ראשי > הרשת > נט. ארט





החנק
פרנסואז דוביבייה חושבת שיש משהו בחיים שאנחנו מפספסים, והיא יוצאת להראות לנו אותו
  אשר שכטר
29/10/2004  9:11
"בעולם שקול, נורמלי לכאורה, בלתי אפשרי הדבר, לחיות מבלי לבצע ויתורים עצומים כדי לשרוד, הכל תוך הכרה שיום אחד תמות מרוקן", כותבת האמנית הצרפתייה פרנסואז דוביבייה באתר הבית שלה. "כאמנית, אני מוצאת את עצמי נמשכת לבטא את החנק הזה, ולחקות אותו עם/דרך התמונה על כל הפתאומיות שבו; זו שפה ישירה, המעידה רבות על החרדה הפרימיטיבית שלנו". לכן, היא מסבירה, היא מבטאת ביצירתה האמנותית – מסיכות, בובות, קולאז'ים ועבודות דיגיטליות – את "מה שלא מתקבל בעולם הזה", כפי שהיא מנסחת את כוונותיה; את הלא-מקובל, הלא-שגרתי, את הרגשות והתאוות השוליות אשר לעיתים קרובות אנו מוצאים את עצמנו מתביישים בהן. "איני מבקשת לנרמל את האמנות הזאת", היא סחה, "הייתי רוצה שתצא ממני זועמת ותצעק 'לא!', עם כל המשתמע משלילה זו לגבינו ולגבי הקורה אותנו... ה'לא!' הזה צריך להיות הדבר הראשון שאנחנו אומרים בחיים האלה".
 
 
***
"פנינים חומות בין אצבעות מתות תינגרנה.
  בתוך השקט
  נפקחות עיני הפרג הכחולות של מלאך"
  (גאורג טראקל)

נאמנה למילותיה, מחפשת דוביבייה את היוצא-דופן, את המפתיע, את המטלטל, בשדות בהם רוב האנשים מוצאים רק את המפחיד, את המבעית, את הזוועה אשר במקום לשאתה כדגל האמנות הם היו מעדיפים לשכוח. המוות, הדקדנס, תשעה קבין של רוע שירדו אל העולם ממלאים את עבודותיה – קולאז'ים חנוקים, כאוטיים, נואשים לטיפת אוויר – בניסיון לברור מתוכם את מידת האור, ההופכת את מסע הצלב דרך הגיהינום לשווה-ערך יותר מהעמדת הפנים שבנורמאלי העבש, הנדוש, הבזוי, ישנו סיכוי ליותר ממראית עין משלה של אושר. "החיים האלה ביכולתם להיות מרהיבים, עוצמתיים", היא כותבת, "אלה אנחנו שבוחרים להפוך אותם ל'מכוערים' ו'קונבנציונאליים'. אלה לא החיים האמיתיים, הדבר חסר השם הזה שאנו חיים בו".
***
לכן האכזריות , הנגאטיב המוחלט לכל מוסכמה באשר היא, מעטרת את עבודותיה. "עבור רוב האנשים", היא מאבחנת, "עולם הדימויים שאני יוצרת הוא אכזרי, לא-שפוי, פסימיסטי... ואמנם, על קרקע זו אני דורכת, אך דברים אלו הם עבורי רק אמצעי לפרוק את הרגשות האלה מעלי... אני אוהדת כל אמת, ומתנגדת לכל דוגמה, לכן אני מרשה לעצמי לומר שדינו הבלתי הנמנע של האדם הוא להיחנק בתא הכלא שנקרא 'החיים הנורמאליים'". הריגוש, החלחלה, פיק הברכיים לנוכח אויבתו הגדולה ביותר של האדם – האמת לגבי עצמו – בהם משתמשת דוביבייה כחבלי המילוט מן המרתף הטחוב ונטול ההתרגשות המכונה באופן חשקני כל כך "החיים המודרניים". העולם שהיא מחפשת הוא עולם אחר, עולם של מהויות ויצרים, הנחבא מתחת לשכבות הצלופן הרשרשניות של עולמנו.
 
***
יש משהו בחיים האלה שאנחנו מפספסים, אומרת דוביבייה. האלימות, הריקבון, ההתענגות המיוסרת המשתהה על הכאב ועל הרוע, אין הם ערך בפני עצמם – הם אמצעים להשתחרר, להימלט, להתפכח, להשוות בין המותר לבין האסור, לדעת לבחור ביניהם באופן חד ולשחררם מכבליהם – להוכיח בפנינו, הצופים, את היות הניוון הרוחני הקולקטיבי החונק את נפש האמן, ע"י הצגת הקוטב המנוגד לו. יודעת האמנית, כי רוב הצופים יסלדו, יאשימו, יקפאו באטימות ובחוסר רצון אל מול הפיתוי להיטלטל, אך זהו סיכון שהיא, לדבריה, מוכנה לקחת. ישנו משהו, מין תחושה לא מוסברת, חסרת הגדרה, כמו עקצוץ רגעי ברגל משותקת, הניכר בדימויים הטורפניים האלה של פיכחון וטשטוש, של חנק והתלקחות מבשמת. לאדם משותק, אשר כבר לפני שנים איבד את התחושה בשתי רגליו, העקצוץ הזה הוא תקווה, הוא שביב של אופטימיות – סיכוי שהרגליים הרדומות ייעורו וישובו לנוע. העקצוץ הזה, הבחילה הקלה, תחושת החיים העושה את דרכה כמטען חשמלי המעורר מתרדמתו גוף כבד, הוא היעד אליו מכוונת דוביבייה, תקוותה לעורר את הגפיים לנוע שוב, לרוץ בכוחות עצמן – רגל אור, רגל חושך; כל אחת בתורה.
 
 
"...האם למוות חיכה? או שמא לאקסטזה?"
(יוקיו מישימה)
הערה
טור זה הוא השבעה-עשר בסדרת טורים המתמקדים בסטייה, באכזריות, במין ובמוות באמנות היום, דרך האינטרנט. המדור נט.ארט יעסוק, מדי יום שישי, באירועים אמנותיים המתעלים מעל רעש התבן, והמוצאים ביטוי ברשת. 
שמור במזוודה שלח לחבר הדפסה
הוסף תגובה    עבור לפורום כתוב לעורך


  
  
  
שמור במזוודה שלח לחבר הדפסה
הוסף תגובה  עבור לפורום כתוב לעורך
יש משהו בחיים האלה שאנחנו מפספסים, אומרת דוביבייה. האלימות, הריקבון, ההתענגות המיוסרת המשתהה על הכאב ועל הרוע, אין הם ערך בפני עצמם – הם אמצעים להשתחרר, להימלט, להתפכח, להשוות בין המותר לבין האסור, לדעת לבחור ביניהם באופן חד ולשחררם מכבליהם – להוכיח בפנינו, הצופים, את היות הניוון הרוחני הקולקטיבי החונק את נפש האמן