הרשת NRG - דיוקן הרוצח הסדרתי כאמן

איאן בריידי - עבודה של ניקולא קלו

ראשי > הרשת > נט. ארט

דיוקן הרוצח הסדרתי כאמן

מבט אל נפשם ויצירתם של רוצחים סדרתיים, המתארים בציור ובספרות את אות התשוקה החולנית שלמוות שביטאו בחיי הרצח שלהם



	אשר שכטר 7/1/2005 9:10

	"החיים כאן הם הצמיחה החופשית והמתחלפת תדיר, שאינה כבולה לשום חוק ואינה רתוקה לשום סמכות; זרימה ללא סכר והריסה ללא חשך של כל דמות העולה מתוכה. לא הסדר החוקי של המציאות, אלא היפוכו של דבר, הצלילה האנרכית לתוך החירות מכל חובה ובלילת כל היש – אלה הם החיים המבעבעים בתוך התהום שלתוכם נקרא המיסטיקאי לצלול ובתוכם הוא נידון לשקוע. החיים כתוכנה האחרון של ההתנסות האנושית, כלומר של ההתנסות המיסטית, הם רצף של הרס, שבו ומתוכו צפות ועולות דמויות רק על מנת שתאחז בהן היד ותחזירן לתוהו ובוהו." (גרשום שלום, על יעקב פרנק) בימי ילדותו, שנים לפני שנודע לשמצה והפך לאויב הציבור מס' 1 של הממלכה המאוחדת, עבר איאן בריידי – עד אז ילד מאומץ, מנוכר ושתקן, הנוטה להיתקף לעיתים קרובות התפרצויות זעם מאיימות – חוויה מכוננת. הוריו המאמצים, שני בניהם ואיאן בן התשע יצאו מתחומי הפרבר הסקוטי בו גרו לפיקניק. זו הייתה הפעם הראשונה בה יצא מתחומי אזור מגוריו, נזכר בריידי המבוגר, שנים רבות לאחר מכן, מתאו בכלא. לאחר ארוחת הצהריים, פנו בני הזוג סלואן – הוריו המאמצים – לנמנם, שעה שהילדים פנו לשחק ואיאן, כהרגלו, נותר לבד. כשהתעוררו בני הזוג, הוא כבר לא היה שם. לאחר שתרו אחריו במבטם, הצליחו לבסוף לאתרו, עומד על ראש מדרון תלול, כחצי קילומטר ממקום מושבם. במשך שעה הוא עמד כך, אל מול הרקיע, צל כהה מול האור שזרח כנגדו. על אף שריקותיהם וקריאותיהם, לא הצליחו בני הזוג למשוך את תשומת לבו של הנער, לכן שלחו את בניהם להביאו – אך אותם הוא פטר בטענה שהוא רוצה להיות לבדו; לכו הביתה בלעדי, אמר להם. בדרכו חזרה באוטובוס, היה איאן, בפעם הראשונה בחייו, חברותי, מסביר פנים – פטפטן אפילו. עבורו, הזמן שבילה לבדו על ראש הגבעה היה בבחינת חוויה מעצבת, כזו שינצור גם בשנות בגרותו רבות התהפוכות, הרגשה משכרת של בדידות גמורה אל מול האינסוף, אשר לא עוררה תחושות של חוסר-אונים או חרדה בלבו של הילד, אלא דווקא תחושות של עוצמה ושל כוח. האינסוף הזה, כך הרגיש, היה שלו. ב-7 באוקטובר, 1965, נתפס איאן בריידי, יחד עם מאהבתו ושותפתו לפשע, מיירה הינדלי. אט אט החלו להתבהר ולהתלכד הפרטים מאחורי המסתורין שאפף את דמותו האפלה, וסיפור של רצח, אונס, סאדיזם ואובססיה החל להתרקם בפני החוקרים, סיפור אשר במהלכו חמישה נערים ונערות קיפחו את תומתם, ואת חייהם.


***


"אני אציג חזון כנה של רוע, גם אם אאבד את חיי, את כבודי ואת תהילתי בחיפוש זה." (ז'אן ז'נה) סיפורו של איאן בריידי הוא סיפור שסופו, ביותר מובנים מאחד, ידוע מראש. הוא סיפור שמתחיל בתוכחת היחיד הבודד והמנוכר אל מול האינסוף, ומסתיים ברצח. הוא סיפורו של אדם אשר נדחק לשוליה של ההוויה האנושית עוד מבטן ומלידה, סיפורן של מורבידיות פסיכופאתית וחולניות נדירה, של פוטנציאל אדיר שנבלע והוקע ע"י עצלנות אדישה ושל משיכה פתולוגית, על גבול הפסיכוטית, לגרמניה הנאצית. סיפור זה הוא סיפור של ניכור שנאגר ונאגר עד שעלה על גדותיו, של בדידות שהעדיפה לחנוק מאשר לחוש את תחושת המחנק, סיפורו של רסקולניקוב בשר ודם, אדם צעיר שנשבע – כרוצח הסדרתי המפורסם קארל פאנזרם, וכז'אן ז'נה לפניו – לנקום את נקמתו בעולם, ומצא פורקן והקלה לניכורו בדה-סאד ובדוסטוייבסקי. אך יותר מכל, זהו סיפורו של חוסר התאמה ושל תאווה לא ממומשת, ההופכים אדם למטורף. בניגוד למרבית עמיתיו לתחום הרצח הסדרתי, בריידי אינו בור, אינו עילג ואינו אימפולסיבי. ההיפך הוא הנכון, בריידי הוא אדם משכיל, בעל יכולת הבעה בכתב שהיא ללא דופי, אשר את אבחנותיו ואת הגיגיו על רצח, פשע וזיהוי הסטייה המניעה אותם תיעד בספרו, "שערי יאנוס" (הוצאת פראל האוס; ההקדמה ע"י קולין וילסון ואחרית הדבר ע"י אחד הסופרים הגדולים החיים כיום, פיטר סוטוס), פרופיל מעמיק מאין כמוהו של הפושע ע"י הפושע, חדירה ראשונה מסוגה לנבכי נפשו של אדם אשר אין אלא לכנותו "מפלצת", אדם אשר לשיטתו חוקי העולם, היקום, לא חלים עליו, כמו היינו קוראים את הגותו הכתובה של נמר הכלוא בכלוב, או במקרה זה – את משנתו של אחד מרוצחיה המאיימים, הפראיים ביותר של בריטניה, המנסה מזה שנים להרוג את עצמו. יסודותיו של הרצח נעוצים בתרבות, ובכוח שהיא מפעילה על האינדיבידואל, כותב בריידי. המדינה, הדת, השחיקה האלימה שהם כופים – הרוצח, הוא טוען, הוא כל אחד מאתנו, הוא האני הנוקם בעולם מצויד בלהט תוכחתם של ז'נה ושל מיכאל קולהאס, הוא השחרור הלא מתורבת של האדם המוכה מרסן הציוויליזציה. זו אטימות כלובנו, כתב בריידי, שגורמת לנו לשאוף, ולדרוס בהכרח בדרכנו אל החופש; אלה כבלינו האנושיים, המעוררים בנו את הרצון האלים וחסר-הרסן לנקמה.


***


"אם יפה שירי, התעז לומר שהשראתו היא הרשע?" (ז'אן ז'נה) ב-15 בנובמבר, 1994, עצרו שוטרי פריס את ניקולא קלו בן ה-22, בחשד לרצח. הנרצח, בן 34, נחשד כאחד מקורבנותיה של שרשרת רציחות הומוסקסואליות, שבע במספר, שאירעו בחודש אוקטובר. שלא בידיעתו של קלו, צו חיפוש לדירתו הפאריסאית הוצא מיד, ועל אף שהיה חשוד ברצח, שום דבר לא יכול היה להכין את חוקרי המשטרה למה שמצאו שם. "מיד לאחר מעצרי הובלתי לחקירה", מעיד קלו על הממצאים במילותיו שלו, "שלא בידיעתי, חוקרי המשטרה כבר היו בעיצומו של תהליך הוצאת צו החיפוש לדירה. בפנים הם מצאו אקדח 22 קליבר שהיה מוסתר מתחת למיטתי, אותו הם שלחו מיד לבדיקות בליסטיות. ולמרות שאולי לא הופתעו למצוא את האקדח, ודאי לא היו מוכנים למראה המבעית שחיכה להם. ברחבי דירתי, שברי עצמות ושיני אדם היו פזורים כמו עודף מפוזר; חוליות ועצמות רגליים נתלו מן התקרה כמו מוביילים מורבידיים, ומאות קלטות, לרוב סרטי סלאשר וסאדו-מאזו, מילאו את המדפים. אפשר רק לשער מה עבר בראשם של החוקרים שמצאו את עצמם במקום המחייה שלי. על הקיר נתלתה מטרה מחוררת-כדורים, כשבצד השני של החדר נחה טלוויזיה, צנצנות מלאות בעפר-אדם עליה. מספר מגזיני בונדאג' נערמו בפינה רחוקה, ולא רחוק ממנה נמצא תרמיל הגב שלי, בתוכו אזיקים, כלים רפואיים ונייר דבק. ובנוסף לטעמים תרבותיים אלה, החוקרים גם גילו שקיות דם גנובות במקרר שלי." התוצאות הבליסטיות, כמובן, היו חיוביות, וקלו הודה ברצח בו נחשד (אך לא ביתר הרציחות, אשר לבסוף גם לא יוחסו לו). את קיומו של מוזיאון הבלהות ששכן בדירתו תירץ כתוצאתם של מסעות ביזה רבים שערך בבתי הקברות של פאריס, וכ"הטבה מקצועית" שהרשה לעצמו מתוקף עבודתו באותה עת כעוזר בחדר-מתים. ושקיות הדם? אותן הוא שתה על בסיס קבוע, בצירוף עפר-אדם ופרוטאינים. "הערפד של פאריס", הוא כונה בעיתונים – חולני, מרושע, חסר חרטה; תמונת האמצע המושלמת של רוע. הוא נשלח לעונש מאסר של שתים עשרה שנים, לאחר שאבחון פסיכיאטרי מצא עדויות למחלת נפש.


***


"אנו שואבים את חיוניותנו ממלאי הטירוף שלנו" (א.מ. סיוראן) ב-1997 התחיל קלו לצייר, והתלהבותו הלכה וגברה ככל שגילה את משיכתו לעניין. עד שחרורו ב-2002, הטרנספורמציה הושלמה: במעבר שהוא אולי פחות חד מן הנראה לעין הבלתי מזוינת, השיל ניקולא קלו את משלח ידו הקודם, ופנה אל האמנות כעיסוקו הנבחר. הפסיכופאת חסר הרחמים, שירה חמישה כדורים לראשו של אדם אחר ואז התיישב לאכול בעוד הוא מביט בחרחוריו האחרונים של הקורבן, הקניבל שנהג לגנוב שקיות-דם וחלקי גופות ממקום עבודתו ולזלול אותם, הפך לצייר. מרוצח הוא הפך לאמן, ושיקע את עצמו לחלוטין ביצירתו ההולכת ורוכשת לה הכרה, סומך את ידיו עליה שתוכל לשחרר טוב יותר משעשה הוא את הגיהינום הרוחש הפועל תדיר בנפשו הטורפת. גופות מבותרות, הדים לאובססיה שנרכשה ולא נשכחה לחלוטין, פורטרטים של כמעט כל רוצח סדרתי שהלך על פני האדמה (וביניהם, כן, גם איאן בריידי) וסדרת ציורים מפורטת ומקפיאת-דם המתארת את התפרקותה המצערת והמסתורית של הבלאק דאהליה – גם כאמן, השדים הם אותם שדים הרודפים את הערפד של פריס, שדי האלימות, התאווה האסורה לבשר-אדם והרצח. הטרנספורמציה אולי הושלמה, אך היא אינה מוחלטת – עוד יש רוצח באמן, ואמן ברוצח. עוד יש מתח, המתנועע בקופצניות מתחת לפני השטח, מאיים-תמיד להתפרץ, מתח המשול לאלכוהוליסט שנגמל העומד בפני האפשרות לשתות כוס יין – לכאורה לא-מזיקה, אך מאחורי כל פורטרט של באנדי, מנסון או דאהמר משהו איום מתרחש, נאבק על הבכורה מחדש - שלו היא; וכל שלווה בלעדיו היא שלווה מדומה. "ישנו דמיון בין אמנות לרצח", אומר קלו, "הם שניהם חיפוש אחר אסתטיקה, ושניהם מעניקים לי תחושות מוזרות של אלוהות. האמנות היא יצירה והרצח הוא השמדה. השתלטתי על שני כלים אלה ואולי זו הסיבה שכל כך הרבה רוצחים הופכים לאמנים מושבעים כשהם בכלא. הם מנסים לפצות על הדחף להרוג בעזרת הדחף ליצור. יצירה והרס, דרך אותן הידיים".


***


"ההכרה היא הרבה יותר מן הקוץ, היא הפגיון בבשר" (א.מ. סיוראן) הצלם ואסילי קונסטנטין ממחיש בעבודותיו, אחד לאחד, את טיעוניו של בריידי על התרבות המודרנית, המצמיחה ומטפחת (אך ברוב צביעותה גם מגנה) את ההתפרצות האלימה והרצח. תמונותיו של קונסטנטין, המתארות פשע, ניוון, ריקבון מתקדם, סטייה שפלה ופולחן עירוני מטונף, חייתי, הן אריגה אחת, מבעיתה ויפהפייה, של כל הניכור, הבדידות, הזוהמה ואיבוד היציבות הנפשית הגורמים לפראנץ ביברקופף להתבהם, לז'אן ז'נה להישבע לנקום על צביעותו של העולם המעז לטעון בעירומו שלבושו הוא לבוש ההגינות, לטראוויס ביקל להתפרץ – ולפרוץ בירי. כאן פניו השחורות של יאנוס נחשפות, ושעריו פתוחים לכל רעה אשר תיקרה לרומא. עולם זה של דימויים הוא עולם של רצח, ושל פטיש, של תאווה עקרה אך בכל זאת שלוחת-רסן, מתוך אדישות; עולם של תעלות ביוב חשופות, חנויות יוקרה נטושות, של כנסיות שהפכו למקלט ושל קטקומבות, של פולחני-מין משונים ושל פולחני-מוות משונים עוד יותר, ושל פולחנים שהם צירוף של השניים יחד - עולם בו הילד הבטוח היחיד הוא זה העשוי מאבן. החיים כאן הם חיים בהם ניבט הריקבון מכל עבר, מאיקונים דתיים מלוכלכים, יונים מתות בשולי המדרכות וגם בטביעת האצבע. כאן חרקים ומזיקים חיים בביתם, נינוחים וגדולים תודות לחמימותה הנעימה של הביצה המזוהמת שעשה האדם את סביבת המגורים שלו. כאן האוזניים מדממות, קולות פנימיים ניחרים זועקים חמס, ודם נשפך, אדום וסוער כמו חיים שלא יכולים להתקיים בעולם שכזה, כאן פצעיו של הצלוב שותתים באמת, אך לא דמו של הצלוב הוא זה, האדום, הזולג ונוטף מן הפסל. עולם זה הוא העולם מנקודת מבטו של רסקולניקוב הפוסט מודרני המוכה קדחת, עולם בו גובר עומס הזוהמה על העד השקט ומאלץ אותו להתפוצץ – עולמו של נהג המונית טראוויס ביקל. עולם זה הוא עולם בו החשק הוא מוות, האורגזמה היא קו ישר, האלימות היא לא הכרח ולא תענוג, היא ברירת מחדל – אלוהים מת, הכל מותר; גם רצח.


.


פולחן ומסתורין, שחיתות גמורה וחסרת חרטה או מרפא, דם ומתכת ממלאים את עבודותיו של קונסטנטין. מסמרים בבשר, מסמרים של התמכרויות, מסמרים של השחתה טהורה, מסמרים של עונג, מסמרים של צליבה ודקירה איומה, מסמרים שבנפש – הגיהינום כאן, והוא קיים. עניין של נקודת מבט ויכולת ספיגה. הגיהינום הוא סמטאותיה העזובות והמלוכלכות של העיר ניו יורק, הוא העינוי שבתודעה, הוא ההתענגות החרישית, המבויישת, על העינוי הזה. הגיהינום הוא שלטי-חוצות קרועים, תלושים, נטולי הדר, הוא חוסר הרצון (או הטעם) לרוקן את פחי הזבל, הוא הסדקים שבקירות הבניינים ובמדרכה. הגיהינום הוא אנשים אחרים, כן, אך כמה מהם כבר אפשר לראות כאן? כילדים, הם סיימו לשחק והחריבו את הצעצוע, כך שאף אחד אחר לא יוכל לשחק בו, ואז התפזרו – כל אחד למאורתו, מותירים את ההרס, העזובה והריקבון מאחוריהם. הניקיון הוא הזמנת ההשחתה. עבודותיו של קונסטנטין ממוקמות על תפר הזמן שבין לבין: לאחר ההתפרצות של אדם אחר, ולפני ההתפרצות של אדם אחר. עולם בו שולטים היצרים הקמאיים, ומפלטו של האדם הבודד אינו נמצא אלא בחיקן של החולניות, ההשחתה עצמית והפשע. לכן, אין זה מפתיע שקונסטנטין עצמו יצר סידרת צילומים המתארת את ניקולא קלו, "הערפד של פאריס" התר אחר רגש, ודאי אחד הסימפטומים המאפיינים ביותר את תקופתנו המסורסת-רגשית כדי כך, שהרצון לצאת לחופשי מכבליה גדול כל כך, נואש כל כך, שהוא עד מהרה מוביל לזימה, להפקרות, לחולניות פתולוגית ולרצח. גם אין זה מפתיע שהוא מצלם את העיר ניו-יורק, אם כל המטרופולינים המנוכרים עלי אדמות, אם כל ארגזי העכברושים שורצי המחלות – רומא הזונה והסיפיליטית של האל הדו-פרצופי יאנוס, המתפללת מדי יום שיסגור את שעריו בפני הרעה והפגע ונענית רק בשלילה נחרצת.


***


יותר מכל, קשה לנו להישיר מבט אל עולם זה, של פראיות חסרת מוסר וישירות בוטה, עולם זה של השחתה בכל האופנים, של התבהמות ושל בדידות מנחמת, נוראה, מבלי – בבושה - להשפיל את מבטנו. יותר מכל, קשה להישיר מבט אל פניו הגאות והלבנות של המוות, להבחין בפרטיו, לצלול אל תוך באר דימוייו ולהתמודד עם היות בבואתנו שלנו נשקפת בה. שכן לא מחמת הגועל אנו נרתעים, אלא מחמת המשיכה, מפני התהייה האם יש שם משהו, בהתאיינות העליונה הזאת, בנהייה ניהיליסטית זו אחר המשמעות, שהיא בה בעת גם נהייה אחר הלא-כלום והאין. בעולם כשלנו, הדוחק דימויים ארסיים כדימוייו של קונסטנטין אל התת-מודע מתוך כוונה לעולם לא לשחררם, זו האמנות המתירה אותנו מקיפאונה של מחשבתנו, מהפחדים הכובלים אותה, ויצירות כשל קונסטנטין משרות עלינו הרגשה זרה, משונה, אולי הרגשתו של ניקולא קלו כשטעם לראשונה בשר-אדם, אולי רחש הפראות התזזיתית של פולחן ההיטנפות במי המדמנה, ואולי השלווה הפעילה של הטביעה העראית בבריכת הכאוס והאין. בעולם בו האמת משוכפלת, משועתקת ומוצעת בכל חנות במחיר מבצע לכבוד החגים, נראית לנו שקיעה עליזה זו כמתועבת, כדוחה וכמזוויעה, אבל גם כאמיתית וככנה, בעולם בו הכנות מוצעת לכל דורש באתרים כמו אי-ביי. עולם שהוא שחור ומחריד, המתהדר בחופשיותו המדומה כשערכיו הבולטים הם סינתטיות רגשית, נחמדות יצירתית ושטיפת מוח. עולם זה, בו הרוצח הוא אמן, והאמנות היא רצח. "בכל אדם, בכל שעה שתי שאיפות יש, בד בבד: האחת קריאה לאל והשנייה אל השטן. הקריאה לאל או לרוחני, היא התשוקה להתרומם למעלה; הקריאה לשטן, או לחייתיות, היא העליצות שבשקיעה" (שארל בודלר)


על נט.ארט


המדור, המתפרסם מדי יום שישי, חושף אמנים שלא היינו פוגשים אילמלא הרשת.

שמור במזוודה		שלח לחבר		הדפסה
הוסף תגובה		עבור לפורום		כתוב לעורך


שמור במזוודה		שלח לחבר		הדפסה
הוסף תגובה		עבור לפורום		כתוב לעורך


	ב-15 בנובמבר, 1994, עצרו שוטרי פריס את ניקולא קלו בן ה-22, בחשד לרצח. הנרצח, בן 34, נחשד כאחד מקורבנותיה של שרשרת רציחות הומוסקסואליות, שבע במספר, שאירעו בחודש אוקטובר. שלא בידיעתו של קלו, צו חיפוש לדירתו הפאריסאית הוצא מיד, ועל אף שהיה חשוד ברצח, שום דבר לא יכול היה להכין את חוקרי המשטרה למה שמצאו שם