ראשי > הרשת > נט. ארט





עולם לקראת קריסה
איך מגיבים כשהציוויליזציה מתפוררת? במחאה, בבלבול או בניתוק מוחלט?
  אשר שכטר
18/2/2005  9:09
פעם נהגו אנשים לחשוב שהם יידעו, אם וכאשר סוף העולם ינחת עליהם. עד שהוא הגיע. הגשם, לפחות בשלביו הראשונים, נראה כמו אותו גשם, גם הרגיש כמו אותו גשם. רק כשהחלו דברים לצוף, על פני מפלס המים העולה תדיר, שהגיע עתה עד הברכיים; רק כשחיות הרחוב החלו למות באלפיהן: גופות נפוחות של יצורים מוכי-גורל שקפאו וטבעו משלא מצאו מפלט מפני המים, שטות כסירות-צעצוע בעלות-לשון בין פלגיו  המתהווים של המבוך העירוני; רק כשהכבישים הושבתו לחלוטין ומנהרות הרכבת התחתית הפכו למלכודות מוות -  רק אז החלו לשים-לב חדי העין לכך שמשהו אינו כשורה. כמובן, עד שהיתר הבינו כבר היה מאוחר מדי; החיים נמשכו, בכוח אינרציה, קרבים בכל רגע לקיצם - אנשים הוסיפו ללכת, על מפתנים צרים, על גשרים מאולתרים שנבנו ברחובות, מחזיקים מטריות בידיהם כאילו היו יכולות למנוע מהם להירטב, ופושטי-היד הוסיפו לקבץ נדבות מעוברי-אורח אשר נקרו לדרכם; רובם אפילו לא ניסו למצוא מחסה תחת קורת גג כלשהי. אפילו יום הדין עצמו, כך הסתבר, לא היה ביכולתו להוציא את המטרופולין מאדישותה כלפי הקוסמוס.

ובינתיים, הסערה התחזקה. זה כבר לא דמה בדבר לחורף. יכולת לנסות לברוח על סירה מאולתרת, אך גם אם היית מצליח – לאן היית יכול לברוח? אפילו הטיפשים שבהם הבינו שאין מפלט. עד מהרה, הפכו הסמטאות לנחלים, השדרות לנהרות, גגות גורדי-השחקים לשרטונים בלב-ים. עותקים בודדים של ספרי תנ"ך צפו על פני המים, עלו עם המפלס, נסחפים עם שאר הגרוטאות האחרות שלא טבעו, נושאי העדות חסרת התוחלת: ציוויליזציה שכנה כאן. אנשים פחדו לתת לזה את שמו, בתחילה, אך לא נדרש זמן רב עד שכבר היה שגור בפיהם. הם ידעו מהו זה, שעמד לפניהם, מדוע בא, ולמה בא דווקא אליהם. לפתע הבינו, שלמעשה ידעו זאת כל הזמן.
***
יצירתו של האמריקאי אריק דרוקר חגה בין סוף-עולם קרב וממשמש, לבין חורבן קיים של אחרי-אפוקליפסה. המודרניות, בתחילתה ובסופה, מוצגת עירום ועריה בעבודותיו. הבדידות, האדישות, אפסיותו של בן תקופתנו אל מול המבוך בו הוא חי, טייקוני הכלכלה והמדיה, אנשים אחרים – הכל מופיע, בקינה עדינה על משהו, אשר אולי לא ידוע בדיוק מהו, אך ידוע בביטחון כי אבד.
 
איוריו של דרוקר מציגים את היחיד, הסופג את טירופו של העולם יום אחר יום וכורע תחת העומס. בזעם מובלע הוא נדחק לביוב, לקניון, למזללה, לפינת הרחוב. הוא נלחץ, ובוער, ופורץ במסע-ירי מאולתר עד שהוא מוצא את מותו בחילופי-האש, או שהוא קונה וקונה עד אובדן-חושים וכרטיס אשראי, או שהוא זולל כאילו אין מחר, עורקיו גדושים בסוכרים, בקפאין, ברעלים אחרים של העידן הזה. גבו כפוף, פניו מופנות כלפי מטה, הוא מפחד להרים את מבטו ולהרגיש אפסי אל מול הבניינים שהוא עובד בהם. הוא תמיד לבדו, בחדרון או במשרד, לבדו עם החברים,אם יש לו בכלל, לבדו עם האישה והילדים, לבדו עם פרוצות ולבדו מול המחשב, כשאין אף אחד אחר בבית. הוא אולי שייך לאותה בדיה נעימה הנקראת "מעמד הביניים", אך הוא כלום אל מול ענקי התקשורת וענקי הנדל"ן המעבירים אותו ביניהם מיד ליד ככדור-משחק. יש בו כמיהות לא ידועות, תשוקות עלומות – הוא נשרף בגינן בלהבות של תסכול ואימפוטנטיות; יש בו כמיהה לא מוסברת לאקזוטיקה הזולה שהוא מכיר מגלויות ומשערי-שבועונים, כשאת חייו הוא מבלה מתחת לשלטי חוצות, גורדי-שחקים, בתוך קרונותיה העמוסים של הרכבת התחתית, במשרדים ובדירות מחניקות בלב השום-מקום של מכונת הגריסה החברתית של הדיור העירוני, או בבית מחניק עוד יותר בפרברים, כבול כבלי-עד לחיים של משכנתאות, חופשות מוזלות ומבצעי 'שניים במחיר אחד' בסופרמרקט. עבורו, הטבע אינו בהישג יד – את הדבר הקרוב ביותר שידמה לאותה תחושה פרה-היסטורית של גאווה ובעלות על האדמה הוא ירגיש אל מול קירות המטרו, המעוטרים בציורי עצים ובממותות. קבצן הרי הוא לא יהיה – עדיף להיות בעל משהו, אפילו אם לא נחוץ הוא, מאשר לאחוז בבעלות אך רק על עצמך.
***
עבודותיו של דרוקר מציגות את העולם, כאמור, דקה לפני קריסה – ושנייה אחריה; חזיונות של אפוקליפסה מצידו של אדם שרואה אותה מתממשת לנגד עיניו. הן מציגות חברה שהאנוכיות, האפתיה והחמדנות מאכלות בה, ובבד בבד הן מציגות עולם בו הן כבר לעסו וירקו אותה, משהיה טעמה מר. הוא מציג את היחיד הסתמי, המשתנה הזניח, קורבן למלחמות, לשיטפונות, לזיהום אוויר, להתקפות טרור, לאלימות משטרתית, להתמוטטות כל המערכות סביבו שעה שהוא מצופה לסיים משמרת, נושא בחוסר-רצון מובלע, תמיד מובלע, את עונשם של חוטאים גדולים יותר משאי פעם יכול היה להרשות לעצמו להיות, ונאלץ לשתוק – הרי גם כך אף אחד לא שומע. אותו יחיד השד בבקבוק, אל הנקמות אשר עוד לא התעורר – סוסו של קאלקי.  אותו יחיד הוא אדם שיאמץ, באותה מידה שידחה את האפוקליפסה שלא הוא יצר.
***
רישומיו של ניית'ן הנדרסון כאתר הבית שלו – תלושים, מנותקים, מעוותים, זרים למקום, לכל מקום, בקושי שייכים לתקופה, או לזמן; רישומיו של יוסף ק. אלמוני הנמק בדירה כלשהי, בבניין כלשהו, משחרר הזיות של מוות, ריקבון ומוטציה שישחרו בחופשיות על הדף אחר טרף, שעה שהוא חומק מתא הגזים אותו מכנים לרוב 'משרד' אל תוך עולם של קריסה רצויה ומואצת. רישומיו של הנדרסון – גולמיים, חשופים, מחוספסים עד כדי פשטות – מציגים פינות חשוכות בנפשה השחפתית של נשמה, הגוועת מצמא לחיים ומרעב נלעג לתשוקה כלשהי שתניא את הגוף הקר מסירובו העיקש להרגיש משהו. החיים: חיי-משרד, חיי-עובד, חיי-אמן, חיי-נווד, חיי-בורג; שחורים-לבנים, מחיקים, אפילו על הדף קיומם לא מובטח, לא משנה; ההזיות נבראות על קרקע פורייה של ייאוש, כמיהה ושאר פסיכוזות. כל רעל, כל סם, כל חומצה צורבת את המוח ושותלת את גוונה.
 
רישומים אלה הם חקר באפתיה, בבדידות. הם מורבידיים וחנוקי-עשן, ספוגי פיח וקוקה-קולה, דמויותיהם רזות ומעוותות כצלי-האדם ההולכים ברחוב, עיניהם ריקות משובע אנורקטי חסר-חשק, וחורים מוגלתיים בזרועותיהם. כך נראית גופתו של נפגע טרור תרבותי, הנפגע – בשונה מפצועי טרור אחרים – כלפי פנימה. הם מעורפלים כעיר שכבישיה נסגרו יום אחד, מחמת זיהום האוויר הגבוה, הם כאוטיים כאותה עיר כשכבישיה שבו לפעול, הם רדופים כמוחו הקודח של אדם חושב המשוטט בלי מטרה ברחובות, מוכה הלם; תרשימים סיסמוגראפיים של מוח שנחבט ונחבט מודרניות עד שעוות. בחלקם אתה יכול לחוש את הרעש – באחרים את השקט המחלחל, הנורא, של החירשות מרצון, כשהמוח אינו יכול יותר. עבודות אלה הן נקודות-ציון בגיאוגרפיה של רעש-לבן, חלום הבלהות של הבורג, הסיוט החבוי עמוק בתיק המשרד; החיה הפגועה, המבקשת כריתת-אונה, לפני שהיא מתמוטטת. ואולי, בעצם, כבר מאוחר מדי.
***
באוטיזמה, היחיד הסופג, הסביל, משתחרר. תודעתו משתחררת. היא מתפוצצת ונכנסת לסחרור לנוכח כל מה שהיא פספסה שעה שהייתה שקועה בעצמה, קורסת פנימה, כבויה. עתה, עין-האמן מופנית כלפי חוץ, והריקבון הפנימי, הדקדנטי, משתקף בריקבונו של העולם החיצוני, המנוון והחלוד עד שהוא בעצמו מתפקע. העין תוקפת, הפעם לא עוד מוכה, לא עוד סבילה: התודעה יוצאת למתקפת התאבדות משלה, על הפסאדה המזויפת של העולם המהוגן, נכונה להתפוצץ יחד איתו, ולו רק ששניהם ייגאלו מייסוריהם. העין שונאת מה שהיא רואה, העין בולשת, חוקרת, תרה אחר הריקבון כמו אחר מנת סם, ולבסוף מגיבה – בדרך האחת שהיא יכולה להגיב בה: במבט מבולבל, אך מפוכח.
נט.ארט
המדור, המתפרסם מדי יום שישי, חושף אמנים שלא היינו פוגשים אילמלא הרשת.
שמור במזוודה שלח לחבר הדפסה
הוסף תגובה    עבור לפורום כתוב לעורך


  
  
  
שמור במזוודה שלח לחבר הדפסה
הוסף תגובה  עבור לפורום כתוב לעורך
הוא מציג את היחיד הסתמי, המשתנה הזניח, קורבן למלחמות, לשיטפונות, לזיהום אוויר, להתקפות טרור, לאלימות משטרתית, להתמוטטות כל המערכות סביבו שעה שהוא מצופה לסיים משמרת, נושא בחוסר-רצון מובלע, תמיד מובלע, את עונשם של חוטאים גדולים יותר משאי פעם יכול היה להרשות לעצמו להיות, ונאלץ לשתוק – הרי גם כך אף אחד לא שומע