ראשי > הרשת > נט. ארט





גזר דין מוות
"רוצה אתה לדעת כי מסורגיך אלה, של מתכת ופלסטיק וצבע, יצרת משהו חדש". אשר שכטר חותם את סדרת המין, הניוון והמוות שלו
  אשר שכטר
10/12/2004  10:12
"נדמה לי שבשנים האחרונות...אנו מודים שנפילת האימפריה הרומית הייתה בלתי נמנעת..."
(ז'ורז' סורל)

בראשית האמנות, אתה חושב, הכל היה פשוט יותר. פשוט מכדי שניתן יהיה להסבירו במילים. היצירה הייתה ייצוג של המציאות שמחוץ למקלט ארעי כלשהו, החיים הציעו די מסתורין, אימה וריגוש משלהם מכדי שלמעשה הציור תהיה משמעות חבויה משל עצמו, ונושאים הרי היו בשפע –דבר לא היה עייף או נדוש, מכוער או טמא, מוסרי או אסור, מוכר וישן; כל דבר היה בבחינת חידוש, כל משיחה או חריטה – הכרה ראשונה מסוגה בזמניותם של החיים והחוויה, ובצורך להעביר אותם.

והנה, עשרות אלפי שנים אחרי שאבות אבותינו הפרה-היסטוריים היו מציירים על קירות מערה כלשהי בניסיון להתחקות ולו במעט אחר צפונות העולם החדש, הפראי, השומם הזה שמסביבם, ואנחנו – אנשי ההווה, כלומר – כבר נדמה ששבענו. ברכבות, בכבישים, על הספות בבתים, במטבחים המאובזרים-היטב, במשרדים ובתאי-העבודה, מציאות היא עניין של שיגרה, של הרגל, של מסלול יומי מתיש המקנה לעצמו משמעות מתוקף האילוץ שבו. בעבר היה תפקידו של היוצר מותווה בקווים טמירים, נבואיים כמעט, כמין מתווך בין ההדיוטות לבין כוחות-טבע אדירי-יכולת, מאיימים, נסתרים מעיניהם – אך הפכנו פחות בודדים, בהדרגה, כבר לא טורפים-יחידים, צעירים, חסרי-אונים לבדנו מול איתניו של הטבע. מציאותנו הפכה רבת סתירות, רבת-פנים, גודש מעיק במורד הגרון הזקוק למנת קפאין מדי בוקר; גודש שהוא מזכרת מכאיבה מבית רחוק כלשהו, חסר שם וקדמוני, כמין נכות, כגף נעדרת.
עבודה של סקוט קרייג
***
אתה הולך עכשיו בשדרות, אשר גבולות ההליכה שבהן מתוחמים מראש למדרכות הצרות שבצדן, פרט לא-פרט במציאות המחולקת למיליוני מחילות ממוספרות וכוכים מקוטלגים, המסודרים האחד ליד השני, מקומות מסתור מפני המולת החשמל, הצריכה והחיים בחוץ, הנעים בקצבה המתקדם-תמיד, המואץ, של המכונית. כמובן, איננו צדים עוד – ההרג אינו עוד הכרח, ובמידה רבה גם הפעולה בכלל, ההליכה, המין, הופכים פחות ופחות נחוצים לדידנו. תחליפים מוצעים, מומצאים, רגלי הצייד שלנו נעולות כמיטב האופנה שעה שאנו פוסעים במסדרונותיו הריחניים של בניין משרדים או בחלליו הגדולים, המוארים, של מרכז קניות כלשהו. במידה רבה, אתה חושב, אנחנו רדומים, וחיינו חולפים מן הרגע לרגע הבא מבלי שנשים לב, מבלי שנחוש שהתחלף השעון, העונה, האופנה. האנשים שחולפים מעל פניך, שקיות בידיהם, חלקם עורכי-דין, חלקם רופאים, חלקם מובטלים, חלקם עצמאים בתחומם – כל אחד ועיסוקו, אתה חש בקנאה הצורבת את מרכז מצחך, כל אחד מהם בעיסוק שמשתלב בהצלחה עם דרכי העולם; אף אחד לא מחזיר מבט אליך. אתה, הם יודעים, לא אחד, לא שייך.

תקופתנו היא תקופה רעה לאמן. אין מבקשים ממנו עוד ליצור יופי, אין מבקשים ממנו עוד דבר למעשה, אין פונים אליו בדברים ואין מתעניינים במיוחד במלאכתו, אם בכלל, מחוץ לחוגיו – העולם מתקדם, האמנות כבר מזמן אימצה מניירות של עסק, ותימהוני קשיש שכמוהו, מוטב לו שיהיה בטוח מפגע בכלובו, במלאכתו הבודדה, כאמן הרעב. היופי, הרי, כבר מזמן יצא מחזקתו הבלעדית של היוצר, מתחומיה התפלים למדי של האמנות; למעשה, האמן ויתר עליו משהבין כי כיום די בלחיצת כפתור והנה הוא עומד לרשותנו, מתי שנחפוץ, וכי יכולים אנו להעמיד פנים שהוא נמצא איתנו בחדרנו הבודד, שהוא רוקד, שהוא מעביר את ידו בשערנו שעה שאנו תוהים לשלומו. הסיפוק הוא במרחק נגיעה מאתנו, במינימום מאמץ, ודי בהידמותו של דבר חולה זה שאנו מרגישים אליו כדי שנוכל להעביר את מנוחת הלילה, עד לבוקר הבא, אז תישכח ממנו חרפתנו ותיקבר, בדממה, באדמתו הטרייה של יום חדש.
עבודה של פיליפ קורי
***
"הלא שמעתם את שמעו של אותו איש מטורף, אשר בבוקרו של יום בהיר הדליק פנס, רץ בשוקה של העיר וזעק בלי הרף: 'אני מחפש את האלוהים! את האלוהים אני מחפש!'. האיש המטורף קפץ לתוך הקהל ונקבם במבטיו. 'לאן פנה האלוהים' כה אמר, 'אנוכי אגידנו! אנחנו הרגנוהו – אתם ואני! כולנו רוצחיו! אך איככה ביצענו את הדבר הזה? איככה יכולנו את האוקיינוס לשתות עד כלה? מי נתן לנו את הספוג למחות בו את האופק עד תום? מה המעשה אשר עשינו בהתירנו ארץ זאת ממעגלי שמשה? ולאן זה תנוע עכשיו? לאן אנחנו נעים? הלאה-הלאה מן השמשות כולן? האם אין אנו נופלים בלי הרף? אחורה, קדימה, לצדדים, לכל עבר? וכי קיים עוד מעלה ומטה? וכי אין אנו  נתעים כלו באפס אינסופי? האם לא נושף עלינו החלל הריק? האם לא גבר הקור? האם לא קרב ובא בלי הרף הלילה, ויתר-לילה? האם אין הכרח להדליק פנסים בבוקרו של יום? הטרם הגיע לאוזנינו קול רעשם של קברנים, הקוברים את האלוהים? הטרם יעלה באפינו ריח ההתפוררות האלוהית?"
(פרידריך ניטשה)

והאמן? הוא נחנק, הוא נאנק, הוא כואב את היומיום החדגוני, המעיק, את גן העדן הסטרילי והנחמד של הנורמליות. הוא חלש, הוא חולה, הוא מעורער, וכך הוא גם נראה - יצור חיוור, נטול-מקום, חסר-שם בפאתי הכרכים, עלה כותרת שנקטף ויובש בין דפיו המצהיבים של הרומן האנושי המוסיף וממלא עמודים. בהשתלטות יזמים ומיני מאחזי עיניים על חלל התצוגות, גם עולם האמנות דוחה אותו מעליו, שכן לסחורה שלו – בשוק הנוכחי - אין למעשה שום ערך. אתה יצור נכחד, אתה מבין, עקור מבטן ומלידה, שריד מעידן קודם שאיחר להיוולד, כך אתה מסביר – ושיניך חורקות לעצם המחשבה - את היותך חי היום. לומר שאתה מנוכר? וכי מה עוד אתה יכול להיות? מה עוד יכול אתה לצפות מעצמך, טורף-על האסור בשלשלאות של נורמליות, נביא-זעם בעל כורחך הלכוד במעיה של התרבות האנושית? יום ולילה אתה משוטט, כקבצן השקוע כולו במשימה נעלמה, ורק אתה יודע אחר מה אתה תר, אחר מה בולשות עיניך העייפות, המפוכחות יותר ממך, את מה הן מבקשות מן החשיכה. אינך מבין? היכן עוד תוכל למצוא יופי בצורתו הטהורה, המזוקקת, המאובנת ועתיקה כנשמתך, התגלמות זו של כוחות טבע שהוכנעו, כך נדמה, לפני זמן רב כל כך?
עבודה של סקוט קרייג
***
"כל המטרות שייכות לעבר, רק התנועה היא נצחית, והיא מקדמת הלאה בלי הפסקה מחזות נפלאים וחסרי רחם. לשקוע לתוך חוסר המטרה הנעלה כעבודת אמנות, או לתוך השמיים עטורי הכוכבים, זוהי מתנה המוענקת רק למתי מעט..."
(ארנסט יונגר)

סקוט קרייג ודניאל לונג האמריקאים שניהם ויתרו על הניסיון לחצוב מבין קרקעיתן המטונפת של מדרכות העיר את ונוס או את דוד. הריקבון התעשייתי האדום-חום, המחליד, הוא מושא החיקוי, הטורף החדש השולט בסביבה – ניוון הארכיטקטורה. האדישות, העיזבון, ההזנחה הפושעת, הרצח, המורבידיות הרוחשת חיים בבנייני דירות נטושים ומרתפים נסתרים, הדקדנטיות הטורפנית והמאנית, הם דמויות בדיוקן, ודיוקן זה הוא דיוקן השוליים העירוניים בתחילת המאה ה-21, ברובעיה רדופי הרוחות של האימפריה הרומית. ההתפוררות יכולה רק להתפשט מכאן. האמן יכול רק להתחקות  אחריה, אחר סימני הניוון והמוות, אחר הריקבון.

היופי, במובנו הקלאסי, אינו משחק תפקיד כאן. הוא האל המת המשרה מרוחו על המורסות המדממות והכעורות, העשויות מתכת ותחליפים תעשייתיים זולים, בשר-אדם ולייטקס, הוא רוח-רפאים הרודפת את פיסות החיים העזובות שבשולי האורבניה, הוא המלאך המטיב הנוסך יופי בגרוטאות ובכתמי העובש הירקרקים, הוא המעודד את החרקים לצמוח מתוכם, הוא המדרבן את החולדות אל בין כוכיהם. מזרקים ורובים, אלכוהול ובונדג', האטום והמימן, ילדיו השנואים של העולם התעשייתי מקובצים יחדיו לתערוכה של אובדן  דרך וניהיליזם – הריקבון הוא החומר, הריקבון הוא המושא; כל הדרכים, דרכי האמן התר אחר סימנים של אמת בעולם זה של זיוף וחיקוי ריק של מוסכמות ומניירות, מובילות אליו.
עבודה של דניאל לונג
***
"אנו חיים את החלק הגדול של הזמן מחוץ לעצמנו, הופכים לצל של עצמנו, חיים את העולם החיצוני יותר מאשר את עצמנו, מדברים יותר מאשר חושבים, סבילים יותר מאשר מפעילים עצמנו. לפעול בחופשיות משמע לחזור למשך הטהור."
(ז'ורז' סורל)

בעבודותיו של האמן פיליפ קורי משתלבות סצינות מפורסמות מתולדות האמנות עם עיוותיה ומאפייניה של המאה הפוסט מודרנית. צליבה על קשתות מקדונלדס, פאנקיסטיות ממחיזות את קאראווג'יו, אשה נצלבת במפעל כימי, האלימות והקורבן הפולחני מוחדרים אל תוך עולם המושגים המסורס של התקופה, לכוכבי הפופ ולסמלי התאגידים. הבוז לפוליטיקלי קורקט, הבוז לעולם החדש מודגש משנצלב המשיח על אחת הקשתות המוזהבות של המזללה הפופולארית, והעולם המבוזה הופך לשעטנז נלעג של טקסים בארוקיים, אירועים תנ"כיים , זמרי פופ וסטיות מודרניות. היופי הקלאסי של האמנות מעומת עם הוולגאריות הדקדנטית המאפיינת את תקופתנו, רק כדי לצאת מנצח, הוכחה ניצחת שבכוחה של האמנות לנצח גם את ההווה, אפילו כשהיא מולבשת על סמליהם הכעורים ביותר של תחילת המאה העשרים ואחת וסוף המאה העשרים. 

עבודה של פיליפ קורי
***
"וכי אתם יודעים מהו לי 'העולם'? וכי עלי להראותו לכם במראה שלי? עולם זה: מפלצת של כוח, ללא ראשית, ללא אחרית, כמות כוח קבועה, פלדית, שאינה גדלה ואינה פוחתת, שאינה מתבלה ורק משתנה, בבחינת שלמות, בבחינת כולות גודלו אינו משתנה, משק ללא הוצאות והפסדים, אך גם ללא תוספת ללא הכנסות, והוא מוקף 'לא-כלום' בבחינת גבולו, לא משהו מתפשט ומיטשטש, מתבזבז, לא מתרחב לאין-סוף, כי אם כוח מוגדר בתוך חלל מוגדר... אחד שהוא רבים בעת ובעונה אחת... ים של  כוחות הסוערים וגואים בתוך עצמם...סותר עצמו בתוך-תוכו לאין שיעור"
(פרידריך ניטשה)
 
בעבודותיו של האמן הרוסי גאורגי אוסטשוב, הגיהינום מתלקח. להבות מקיפות את הנידונים, מאכלות את בשרם, עוד אפשר לזהות את פיהם שעה שהם זועקים, עוד אפשר לשרטט במידה מסוימת את תווי פניהם שעה שהם נבלעים בלהבותיו האדומות-צהובות של גזר דינם. הם צפויים לסבול עינוי זה לנצח, לנצח להיות עדים לבשרם הנחרך, אילמים לאחר שקרעו את מיתרי הקול מרוב כאב, אבודים בדליקתו הגוברת של האבדון שחפרו לעצמם, בני אדם בעבר, והיום – נידונים.
 
עבודותיו של אוסטשוב מציעות תקווה מסויימת. היופי אינו נס מהן, אינו רוח-רפאים מאיימת המשרה מעט מעצמה לדישון הריקבון שעל האדמה, הוא שריר, וקיים, הוא חי מעל לדברים ומתחת להם, הוא מקיף את עינויים של נידוני הגיהינום ומטביעם בייסורים שכולם התפוצצות של אש ולהבה, הוא קיים בקו הרקיע הנשבר מרוב אורות של העיר הגדולה, הוא מצוי על גג גורדי השחקים היהירים המתיימרים לגעת בשמש ובהתנגשותן המתנוצצת של מתכת במתכת; הוא מצוי בסערת הברקים, ברעידתו של כל יצור חי לשמע הרעם, הוא מצוי מעל ומעבר לגיהינום החולני והסינתטי שיוצר האדם, מעבר ללהבותיה מעכלות של השיגרה – בדליקתו האמיתית של יום הדין, בבעירתם של חפצים, בפלא שיוצרות יחד תאונה ובנייה, בריאה והתקלחות המתוארות כאחת באותה התמונה.
עבודה של גאורגי אוסטשוב
***
"מה שאני מספרו, הלא הן קורותיהן של מאתיים השנים הקרובות. אני מתאר את מה שעומד לבוא, מה שאינו יכול עוד לבוא אחרת: עלייתו של הניהיליזם. קורות אלו כבר ניתן לספרן עכשיו: כי הכורח בעיצומו הוא הפועל כאן. עתיד זה כבר מדבר במאה אותות. גורל זה בכל אתר מבשר עצמו. וכל אוזן כבר כרויה למוסיקה זו של העתיד. כל תרבותנו האירופית נעה מכבר כמו אלי שואה, מתוך ייסורים של מתח גדל והולך מעשור לעשור. בריגשה, בכוח, בבהילות, כמו זרם  אשר אל קצו יאוץ, אשר לא יתעשת עוד, אשר מפחד אל עשתונותיו לשוב."
(ניטשה)

...ובינתיים, משלא הגשמת את מטרתך, אתה מוסיף ללכת, לשוטט. עבור הקהל החולף על פניך אתה נדמה שקוע בהזיות, שרוי בהתקף, ממלמל לעצמך, עיניך תרות כעיני משוגע אחר סימני חיים בגיהינום הזה של שעשועים מחושמלים הנקרא ארץ. אתה חולם, אחי, על עולם ראשוני של תופעות שרק מחכות לחושיך, על יופי הממתין לכיבוש, לעיבוד, למבט. אתה חולם על התלקחות, על בעירה, אתה חולם על קדירה של איברים ועל עיר-מכונה עצומה, אדירה, בצבע אזמרגד, אתה חולם על פולחני אמנות ובדמיונך, אתה רואה את האמן-כוהן המנצח עליהם. כל כך מוחשי הוא עולם זה של תופעות, של ציד יצירות, של טריפת העולם כולו באחת ע"י החושים, שאינך שם לב לתקופה שבה נולדת. לפקקי התנועה המחליאים, לאבק העיר המחליא, לאדם האחרון, הממלא את הרחובות באלפיו; אינך שם לב לחלונות הראווה ובהן בובות לבושות בפיסות בדים נוצצות, מכשירי חשמל בחצי המחיר, רבי המכר האחרונים במבצע 'שניים במחיר אחד', חנויות הנעליים, אתרי הבנייה, בתי הקולנוע, הקניונים, מגרשי החנייה, מכוני המין. כל כך מכוער, כל כך נלעג, ובעת ובעונה אחת – גם כל כך יפה הכל.

יודע אתה כי לתקופתנו יש מבחר רחב, עצום, של הגדרות אפשריות ליופי –בקיימה אלטרנטיבות, בזה הרי גאוותה. אך אני ואתה, שנינו יודעים עד כמה מבחר אדיר, ארוז מראש, רב-מדי-מכדי-להחילו זה הוא עבורנו גזר דין מוות. יודעים אנו עד כמה הוא מוגבל באמת, עד כמה חסר תוחלת, עד כמה אקראי, וגס, עד כמה בריבויו, בהתפרסותו, הוא חונק את האידיאה, את חלום היצירה, את סיכוייך להפיק משהו שאינו מושחת, שאינו מריר, שאינו ספוג תיעוב שקט, וייסורים, וכאב ואימה מחרידה שמא ירפה כוחנו, והמכחול או העט, פרק היד, יכוונו עצמם כמו לפי הוראותיה של חוברת צביעה – ואנו נמצא את עצמנו חלשים, צייתנים, כנועים לאחת האפשרויות הללו, לאחד הריבועים בתשבץ, לאחד הכלובים המוצעים לנו לבחירה... רוצה אתה לשבור, להצית, לטהר, לקטול, רוצה אתה להתחקות אחר מסלול ההרס שיותר כדור האש העתידי שתשליך אל העולם היישר מתוך חלומותיך, רוצה אתה לדעת כי מסורגיך אלה, של מתכת ופלסטיק וצבע, יצרת משהו חדש...

עבודה של דניאל לונג
***
עכשיו, משהתפכחת, אינך מחפש עוד אחר היופי. יודע אתה שהוא בחלומותיך בלבד, יודע אתה את הגבולות – המטושטשים פחות משהיית רוצה שיהיו – בין חלום להוויה. אתה חוזר למאורתך הארעית, לכוך היוקד בו יש עבורך מיטה. עכשיו, אתה עוקב במבט אחר קורי העכביש שעל התקרה מעליך, אפורים ונעים קלות עם כל  משב רוח, אתה מסיט את עיניך לאורכם; אתה מפנה את מבטך לכתמי העובש, הירוקים-חומים, שמתחתיהם, אתה עוקב אחריהם לכסא, ואחריו לרצפה. עכשיו, אתה מתחקה אחר הרווחים בין המרצפות, משרטט מהם בדמיונך את עיר העתיד, עיר האלוהים שלך, שבנייניה נוגעים בשמש וצבעם אזמרגד. אתה ממשיך, עד חדר האמבטיה, אתה עוקב – מהופנט - אחר הטיפות הדולפות מהברז, הטיפות הדולפות מן הצינורות, אתה עוקב אחר עכביש שאתה רואה, עושה את דרכו לאורך הרצפה...
הערה
וכאן נגמרת סדרת הטורים הזאת. מה יהיה בהמשך? איני יודע. ודאי, אני מקווה, עוד מאותו הטעם החמקמק. גם מין, גם אלימות, גם אכזריות, גם שבר, והרבה אמנות, שנחבאת, שכמהה, שמסתתרת, שמשתוקקת. הרבה צל, ואור על צל, ומשחקם האינסופי של החושים המתעוררים לחיים. האמת היא, שאיני יודע מה יהיה בדיוק – אך כן אני יודע , ושלא יהיה ספק, כי הקווים שתחמה סדרה זאת ימשיכו להיות קוויו המנחים של מדור זה.  השרירים לא יירפו, איברי הגוף ייוותרו מתוחים, וחריגות, אם וכאשר ייעשו (וייעשו), יהיו באותו כיוון מתעתע, מטשטש גבולות, יהיו באחד מהמסלולים שהיא – ורק היא, האמנות – יכולה לכוון, להפנות, לבקש אליהם.
שמור במזוודה שלח לחבר הדפסה
הוסף תגובה    עבור לפורום כתוב לעורך


  
  
  
שמור במזוודה שלח לחבר הדפסה
הוסף תגובה  עבור לפורום כתוב לעורך
"מה יהיה בהמשך? איני יודע. ודאי, אני מקווה, עוד מאותו הטעם החמקמק. גם מין, גם אלימות, גם אכזריות, גם שבר, והרבה אמנות, שנחבאת, שכמהה, שמסתתרת, שמשתוקקת. הרבה צל, ואור על צל, ומשחקם האינסופי של החושים המתעוררים לחיים. האמת היא, שאיני יודע מה יהיה בדיוק – אך כן אני יודע , ושלא יהיה ספק, כי הקווים שתחמה סדרה זאת ימשיכו להיות קוויו המנחים של מדור זה. השרירים לא יירפו"