ראשי > הרשת > נט. ארט





ראשית צמיחת גאולתנו
מה הקשר בין חוסר הכישרון שאחראי על התמונה שלמעלה ובין מפלצת הרצון לחיות?
  אשר שכטר
24/3/2005  20:13
"...לפעמים הייתה לזוועה נוכחות ממשית בחיי. ייתכן גם שאפילו השגתיה בבדיון, בכל זאת אפשרה לי הזוועה, ורק היא, לחמוק מתחושת הריק של השקר... 

הריאליזם מצטייר בעיני כטעות. האלימות לבדה חומקת מן התחושה שההתנסויות הריאליסטיות האלה דלות הן. המוות והתשוקה, רק הם בלבד ניחנו בכוח המעיק, הקוטע את הנשימה. רק חוסר המידה של התשוקה ושל המוות מאפשר להגיע לאמת". 
(ז'ורז' בטאיי) 

בכניסה לאתר Decaying Madness , המציג את עבודתה של האוסטרלית שאנה קונץ, מקדמות את פניכם שתי ידיו, המגששות אחריכם באפילה, של רוצח, מן הסתם לאחר ביצוע רצח, שכן ידיו – האוחזות אזמל מנתחים – מגואלות בדם. מכאן והלאה תילקחו למעבדתו של הפסיכופת, ותזכו לראות את חדר האורחים במה שניתן לתאר כמוזוליאום מרושת של מוות: גופות מבותרות, חלקן משומרות בצנצנות פורמלין, חלקן מוטלות חסרות חיים, כחולות ונפוחות על הרצפה, לצד איברים פנימיים פזורים, נהרות של דם ופיהן הפעור של נשים-קורבנות, אשר ודאי ניצלו את נשימותיהן האחרונות בצווחות מקפיאות-דם לכל עבר. כפי שניתן לצפות מן הפתיח הזה, עיקר עיסוקה של קונץ הוא במוות, בעינוי, ברצח ובאיור סצנות גרוטסקיות של ייסורים וזוועה. 

מה חדש, תאמרו, הרי לא מדובר אפילו בכישרון מיוחד, וודאי שלא באמנות גדולה, סתם תת-רמה גותית של מוות נטול סבל, רדוד ושטוח, אסתטיקה קומיקסאית ילדותית של זוועה נטולת זוועה - וגם תהיו צודקים הפעם. אך ישנו כאן משהו עמוק יותר, כללי יותר, אשר אני שואף להגיע אליו, עמוק יותר מתרחיש סרט האימה הנדוש שתואר קודם, עמוק יותר מכישרונה (או, אם לדייק, חוסר-כישרונה) של קונץ, משהו מבעית יותר, מאיים יותר ומרגש יותר, החורג מגבולות חוסר הטעם של אתר אחד. 
עבודה של הרמן ניטש

"יהיה זמן לרצוח וליצור"
(ט.ס.אליוט)

ישנו מסר, אשר חזר והופיע בכל עשרות הטורים שנכתבו עד כה, אמת אשר הוסיפה להיארג ולהתגבש, אמן אחר אמן אחר אמן. לאורך סדרת טורים ארוכה על האכזריות, המוות, הניוון והתשוקה המינית הבלתי-מרוסנת, וגם אחריה, הוצגו אמנים רבים אשר קראו וקוראים תיגר ביצירתם על מלאכותיותו של עולם הפלסטיק  ה מהוגן, על ניסיונו הכושל לארגן ולטאטא את אמיתותו הכאוטית, הרצחנית של הקיום, על האמנות המשחררת מכבליו, הכופרת בחוקיו המתים של עולם הממש, המנסה לשוות לעצמו חזות של קידמה שעה שבשם מוסר התולעת הוא מסרס את חירות המחשבה, מטשטש את עקבותיו באמצעות משקאות תוססים, סרטי קולנוע עתירי-תקציב, פזמוני פופ סכריניים, תוכניות "ריאליטי" וולגאריות וג'אנק פוד. רבות נכתב כאן, ועוד ייכתב בעתיד, על האכזריות, האלימות ועל הכמיהה למורבידי, לזוועתי, לחושני ולמכלה-עצמו מבפנים כמפלטו האחרון של האמן ושל האדם השואף להרגיש, שעה שסביבו הכל רדום, מטושטש, מנוון, מסומם מנובוקאין ומשככי-כאבים, שקוע בחיקה המענג של תרדמת החורף. בעולם מתפורר זה, אשר הדקדנס, האדישות, הזילות, זועקים מכל פינה שלו, לא נותר הרבה לאדם הכמה מחוץ לזרועותיה המנחמות של הזוועה הטהורה.
עבודה של חבר בקבוצת UNPOP

אנו עדים לתהליך, אשר אין לדעת כיצד יסתיים, אך הוא מתרחש לא רק אל מול עינינו, אלא בתוך גופנו ממש. מתחת לאג'נדות הפוליטיות המטולאות בגסות, הרחק מסירחון הגומי הנשרף, מאחורי נצנוציו המבחילים ומתחת לרדיפת התהילה הריקה של פלקט האמנות התורן, בין משחקי הוידאו, הנינטנדו, הפלייסטיישן, מול הסרטים אשר רידדו את המעשה לקילוח דם שלאחריו פאנץ' ליין, משהו נורא צומח, תת-תרבות שלמה של סטיות, של GORE ושל ערגה לרצח. רבים יראו זאת כמרד נעורים ריק, חולני אך אינפנטילי – סלחו לי אם אקרא "אדיוטים" לאלה אשר אינם מבינים מהי מפלצת זו של הרצון לחיות ולחוות, המתעוררת לחיים מולם. אך גם מבלי שיואילו להטות אוזן, היא קיימת - וגדלה.

ניתן לראותה במלוא אונה במיצגיהם המדממים והמשחיתים של האקציוניסטים, ובפולחניו הדיוניסיים והבשרניים של הרמן ניטש, ניתן ללמוד עליה דרך מילותיהם הקסומות של קלוסובסקי ושל בטאיי, ניתן להכירה ע"י קריאת עדותו השקולה, הקרה של איאן בריידי, דרך ההתבוננות בעבודותיה הניהילסיטיות של קבוצת אנפופ ארט, בהופעותיהם המכאניות המבעיתות של S.R.L, בחיותיו המבותרות והמשומרות של דמיאן הירסט, באיוריו האינפנטיליים של מייק דיאנה, בדיוקני הרוצחים של ניקולא קלו, בצילומיו המפעימים של ואסילי קונסטנטין ובעבודותיו של היפני  TKL KIZIMECCA , אשר מפגישות על קרש החיתוך של הבד בין ביתורו של הבשר לבין ביתורה של הנפש. מפלצת זו, חסרת השם, נקראת לעיתים 'ניהיליזם', לעיתים 'חטא', לעיתים 'פשע', לרוב מודבקת לה בגסות-מה תווית כלשהי מתחום הפסיכיאטריה, אך האמת לאמיתה היא שחיה זו היא פשוט התעוררותם המבורכת של היצרים החנוקים מתנומתם. שכן לא הרצח הוא המניע, לא טעם הדם והבשר, לא השטן וגם לא החבלה העצמית – התאווה נעוצה בריגוש, באדרנלין, בהתרגשות העירומה, באימה ובפחד, באכזריות אשר בעולם משחקי וידאו, סרטי אקשן וארוחות מקדונלדס נמנעה מאיתנו, אפילו במלחמה.
ציור של מייק דיאנה

מהו, אם כן, דוב זה שמתעורר משינה?  מה הוא רוצה, ומהן מטרותיו? האמת הפשוטה היא שאין כאלה. טורף זה של החושים ושל הרגש פשוט דורש את קורבנותיו. לאט וביעילות, הוא תובע את מוחם של הצעירים, היצירתיים, המובחרים שביניהם, את נפשו של הדור השבע מכל, השמן מלידה, הענוג כל כך עד שאינו עד שאינו יכול לדעת עונג, לאט לאט שד זה של האלימות מפנה אותם לחיקו של הדבר היחיד אשר נותר לא נגוע על ידם ועל ידי העולם שסביבם – העבירה.
עבודה של חאבייר ז'יל

תקופתנו היא תקופה רדומה, אשר שואה תלויה כחרב דמוקלס מעליה: התפוררות פנימית שאין כדוגמתה, כבייה מוחלטת של החשק, התנוונות כללית אשר אין כדוגמתה. האם הפסקת חשמל זו של האנושות תניב כוחות התעוררות ב כוחות מחודשים, או האם תסתיים בשלל פטריות גרעיניות וחזון מרהיב של אפוקליפסה? אין לדעת. אין הרבה דברים שניתן לומר לזכות חושו הנבואי של בן דור מעבר. מצביעותם של חוקי הפולטיקלי קורקט ועד לנדישותו של הדיאלוג הטלוויזיוני, ישנה התבלות מתקדמת של חשקים, זילות מוחלטת של היצר, האבסה חסרת שליטה, אשר יוצרת חוסר-סיפוק ותחושת בחילה יותר מאשר היא מסבה למישהו עונג, אך יש גבול גם לאפשריותה של האבסה. בסופו של דבר, התהליך הבלתי נמנע מוביל את התרבות המערבית מחשק ממוצה אחד לאחר, עד שיימאסו כל אלה והיא תפנה ליצר הלא ממומש האחד – התרת הרסן. בתרבות מתה-קלינית כשלנו, רק התשוקה לבשר, רק הערגה לפגוע בבשר, רק הכמיהה הנואשת לחוש משהו, כל דבר, היא היוצרת את תאוות ההרג הפרימיטיבית של הטורף הכלוא, הכובש החושש להפוך למפוייס. לכן, הזוועה האמיתית, במקרה של שאנה קונץ, אינה נעוצה בעבודותיה המעקורות מכל תחושה של חיות או של מקוריות, וגם לא בהתבוססותן ברצח, בעינוי ובמוות. הזוועה האמתית נעוצה בהיותן שטוחות כל כך, מנוסחות מראש כל כך, הזוועה היא בריקנותן הסינתטית, על אף מושא העיסוק שלהן. ריק ראשוני זה יכול להסתיר מאחוריו רק את תאוותה הבלתי-ממומשת של ציוויליזציה, המנסה לספק את טורדנותו של היצר הראשוני בדיוקנים של רצח במשקל נוצה, בעבודות סינתטיות יותר משתלי סיליקון. האימה האמיתית נעוצה בריק, הדורש להתמלא, באי-מימושו של היצר, בדחיקתו לשולי החברה והתודעה, עד שהבריא הופך לחולה נפש. והרי איננו זקוקים להולדן קולפילד של המאה ה-21,  בדמותו של רוצח סדרתי דמוי אד גיין, שיאמר לנו שהכל מזוייף – הדבר ידוע לנו; את חיינו אנו מבלים בניסיון להשכיח מאיתנו את זיופו של עולם. ובאותה מידה שקם פסיכופת אחד מבין הריסות החברה, עוד תקום ותשגשג מתוך ביב-שופכין זה של תאוות לא ממומשות ושל נוגדי-דיכאון, של חרדות-סירוס ושל בוז מוחלט, מקבילתה האמנותית של ה"חיה הבלונדינית" – האמן-אדון, אשר לא מהסס גם כשעליו להציב את חומרי החיים, ואת נטילת החיים, על הבד.
עבודה של TKL KIZIMECCA
נט.ארט
המדור, המתפרסם מדי יום שישי, חושף אמנים שלא היינו פוגשים אלמלא הרשת.
שמור במזוודה שלח לחבר הדפסה
הוסף תגובה    עבור לפורום כתוב לעורך


  
  
  
שמור במזוודה שלח לחבר הדפסה
הוסף תגובה  עבור לפורום כתוב לעורך
הזוועה האמיתית, במקרה של שאנה קונץ, אינה נעוצה בעבודותיה המעקורות מכל תחושה של חיות או של מקוריות, וגם לא בהתבוססותן ברצח, בעינוי ובמוות. הזוועה האמתית נעוצה בהיותן שטוחות כל כך, מנוסחות מראש כל כך, הזוועה היא בריקנותן הסינתטית, על אף מושא העיסוק שלהן. האימה האמיתית נעוצה בריק, הדורש להתמלא, באי-מימושו של היצר, בדחיקתו לשולי החברה והתודעה, עד שהבריא הופך לחולה נפש