ראשי > הרשת > נט. ארט





פוסט-אדם
הפוטוריזם רצה להעלים את הכאב והמוסר מהאדם. האמנים יואקים לויטקה ומייק בוהאץ' מדגימים את החזון הישן. והמציאות? בורגנית ופאסיבית
  אשר שכטר
23/7/2004  12:54
"יבואו נא המציתים העליזים שאצבעותיהם מפוחמות"

בתחילת המאה ה20 שאפה התנועה הפוטוריסטית האיטלקית, בהנהגת תומאסו מארינטי, לברוא "טיפוס של אדם שאינו אנושי... ממנו ייעלם הכאב שבמוסר". שיכורים מחידושיו הטכנולוגיים של העידן המודרני, ממכונית המרוץ, ממטוס הקרב, מקצב החיים המואץ, המתחדש, שסיפקו תחנות הכוח, חתרו הפוטוריסטים להביא ליצירת אדם חדש - פוסט-אדם, עירוב של האנוש והמכונה - שאין בו מכשולים כדוגמת רגש, מוסריות או פחד, אלא רק גדולה אמיצה, כופרת תמידית, שוברת גבולות, כגוף אנושי המסגל לתנועת רגליו את מהירותו של המנוע. "החיים, זו מטרתנו וזהו הדיבוק שלנו", נכתב באחד המניפסטים, "אנו רוצים לצאת מהמוזיאונים, מהאקדמיות, מכל המקומות הסגורים, החשוכים והמתים. מכל גדרות העבר, ובאמצעות המכשיר האלים ביותר, תהא זו המכונית או החשמלית, רוצים אנו לרוץ כמו חברים". באמצעות ניסויים חדשניים בשפה, בצורה ובחומר, בתקיפות פרובוקטיבית אשר לא פעם הובילה – במכוון - לעימותים אלימים, ובדרישה המהפכנית לנתץ את כל מוסדות העבר – הכנסייה, מערכת המשפט, בתי המשוגעים – בלא להסתכל אחורה, חתרו הפוטוריסטים לברוא פתח אפשרי דרכו ייווצר האדם החדש, המחושל במתכת וניחן בהתקדמות חסרת המעצורים כשל מטוסי הקרב, אשר אינם יכולים להרשות לעצמם לעצור לרגע. יחסי המכונה-אדם (כלומר, העתיד-הווה) של הפוטוריסטים התאפיינו בגוזמה, לעיתים, לעיתים במעוף מחשבתי מעורר השתאות, ולעיתים במבוכה קלה לנוכח התמימות ההיפר-אקטיבית שלבשה לפעמים גישתם הפרו-מכאנית, החולמת להחליף אדם בשר ודם בקשיחותה של מכונה.
 
אמנם, מאה חדשה התחילה מאז ימי הפוטוריסטים. אותם אמנים צעירים, אמיצים, אשר בעת כתיבת המניפסט הראשון לא עלה גילו של אף אחד מהם מעל לשלושים, אלה – אשר שאפו לנתץ את אנדרטאות העבר הבורגני, להרוס את האקדמיות ולהטביע את המוזיאונים, סיימו את תפקידם. חלקם נאכלו בלהבות מלחמת העולם הראשונה, חלקם פנו הלאה, והתפתחו אל מעבר לניסויי הצורה והחומר הפוטוריסטיים, ואפילו מארינטי עצמו – התגרן הנצחי – חבר למוסוליני ואף הואיל להצטרף, לבסוף, לאקדמיה. מלחמת עולם שנייה פרצה, והתופת שהולידה עלתה על זו של כל מלחמה קודמת. אירופה חוותה הרס שאין כדוגמתו, והטראומה שיצרה המלחמה הזאת בכל הלבבות הייתה כל כך גדולה, עד שגרמה לדחייה עזה, אינסטינקטיבית, של כל רעיון אותו ניסו לקדם הפוטוריסטים. לנוכח הרי החורבות והאפר שהותירה המלחמה, כבר לא נשמעו זעקתם של הפוטוריסטים "נהרוס! נהרוס!", ודיבוריהם על המלחמה כהיגיינה של העולם כל כך מושכים לאמנים החדשים, אשר פנו לנתיב אחר, מנוגד לפשיזם ותאוות הקרב הפוטוריסטיים. האדם לא הוחלף במכונה, אלא נותר עומד על רגליו, ובאמנות – ומחוצה לה – החל לעשות ניסויים בעצמו, במוחו ובגופו. באופן אירוני, היה זה דווקא הפוטוריזם שסלל את הדרך לעיסוק הגובר ב"אני" של תנועות האוונגרד שירשו אותו. האדם ניצח במלחמה על העתיד, והמכונה – במקום להחליפו – שירתה אותו. במקום לשנות את העולם סביבו, האמן פנה פנימה, לנפשו הרדופה, מתעד באופן סביל את השפעות העולם עליו.

 
Dream On של יואקים לויטקה
מכאניקה
"יואקים לויטקה מונע ע"י עוינות כנגד הציוויליזציה: כה גדולה הבחילה שהוא חש כנגד התרבות..."
(פרופ' רודולף האוסנר, האקדמיה לאמנויות, וינה)
 

האמן הגרמני יואקים לויטקה מישיר את מבטו אל הניוון האנושי היום, ומתאר בעבודותיו את העתיד הצפוי לו. בציור, בצילום ובפיסול, לויטקה מפנה את הצופה אל הפינות השכוחות, הנידחות ביותר שיש לעולם להציע, אל הדיסאוטופיה שבכישלון השילוב שבין אדם למכונה, כזה שלו קיוו הפוטוריסטים, אל מגרשי הגרוטאות של העתיד, בהם לגרוטאות פנים אנושיות וגוף אנושי. עיוותים גנטיים, פגים, שלדים ועצמות, סמלים שנויים במחלוקת, נכויות וגולגולות מתכת, לויטקה אינו בוחל בדימויים כדי להעביר את החזון הקודר שלו, את תמציתה של התקופה ע"י הקצנה עתידנית של חולייה, דיסאוטופיה פנטסטית של הפחת חיים בחומרי המוות והזמניות האנושית.
 
כשם ספרו האחרון "פוסט-אדם", כך גם עבודותיו של לויטקה, המחליפות את האדם בייצוגים שבורים, שסועים, מופשטים מהדר שלו. האדם הופך ליציר מכאני, נטול רקמות כמעט, פסולת נוספת שפג תוקפה בפח האשפה של ההיסטוריה. מתכת, עצמות, עץ ופרוטזות מדמים את פסליו עוצרי הנשימה של לויטקה להעלאה מן הקבר של אנושות שמתה, מבט מן העתיד אל עבר אשר עודנו מצפה לנו, ובינתיים מתקיים, הופך את עצמו למציאות בסיוטי הלילה, בביעותים הקולקטיביים וביצירות האמנות, בחשש המגשים את עצמו מפני העתיד.
Alisyum של יואקים לויטקה
אימה
לשם יצירת התחושה הזו, של שיטוט בעולם עתידני, מתכתי, בו כל מה שנותר מן האדם שהילך על פני האדמה אלפי שנים הוא שלד עירום וכמה חלקי חילוף מכאניים שהולחמו אליו, יוצר לויטקה את פסליו במתכונת קולאז'ית של חומרים שונים, מאיברים ממשיים ועד למדי צבא קרועים, משלדים ועד לציפורניים, דם וחלקי מתכת. העתיד שהוא מציג ביצירותיו הוא מחריד, בה בעת שהוא מרהיב ועוצר-נשימה, מרתק ושומר על תחושה מקפיאת-עצמות של מציאות בה בעת שהוא סוריאליסטי ונע תדיר על הגבול הדק – אותו הוא חוצה לעיתים - שבין עתידניות לביזאריות.
 
לויטקה עוסק בהעלאת החלקים האסורים שבאחורי התודעה, אותם שוליים לתת-מודע בהם נחבאים הפחדים העמוקים ביותר, הנוירוזות הלא מטופלות, הדחפים הסודיים, אשר אין איש יודע עליהם, החששות האפוקליפטיים והסיוטים הזכורים ביותר, החקוקים בשולי המוח, רדומים רוב הזמן, מחכים לקטסטרופה שתעיר אותם. אימה היא היעד אליו מכוון האמן: אימה מגסותו המחוספסת של החומר, אימה משבירותו, אימה מחזון העתיד המסויים הזה, אימה מהתפוררות גופנו שלנו למודלים מיושנים של מכונות מוזנחות; אימה ואי נוחות מן הדימויים - דימויים של תעשייתיות, עיקור, כיליון, זרות וציפייה נואשת לאפוקליפסה – בהם הוא משתמש כדי להאיר בלפיד את חשיכת תקופתנו שלנו, באמצעות חזיונות עתידניים ועתיקים בה בעת של תקופות אבודות, חסרות זמן, להן אין תרופה ואין מנע, טרם שיהיו אלה מנת חלקנו והפנטסטי היום יהפוך למציאות של מחר.
From the Inside של יואקים לויטקה
התאונה
"הגבולות המבדילים בין חיים למוות הם במיטבם מעורפלים ואפופי-צל. מי יוכל לומר היכן האחד נגמר
והאחר מתחיל?"
(אדגר אלן פו)
 
 
מייק בוהאץ' הוא חובב אימה מושבע, לפי עדותו, המונע ע"י אהבה לספרות, לסרטים ולחוברות הקומיקס השייכים לז'אנר. בדומה ללויטקה, גם בוהאץ' – מאייר אמריקאי, תושב קולורדו - עוסק בעיקר בהעלאת חלקיה האסורים של התודעה אל פני השטח, וכמו לויטקה, גם הוא פונה אל תחום הסוריאליזם הפנטסטי לשם מימוש המטרה. בעזרת שימוש באמצעים שונים (מרישום וקולאז' ועד לצילום ותוכנת פוטושופ), יוצר בוהאץ' קולאז'ים מרהיבים של צבע וחדשנות, שכבות על גבי שכבות של פרטים שניתן לגלות עוד מהם בכל צפייה, כמניפה המגלה בהדרגה את עיטוריה.
 
מונע ע"י אהבתו הגדולה לחומרים בהם הוא עוסק, בוהאץ' מתעמק באופן בלעדי כמעט בנושאים הקשורים באימה – בסיוט, בעיקר. אסתטיקת הביעות שלו מרהיבה, ומלאת פלא. "זהו מטבעו של האדם להיות מרותק ללא נודע", אומר בוהאץ', "זהו מטבעו של האדם להאט את מכוניתו כדי להביט בתוצאותיה של תאונת דרכים. אנו מפחדים מן המצב, אך גם חשים התעלות רגשית ונותרים כשעינינו מרותקות אליו. כבר ראינו די מלאכים, העולם זקוק לאיזון. הפנטסטי מספק התרה, רגע של קשר, רגע של שחרור מן המציאות היומיומית, רגע של פליאה, הקיימת הן באור והן בחושך. העובדה היא, שאני בחרתי לעסוק בחושך, ולהעביר את אותה אפילה דרך תחושותי".
 
Damned של מייק בוהאץ'
להבות סוף העולם
באופן מרשים למראה, בוהאץ' צולל אל תוך תהום החשיכה הנפשית – הביעות הלילי, הסיוט שבחיי היום-יום, הסיוט בהקיץ המעיק על פעולותינו – ושולה משם את דימוייו: אפלים, מתפרצים, אפופי ערפיח ופסולת כימית, כמהים לעלות מתהומותיהם אל פני השטח. כמו לויטקה, גם לבוהאץ' חזון של דיסאוטופיה החוזר ומופיע ברישומי הסיוטים שלו, מוטיב של עתידניות המשליך חשיכה על החלומות. ההבדל הוא, שהדיסאוטופיה של בוהאץ' נוגעת יותר בהווה היומיומי, האורבני, שלנו בעולם המערבי, מאשר בעתיד, ומפתחת את הצד הגיהנומי שבו לכדי הקצנה (כדרכם של סיוטים).
 
במטאפיזיות המסוייטת של עבודותיו, יוצר בוהאץ' עולם שלם, המחכה – וחוכך את ידיו – ממתין שנעצום את עינינו. כמו לויטקה, לוקח בוהאץ' את קיצונויותיו הנדחות של העולם, את הטאבואים והדחפים היכולים לשחרר את עצמם לחופשי רק בחלומות הלילה, ומצית בהם אש חיה המאיירת בדייקנות את הביעותים הייחודיים לתקופתנו, בין אם אלו הפצצות גרעיניות, מוטציות, התקפות טרור כימיות או שדי-תחתיות הבאים לשחרר את להבות סוף העולם על ראשינו, או פשוט בדידותנו שלנו, והיצרים הנאבקים – בכל אמצעי – להשתחרר מן הכבלים בהם ניסינו לרסן אותם לשווא. הדימויים האפלים של בוהאץ' ולויטקה אינם באים יש מאין, הם נוטלים מן העולם שסביבם, מן האמיתות הנדחקות לאחורי המחשבה, נשכחות, עד שהן מתעוררות עם בוא הלילה. אז יכולים מלאכי-שחת לעופף בקו הרקיע המזוהם של ערי הענק, אז יכולות המחלות והנוירוזות שבני אדם בריאים-כביכול מסתירים להתעורר, ולשוטט היכן שהן אסורות במגע רוב הזמן, כשאנחנו ערים ומתאמצים ככל יכולתנו לדחוק אותן פנימה. אם נתבונן בשניים כשלבים שונים בהתקדמות לאותו יעד, ההווה של בוהאץ' אינו נוח יותר מבכורו, העתיד של לויטקה, השניים חד הם. מלאי סתירות ומאבקים פנימיים, מלאי השפלות וטראומות דחוקות וחששות מפני העתיד, אשר – כמו ההווה – גם הוא, בהיעדר אידיאות, שייך לסיוטי הלילה.
Abomination של מייק בואהץ'
היום
העתיד לא תאם את משאלתם של הפוטוריסטים, ובמקום האדם החדש, העליון, המשלב בתוכו בין יתרונות האנושי ליתרונות המכאני, האדם נותר אנושי, אנושי מדי; אנושי, בורגני ומנוון יותר מאי פעם, עבד מוחלט לתאוותיו ולנוחותו בחברה שמקדמת אובדן שליטה עצמית תחת מסיכת הצרכנות הנבונה, וקיפאון עבש ונטול מאבקים הרואיים בחסות המרדף אחר האושר. לא "סינתזה של כל אומץ בפעולה, תוקפנות ומלחמתיות", אלא "תבונה קופאת על שמריה, סבילה ופציפיסטית". תחושת הפליאה שמילאה את הפוטוריסטים באדרנלין לנוכח ההתחדשות הטכנולוגית, פליאה ילדותית-כמעט, הנחוצה כל כך בעידן של ניוון ושמרנות חברתית, החליפה עצמה בתחושה שהכל – הכוח, היצירה, חיוניות החומר, דיבוק החיים - מובן מאליו ואינו נחוץ עוד. עבור הפוטוריסטים, היה העולם הטכנולוגי עוד בגדר גילוי, פתח לאינספור מחשבות מסעירות וחלומות על האפשרויות הגלומות בעידן המכאני. עבודותיהם של לויטקה ובוהאץ', לעומתם, מציגות את כשלון האידיאות, את השובע מן המכונה, את מות החלומות הפוטוריסטיים על אדם חדש, על החלפת האני היבש בשיכרון החומר. העל-אדם הנולד מאש ומתכת פינה את מקומו באמנות לחלקי אדם ומכונה מפוררים, לעיוותים גנטיים וקרינות מסוכנות, להקצנה של הניוון הנוכחי, התודעה הרדופה, הפחדים המשתקים והבהלה התובעת בעלות על הלילה. מכונית המרוץ, מטוס הקרב, הרכבות, כולם התפתחו למהירויות וליכולות שלא ייאמנו, המצאות חדשות – מדיומים חדשים – נוצרו, כאלה שהפוטוריסטים הסוגדים לאוטופיה המכאנית לא היו יכולים אפילו לחלום עליהם. כל כך הרבה פוטנציאל להרס, רעש ומהומה מתבזבז, היה ודאי אומר מארינטי הצעיר לו היה חי היום, במרדף השווא המסוייט של האדם הפוסט-מודרני אחר כלום, בעצם; אחר האופנה של היום, והפסולת של מחר.
הערה
טור זה הוא החמישי בסדרת טורים המתמקדים בסטייה, באכזריות, במין ובמוות באמנות היום, דרך האינטרנט. המדור נט.ארט יעסוק, מדי יום שישי, בקשר שבין אמנות לרשת, בשינוי שעוברים שני המושגים הללו כשהם נתקלים זה בזה, באותם אירועים אמנותיים המתעלים מעל רעש התבן. 
שמור במזוודה שלח לחבר הדפסה
הוסף תגובה    עבור לפורום כתוב לעורך


  
  
  
שמור במזוודה שלח לחבר הדפסה
הוסף תגובה  עבור לפורום כתוב לעורך
העתיד לא תאם את משאלתם של הפוטוריסטים, ובמקום האדם החדש, העליון, המשלב בתוכו בין יתרונות האנושי ליתרונות המכאני, האדם נותר אנושי, אנושי מדי; אנושי, בורגני ומנוון יותר מאי פעם, עבד מוחלט לתאוותיו ולנוחותו בחברה שמקדמת אובדן שליטה עצמית תחת מסיכת הצרכנות הנבונה, וקיפאון עבש ונטול מאבקים הרואיים בחסות המרדף אחר האושר