ראשי > הרשת > נט. ארט





קולו של הדור הבא
מייק דיאנה לא מוכשר במיוחד, לא מצחיק במיוחד, והוא אפילו לא מתאמץ. אבל הרשויות באמריקה מפחדות ממנו. עוד פרק בניוון מאת אשר שכטר
  אשר שכטר
2/7/2004  9:30
באוקטובר 1993 נעצר מייק דיאנה - אז מאבטח בית ספר ומאייר מגזין קומיקס מחתרתי בשם Boiled Angel - והובא לבית המשפט המחוזי בפלורידה באשמת פרסום והפצה של חומרים מגונים. הוא הוכנס למאסר במשך ארבעה ימים ללא ערבות, הורשע וזכה למאסר על תנאי של שלוש שנים, ולתנאי מחיה שביניהם קנסות בסך 3000$, איסור על יצירת כל קשר אישי או אפילו קירבה העולה על 5 מטרים עם כל קטין מתחת לגיל 18, אלפי שעות של עבודת קהילה, חובה להיפגש עם פסיכיאטר באופן קבוע ולהירשם לקורס באתיקה עיתונאית – כל אלה על חשבונו, כמובן. בנוסף, נאסר על דיאנה לצייר, אפילו לשימושו הפרטי: בדיקות רנדומליות וחיפושים ללא התרעה נערכו באופן קבוע בביתו ע"י המשטרה המקומית, כדי לבדוק שהוא מציית לפסיקת בית המשפט.
 
ב-1996, שנתיים לאחר מכן, פסק השופט בבית המשפט המחוזי בלארגו, פלורידה, כי המגזין שהפיק דיאנה מגונה ופסול, לפי חוקי התועבה. השופט האריך את גזר הדין שניתן לדיאנה בשנתיים נוספות והטיל עליו קנס נוסף בסך 2000$. "מטרתו הברורה של הנאשם בפרסומיו היא להציג דימויים מזעזעים וגראפיים של מיניות, כדי כך שבית המשפט אינו יכול להתעלם מהם. אם המסר מאחורי איוריו אכן עוסק, כפי שטוען הנאשם, בחשיפת האכזריות והדברים הנוראים המתרחשים בחברה שלנו, היה צריך הנאשם ליצור כלי כדי להעביר את המסר באופן שאינו פוגע". הטיעון הראשי נגד דיאנה היה, שעיסוקו בסטייה ובהסתה לרצח. דיאנה, כצפוי, לא קיבל את מעמדו החוקי החדש כסוטה ונקרופיל, וכפר בהאשמות, בטענה שהסיבה הפשוטה מדוע יצירתו לא מסיתה אנשים לרצח, כפי שטענה התביעה, היא שמדי יום אנשים רוצחים אחד את השני בדרכים שונות, מבלי שאפילו אחד מהם יזכה להכיר את איוריו.
 
ביקורת תרבות, רוצחים סדרתיים
Boiled Angel, כפי ששמו עלול לרמז, עסק בעיקר בפרובוקציות לשם פרובוקציות. בסגנון ילדותי במכוון אייר דיאנה עבודות העוסקות בפדופיליה, ברצח, בדת ובאונס באופן שנועד, בו זמנית, לזעזע ולשעשע, בדומה לפסיכופת הספרותי ג'ים גואד ומגזין הקומיקס שלו Answer Me!,שמאז יציאת ארבע גליונותיו בתחילת שנות התשעים היה לתנ"ך בקרב כמעט כל מטורף שחיפש דרך, כל דרך, החוצה (ואפילו הם לא ידעו מאיפה, ולאן). תינוקות מתים, בדיחות שמולן בדיחת הגרוזינים השגרתית תיראה רהוטה כמו סונטה של שייקספיר, כתות, ביקורת תרבות, רוצחים סדרתיים, התאבדויות והומור גורי, סקאטולוגי, שלא עצר להסס בפני שום דבר, לדיאנה היה עם מי להזדהות בתורו בשולי התרבות האמריקאית (וגם גואד עצמו, שלא במפתיע, עמד אף הוא למשפט על סעיפי תועבה במדינתו, אך זוכה; לאחר מכן נכנס לכלא לכמה שנים על הכאת חברתו דאז).
 
התנגשויותיו של דיאנה עם החוק החלו ב1991, כשחמישה סטודנטים נרצחו בגיינסוויל, פלורידה. באותו זמן גיליון מספר 6 של Boiled Angel יצא לאור, כששערו "מעוטר" באיור של גבר המבתר אישה ומתחזק זקפה מפוארת בעשותו זאת. לפי כל פרמטר, מדובר היה במגזין מחתרתי סטנדרטי, אחד מבין אלפים כמוהו, משוכפל ומשודך בסיכות, פרי עטו של עוד תימהוני חובב קומיקס. אך למרבה ההפתעה, התדפקה המשטרה יום אחד על דלת ביתו של דיאנה, בידם המגזין, בחשד שהוא הרוצח מגיינסוויל. כחשוד, הוא נאלץ לעבור בדיקת DNA, כדי לברר אם הוא בעל סוג דם הזהה לזה שנמצא בזירת הרצח (הוא ועוד אלפי אנשים במדינת פלורידה). לו היתה התוצאה חיובית, הייתה המשטרה מתייקת את המגזין שפירסם כראייה נגדו, והרוצח האמיתי –שנתפס לאחר מכן – היה עלול לחמוק מעונש. היות ובסופו של דבר הובררה הטעות, הסתפקה המשטרה באזהרה לדיאנה לחדול מלפרסם את המגזין שלו, ולהפסיק לצייר.
 
לאחר שנתיים, קיבל דיאנה הודעה כי הוא נאשם בשלושה סעיפי תועבה וכי עליו להופיע בבית המשפט לצורך ההליכים נגדו. יותר מאוחר התברר, כי בלש סמוי עסק בדיאנה עוד בימי גיינסוויל, רכש ממנו דרך הדואר, תחת שם מזוייף, את גליונות שבע ושמונה של Boiled Angel, ותייק אותם כראיות במשרד התובע המחוזי, היכן שהם הונחו ונשכחו במשך כמעט שנתיים, זאת עד שתובע מקומי חובב קומיקס נתקל בהם במקרה, ובאופן נלהב החל לעיין בהם. ככל הנראה, הוא נפגע ממה שקרא. המשפט היה מהיר ונמשך ארבעה ימים, התביעה דרשה מבית המשפט שיטיל את העונש המקסימלי - שלוש שנות מאסר. לאחר שהורשע, נאסר דיאנה עד מתן גזר הדין, ארבעה ימים לאחר מכן, לצד רוצחים ואנסים אמיתיים, מן הסוג שקודם רק התבדח על חשבונם; כששאלו אותו במה הואשם, הוא השיב: "ציור", והם מצדם ענו "לעזאזל, יאסרו אותך על כל דבר במדינה הזאת!".
 
אור וחושך, טמא וטהור
מייק דיאנה, לשם הגילוי הנאות, אינו אמן מוכשר במיוחד. הוא מאייר קומיקס בעל שנינות בינונית, חוש הומור שלפחות לדעת כותב שורות אלה אינו פוגעני במיוחד, רק ילדותי במידה מוגזמת, וחוסר בולט, מוחלט, בטאקט. נכון, הוא מתכוון לזעזע, להיות הילד שמשתין מן הגג על תהלוכת פטריק הקדוש ואז בורח, ואת כל זה הוא עושה – אם יותר לי – במינימום אפשרי של מאמץ ועוד פחות מזה - של כשרון. ולמרות זאת, במקום לפטור את המקרה כעוד מקרה של תמהוני שזכה לפני עשור לכמה דקות תהילה בחדשות הטלוויזיה, אפשר להתייחס למקרה דיאנה כמקרה מבחן לגבולות החופש המדומה שבו אנחנו חיים את חיינו, כראי לצביעות שאנו מקבלים כמובנת מאליה, כעיוות בתוך עיוות בתוך עיוות, אשר כנחש המיתולוגי אורובורוס מקיים מערכת שלמה הניזונה מפגמיה. במקום לפטור את זה כסתם עוד סיפור ולעבור הלאה, אפשר להתייחס לדיאנה כמו שהוא, כמאייר חובבני שזכה לשימצה הודות לרגישות מוגזמת של חברה נוירוטית שמנסה לחפות כל העת על שגיאותיה בשגיאות נוספות, שנועדו לתקנן. חברה רגישה לאלימות עד כדי ניוון, שבו זמנית מטפחת אותה בכל אמצעי אפשרי ובה בעת רודפת כל הופעה שלה מעל לפני השטח. ההליכים החוקיים שנכפו על דיאנה מציגים חברה שבאופן נואש זקוקה לגבולות ברורים, שאין לחצות אותם, בין אור לחושך, בין טמא לטהור, בין היצירתי למתועב, בין "זוהי אמנות, המחנכת את ילדינו" לבין "זוהי פורנוגרפיה, המורידה אותם לשאול תחתיות", בין מוסר לכפירה - בין חוק, למפיריו. חברה שזקוקה לכפות גבולות שכאלה ע"י חוקים, כי אזרחיה שלה כבר מזמן שכחו היכן לתחום את הקו שבין אור לחושך, וגם כך כבר מזמן איבדו עניין.
 
טעות להכניס את דיאנה לקטגוריה של סוטה, להוקיע אותו רק בגלל השימוש שלו, פוגעני וחסר טעם ככל שיהיה, בהומור פתולוגי. הוא אינו סוטה, הוא אינו רוצח או אנס בפוטנציה, הוא גם לא יותר דגנרט או בוטה מרוב הכוכבים להם החברה הזאת סוגדת. הוא פשוט אמריקאי טיפוסי, שגדל מול באגס באני וצייר חוברות קומיקס בבית הספר הקתולי, אחד שחוש ההומור שלו נוטה מעט שמאלה מן המיינסטרים, וחברה שהמיינסטרים שלה הוא באגס באני ומותחני הפשע המסוגננים של טרנטינו, או שהיא אינה מודעת לעצמה או שצביעות נוראה מאכלת כל חלקה טובה בה, אם כך היא תוקפת את בנה, מייק דיאנה, במקום לעשות עליו סרט עתיר תקציב שיבסס אותו כקולו של הדור הבא.
 
השטן לא נוצח
דיאנה הוא תוצר מקולקל של תרבות מקולקלת המנסה לטאטא, באמצעות חוקים כחוקי התועבה, את הקלקולים שלה מתחת לשטיח. חברה שבה האמת היא לא פחות מוקצנת, מעוותת ולא מציאותית מזו שבאיורים שב-Boiled Angel (ולזכותו של דיאנה ייאמר שהוא לפחות ישר דיו כדי להביט בעצמו במראה ולהודות בחסרונותיו). דיאנה עצמו הוא בן של חברה חולה, בה האלימות מעוקרת מכל תחושה של מציאות ומועצמת לממדים כאלה שהיא הופכת ללא יותר מבנאליה; הוא פשוט לוקח את המובן מאליו, שכולנו מקבלים בשקט, לעבר הקצנה שאולי היום אינה מקובלת ונחשבת סוטה אך מחר עוד תתנוסס על קלמרי בית-ספר, הוא לוקח את מה שאנו צופים בו יום-יום - ובקושי מצקצקים - צעד אחד נוסף. "מקרה דיאנה", לעומת זאת, ההליכים המשפטיים שנפתחו נגדו, היו קתרזיס מטהר של חברה צבועה, חלשה, שאינה מסוגלת להודות בכשלים הבסיסיים המכרסמים את יסודותיה, לכן היא מוצאת לה שעירים לעזאזל בקרב הקיצוניים שבה, מעכירה את דמותם ורודפת אחריהם, כך היא גורמת לעצמה להרגיש בטוחה יותר, לקיים אשליה נוחה של בריאות ולא להודות לעולם, לעולם, שהיא דווקא די נהנתה מהבדיחה, וש"השטן" הנוכחי לא נוצח, כי הוא נוצר ממנה, וממנה יבוא גם הבא.
 
אלמר פאד יורה בדאפי דאק? אב מכניס את גופת בנו הפעוט למיקרוגל?ההומור הוא אותו הומור, ההבדל הוא שהשני באמת קרה לפני שדיאנה העביר אותו אל הנייר, ולא התרחש בעולם דמיוני, בו הגיבורים לא מתים אחרי שהם נורים, מעל מסך הטלוויזיה. איוריו של דיאנה אינם שונים בכלל מן הסרטים המצויירים שרוב הילדים צופים בהם מדי אחר הצהריים, להיפך – הם בבחינת צאצאים ישירים שלהם, אלא שהם מביאים את העולם האמיתי אליהם, עם המוות, והאונס והדם, זאת תוך שמירה על אווירת המשחק והשעשוע. העירוב שבין הפנטזיה המצויירת לחומרים מהם עשוי העולם הזה, ההקצנה של שניהם, היא הערך האמיתי באיוריו של דיאנה – הפחד מטשטוש הגבולות הזה הוא אולי הרגש האמיתי, הטבעי ביותר שעוד נותר בעולם שהוא מפתה מדי מכדי לקום נגדו. אלה החיים שלנו, המציאות שלנו שמיטשטשת, לא מחלת הנפש המוטלת בספק של מאייר תמהוני אחד. זו מנת היתר שלנו מן התרבות שאנחנו יונקים מלידה שגורמת לנו לפתח חומות של הכחשה כדי לקיים אשליה של נורמליות, זה העולם שמנסה להידמות יותר ויותר לסרט מצוייר בשפע, בהקצנה, במהירות הגירויים שבו. זהו העימות שלנו עם העובדה שבניגוד לסרטים – כאן באמת מתים מהפעולות שלנו, שגורמים לקרב המתחולל בתוכנו בין המוסר שכופה עלינו החוק לבין הדחפים האלימים שנתן לנו הטבע להידמות לעוד קומיקס חולני, וירטואלי, מעוות במימדיו.
הערה
טור זה הוא השלישי בסדרת טורים המתמקדים בסטייה, באכזריות, במין ובמוות באמנות היום, דרך האינטרנט. המדור נט.ארט יעסוק, מדי יום שישי, בקשר שבין אמנות לרשת, בשינוי שעוברים שני המושגים הללו כשהם נתקלים זה בזה, באותם אירועים אמנותיים המתעלים מעל רעש התבן.
 
"מן התענוג החושי, מן הטירוף, אל האימה חסרת הגבולות. זהו הצעד הראשון"
(ז'ורז' בטאיי)
שמור במזוודה שלח לחבר הדפסה
הוסף תגובה    עבור לפורום כתוב לעורך


  
  
  
שמור במזוודה שלח לחבר הדפסה
הוסף תגובה  עבור לפורום כתוב לעורך
דיאנה הוא תוצר מקולקל של תרבות מקולקלת המנסה לטאטא, באמצעות חוקים כחוקי התועבה, את הקלקולים שלה מתחת לשטיח. חברה שבה האמת היא לא פחות מוקצנת, מעוותת ולא מציאותית מזו שבאיורים שלו. דיאנה עצמו הוא בן של חברה חולה, בה האלימות מעוקרת מכל תחושה של מציאות ומועצמת לממדים כאלה שהיא הופכת ללא יותר מבנאליה; הוא פשוט לוקח את המובן מאליו, שכולנו מקבלים בשקט, לעבר הקצנה שאולי היום אינה מקובלת ונחשבת סוטה אך מחר עוד תתנוסס על קלמרי בית-ספר