ראשי > הרשת > נט. ארט





זבובים בחלל
בקולאז'ים הדיגיטליים של אישטוון הורקיי מודבקים ביחד פיסות אמנות קלאסית וזמן קפוא לכדי מקבץ של זבל
  אשר שכטר
24/12/2004  9:09
"ישנן תקופות של הידרדרות בהן דוהה הדפוס אליו חיינו הפנימיים מחוייבים להסתגל. כשאנחנו נכנסים אליהן אנו סוטים ומאבדים מיציבותנו. מהנאה ריקה אנו צוללים לצער קודר, והעבר והעתיד נדמים כקסומים כתוצאה מחוש האובדן שלנו. אז אנו משוטטים ללא תכלית בעבר שלא ניתן להשיבו או באוטופיות מרוחקות; אך הרגע החולף אינו בהישג ידינו".
(ת.ס. אליוט)

ההיסטוריה, כתב ג'יימס ג'ויס, היא סיוט שממנו ניסה בכל כוחו להתעורר. אין לדעת אם הצליח, אך דבר אחד ברור: המכשול שבפניו עמד היה קטן לאין ערוך מזה שלנו, שכן אנחנו, מרגע שאנו מקיצים, הננו נתיניה הלא-מודעים של ההיסטוריה, המתחלפת ומשתנה לנגד עינינו המפוחדות בקצבה המסחרר של הקרוסלה. כשאנחנו עושים את מסלולנו הרגיל לעבודה, או ללימודים, מדי בוקר, כשאנחנו אוכלים, מבלים, מצחצחים שיניים, נוהגים או פונים לצרכינו, ההיסטוריה מתחוללת מכל עבר, רוחשת והומה, מטילה על מוחנו את השלמת ההתקדמויות האחרונות, מאלצת אותנו לספוג את רוחות הזמן בעצמות נוקשות שעה שהיא מזליפה מיני סמים ובשמים לנחירינו, מזמזמת פזמון-מוות בעוד היא מצווה עלינו לרקוד לצליליו כילדים בשעת משחק. הזמן, עבורנו, הוא נזיל כל כך משום שהוא מתרוקן במהרה, משום שבכל רגע ורגע אנו נוהגים כאילו הוא האחרון שלנו – שהרי באמת איננו יכולים לדעת אם אכן כך, כאשר אפנות וסגנונות, מעשים ואירועים, מלחמות, מעשי פשע, שערוריות, קמפיינים והתקפות טרור מתחלפים לנגד עינינו בהרף עין, כמו פריים בודד של סרט; כשכל רגע אץ לקצו, מזנב ונדחק אל תוך הרגע הבא.
***
אמן הקולאז'ים ההונגרי אישטוון הורקיי מנסה, בעבודתו, לתפוס את היסוד החמקמק ביותר של ימים אלה: הרגע. בקולאז'ים מסורתיים ודיגיטליים כאחד הוא מנסה לשלוף את הרגע הבודד, המזוקק, מן המערבולת -לנתח אותו, לחשוף את פנימיותו על כל מרכיביה, להתחקות אחריו. לשם כך, הוא משלב מותגים מסחריים, עבודות אמנות קלאסיות, סמלים דתיים, את דיוקנותיהם העצמיים של מאסטרים כקאראווג'יו ורמברנדט, מרילין מונרו, כרזות סרטים, כותרות עיתונים מקוטעות וטקסטים של פרויד בכתב יד, הכל משרתים במין בליל לא-מוגדר, חסר צורה או כיוון, חסר תכלית או מטרה – למעשה, חסר טעם; שכן לתקופתנו אין רגע משלה, היא תערובת של עבר מעומעם, רדוף, מטושטש, צל-רפאים של עצמו הקודם, והיא בהייה סתומה, קריפטית, לעבר העתיד, המסתכמת בהצצה חטופה אל פני השטח. הורקיי, שנטל חלק ב"המזוודות של טולסה לופר", פרוייקט הזיכרון המונומנטאלי של פיטר גרינוואי, מטליא ומדביק פיסות מפיסות שונות של חומר, ללא הבחנה עקרונית, לכדי מקבץ של זבל; פרטים שונים של שדות שונים, מן התרבות והדת ועד לשעתוק הדיגיטלי, משמשים ביצירתו בערבוביה אשר יחד יוצרת את אותה קקופוניה צורמנית, אינפנטילית, עדינה וטרגית שהיא החיים, חיינו, בתקופה המכונה על פי רוב "פוסט-מודרנית". תקופה שאינה אלא ממשות לא-מוגדרת, צל של עבר ואפשרות של עתיד, תקופה שההווה שלה אינו קיים הלכה למעשה, וכל החיים בה הם - אין אלא להודות – בגדר רוחות רפאים עוד בחייהם; חסרי זהות משלהם ומאפיין מייחד בסכימה הגדולה. 
***
וגם באמנות, כבחיים, אין לתקופתנו רגע מייחד משלה. ייחודה הוא במעומעמותה, בכך שאין לה מאפיין משלה, בכך שהיא בליל מתחלף תמיד של מוצרי יוקרה אשר למחרת ייזרקו אל פח הזבל, תלויה בחוט שערה בעבר ושולחת יד פתוחה, נואשת, לעבר העתיד. לכן, בהיעדר יכולת ליצוק חומרים ייחודיים משלנו, גם יצירות האמנות של אחרים, גדולים מאתנו, הן חומרינו. גם רמברנדט, גם קאראווג'יו, הם חומריו של הורקיי; את יצירותיהם הוא משכפל, מעתיק, ומוסיף עליהן – כהשתקפויות וכשכבה שנייה – פיסות מזמנו. ואין ערך לדבר, בדיוק כפי שאין מטרה, המעשה נעשה כדי למלא חלל, והחלל הזה הוא חיינו, והמיטב שאנו מסוגלים לעשות הוא להיות הלכלוך שעל זכוכית-המגן של התמונה: האבק, השערה, טביעת האצבע. הרגע שלנו, בתחושת האובדן שלו, הוא נטול השראה, תוחלת חייו זהה להשתקפות דמותנו על זגוגית, אשר מרגע שאנו חולפים מעליה גם היא – כמונו - פסה מן העולם.
 
***
"אין אמונה רווחת יותר מן הרעיון שאנו, בני המאה העשרים החיים בארצות המערב, הננו שפויים בהחלט. כלום בטוחים אנו שאין בכך משום הונאה עצמית? רבים מיושבי בתי המרפא לחולי רוח משוכנעים שכל האחרים מלבדם משוגעים הם."
(אריך פרום)

מיום ליום, אנו חיים כשרוחות הרפאים של אנשים אחרים מרחפות מעלינו, בזמן שאנו קונים, מתרחצים, מתעמלים, מטיילים, מאזינים למוסיקה. מסביבנו, דברים קמים ודברים נופלים, דברים נבנים ודברים מוחרבים – אנו צופים, והיסטוריה מתרחשת, רק שאיננו יכולים להצביע עליה ולזהותה, מכל הדברים שאנו רואים איננו יודעים: מהי? האם היא נמצאת בכלל, בין אותם הדברים? האם הם באמת משנים משהו? האם היא נסתרת? אולי הזמן ותהפוכותיו פסקו מלכת? האם יש בכלל דרך לדעת, והאם לניסיון עצמו יש טעם?

ואולי אובדננו, הוא ההיסטוריה המתרחשת. לא לנגד עינינו, אלא בתוכנו ממש. ואולי סבילותנו, שקיעתנו להזיות של טיפוח וצפייה, אולי אלה הקטליזטורים לשינוי. אולי אלה, אולי זה – האובדן, אולי הוא מהותו החמקמקה של הרגע הנכסף. הורקיי מזכיר לנו עד כמה שביר, מתחלף, עד כמה לא משמעותי הרגע בתקופתנו, תקופה שכולה רגע ובה בעת היא גם תחלופת מסחררת, אינסופית פשוט של רגעים לא משמעותיים, התרים אחר משמעות אחד בתוך השני, והשני בתוך האחד. ואולי זה המקור להשראתנו, יצורי כלאיים נטולי-הווה שכמונו בני העתיד והעבר, אולי כאן – בצורמנות הריבוי, באובדן היחיד, בהיעדר המשמעות – מצוי קולנו, בהיותנו אבודים, בהיותנו זבובים בחלל, בהיותנו מחפשים לשווא, בהיותנו חסרי קול וחסרי מעשה, בהיותנו חסרי השראה וחסרי היסטוריה; בהיותנו אחד.
על נט.ארט
המדור, המתפרסם מדי יום שישי, חושף אמנים שלא היינו פוגשים אילמלא הרשת.
שמור במזוודה שלח לחבר הדפסה
הוסף תגובה    עבור לפורום כתוב לעורך


  
  
  
שמור במזוודה שלח לחבר הדפסה
הוסף תגובה  עבור לפורום כתוב לעורך
הוא משלב מותגים מסחריים, עבודות אמנות קלאסיות, סמלים דתיים, את דיוקנותיהם העצמיים של מאסטרים כקאראווג'יו ורמברנדט, מרילין מונרו, כרזות סרטים, כותרות עיתונים מקוטעות וטקסטים של פרויד בכתב יד, הכל משרתים במין בליל לא-מוגדר, חסר צורה או כיוון, חסר תכלית או מטרה – למעשה, חסר טעם