתיים. זכינו לתלמידי חכמים גדולים ומופלגים, לאנשי רוח מעמיקים, לחכמי לב ונפש, ליוצרים ולדרשנים המעצבים יחד מרחב חדשני ויצירתי בכל תחומי התורה ממש – בלמדנות ובהלכה, בתנ"ך ובמדרש, במחשבה ובסוד. מכל אלו הולכת וצומחת לנגד עינינו תורתה של ארץ ישראל. צומח כאן מכלול שמשרטט את הצעד הבא של עולם התורה בכל המישורים, ולא רק בלימוד התנ"ך והמחשבה. מרחבי התורה כולה שותפים בתהליך: לימוד הגמרא לובש פנים חדשות, פסיקת ההלכה עומדת מול שאלות חדשות ומקבלת צורה ואופי חדשים, עולמות הסוד נוצקים לשפה דתית עדכנית, עשירה ומורכבת. זהו אתגר אדיר ומרגש, והוא מורכב עוד יותר דווקא משום שהוא אינו צומח במעין מעבדות סגורות, אלא בתוך ערבוב ומפגש בלתי פוסקים שבין תורה וחיים, קודש וחול.
ועדיין, לא כל זה מובן מאליו גם בתוך השדה הציוני־דתי. בחלק מבתי המדרש רווחת עדיין תחושת התבטלות לא ברורה אל המרחב החרדי, שמדי פעם באה לידי ביטוי גם בדיונים הציבוריים באשר לשאלת הגיוס. עמדה זו משקפת חוסר ביטחון תשתיתי של חלק מרבני המגזר בתורה שהם עצמם מלמדים ובמאפייניו של בית המדרש הציוני־דתי שהם מובילים.
ייתכן שגם כאן יסייע המיקוד של הדיון הציבורי, והמעבר מעיסוק בגיוס בחורי הישיבות לשאלת אופי הלימוד בבית המדרש ישפיע גם פנימה, אל תוך הדיון הציוני־דתי. לאורך שנים רבות התפתח בית המדרש הציוני־דתי בהשראת בית המדרש החרדי ובצילו. יש הרבה מה להעריך ולאהוב בבית המדרש החרדי, אבל הגיע הזמן לצעוד קדימה, לקחת את האחריות על התורה ולנהל את הדיון גם במרחב הטבעי והמקורי שלו: בבית המדרש. השאלה שעומדת לפתחנו כעת היא האם יימצאו הדמויות המובילות מכל הצדדים שיסכימו להרים את הראש מקרב החפירות הפוליטי, להיכנס לבית המדרש ולפתוח בו שערים חדשים.
עוד כתבות בנושא
