ראשי > הרשת > נט. ארט





החיים 2.0
אמנים יוצאים למסע בעקבות השאלות: איך ייראו חייו של האדם בעתיד? איזה קול תשמיע האנושות כשתתרסק?
  אשר שכטר
17/12/2004  9:41
"אסכם את חששי מהעתיד במילה אחת: שעמום. וזהו פחדי האחד: שהכל כבר קרה; ששום דבר מרגש או חדש או מעניין לא הולך לקרות שוב אי פעם.... שהעתיד פשוט הולך להיות  פרבר גדול, צייתן, של הנשמה".
(ג'.ג. באלארד)

לעיתים קרובות, תוהה האדם כיצד ייראה העתיד. כיצד ייראו הרחובות, מה ילבשו בני האדם, האם יחיו על כדור הארץ, אולי גם על כוכבים אחרים, כמה מהר תיסע המכונית... אך לעיתים רחוקות, אם בכלל, הוא תוהה כיצד הוא ייראה, כיצד גופו – אם אכן יאריך ימים דיו לראות את העתיד – ייראה, כיצד ייראו גופם של צאצאיו. המראה החיצוני, המזהה אדם כאדם, נראה כה מובן מאליו עבורו, כה טריוויאלי, ממש כשם סיכויי ההישרדות של אותו מין אנושי על כדור הארץ במשך דורות, כאשר למעשה חייו של בן-תמותה אינם אלא עלה נידף, גשר חבלים רעוע, מסוכן מאין כמוהו, היכול ליפול בכל רגע, ולהפיל את הגוף איתו. וכשייפול אדם מאותו גשר אל תוך הנהר, הוא ישמיע רעש עמום, חבטה, כשל אבן גדולה מתרסקת, או כשל סלע. בלבך, עולה השאלה שכה נוח להתעלם, להתחמק ממנה: האם בהכרח יהיה הרעש חזק יותר, מרעיד יותר, אם וכאשר ייפול המין האנושי כולו מן הגשר?
עבודה של דניאל וולט
***
"אם רוצה אתה לדמיין את העתיד, דמיין מגף הרומס פנים אנושיות לנצח"
(ג'ורג' אורוול)

חזון העתיד, אם ניתן לכנותו כך, של הצייר האמריקאי דניאל וולט הוא חזון של עיוותים גופניים, של קור מכני, של ניכור סטרילי כה גדול, כה חובק, עד שכל יצור חי הפועל בתוכו נדמה כסינתטי. אדם העתיד שלו אינו אלא שלד ורקמות חשופות, ופיסה דקה – כמעט בלתי מורגשת – של עור. עצמותיו פריכות, עיניו חלולות, חסרות מבע, היקום אדיש אליו והוא אדיש לקיומו של היקום, הכל נדמה כחלל ריק, כאולם תצוגות, מן הפרספקטיבה שלו. אדם העתיד, החלש אפילו יותר מאדם ההווה, כמעט ואינו מקיים מגע – וכאשר הוא נוגע, לרוב נגיעותיו יש קונוטציה אלימה, סדיסטית. העתיד הוא קודר, כמעט חסר צבע, והאדם מסתגל אליו, נטמע בתוכו, כמו צל או רוח. גופו שברירי, עדין כל כך, עד שאינו ממלא הלכה-למעשה שום פונקציה, למעט – אולי – הצגת עצמו לראווה.
 
אדם העתיד של וולט הוא הקצנה, במידה רבה, של אדם ההווה שלנו. בשבריריותו, בהתענגותו העצמית, בניכורו מעצמו, באדישותו ובזרותו לסביבה. אדם העתיד שלו – רוח רפאים, צל דק; לא טורף, כי אם טרף – מתואר כפי שרק עיניו של איש תקופתנו יכול לציירו: חלש ונרפה, אדיש ומנוכר, רב-מכשירים ומעוט-יכולת; הגבר אינו גבר, האישה אינה אישה, השניים הם בני תערובת סדיסטיים, מטושטשי מיניות, כמעט נטולי אפיונים גופניים ייחודיים, כמו נוצרו מתבנית אחת שניהם, עירומים, חיוורים וחסרי ליבידו, קרועים מבפנים כמו היו נמשכים לכל עבר ע"י מיליוני אדונים. אדם העתיד מעונה, מתעוות, כאילו מיליארדי כבלים המחוברים לכל אחת מנקבוביותיו מושכים בו - כאילו העבר והעתיד, כל אחד מקצהו השני של החבל, מושכים כל אחד בו-זמנית - והוא מתנדנד, על סף פקיעתו, לכאן ולשם כבמחול מטורפים, כעלה ברוח, מריונטה כואבת העשויה ממשהו הדומה, הנראה כמו, המזכיר קמעה בשר.

במלאכותיותו המבהילה, הגורמת לכל תנועה שלו, לכל קיפאון המתואר בציור, להיראות כמו היה בובת תצוגה, הוא אינו איש העתיד - שכן איזהו העתיד הצפוי לו? בכאבו, בייסוריו, באדישותו הקרה, הכמעט לא מודעת, גם לאלה, כבר לא ניתן לכנותן בן אנוש - הוא השלב הבא אחרי פרפורי הגסיסה, הוא רוח הרפאים של גזע גווע. די בציוץ הציפור, בנביחת כלב, בגעייתה של הבהמה כדי להכניע טורף-על מנוון זה: מציבה חסרת שם, ללא כיתוב, פיסת שיש מלוטשת כל כך עד שהיא כמעט ואינה קיימת, לבריאתו של האדם.
***
דייוויד הו הוא אמן מצליח. עבודותיו עיטרו פרסומים שונים, מקמפיינים מסחריים ועד השיקאגו טריביון, ומודעות פרסומת של מותגים מצליחים כ-IBM , בין היתר. כמו וולט, גם עבודתו של הו שזורה עתידניות, אך בניגוד לקודם – זו שלו פראית יותר, פנטסטית, סוריאליסטית, אלימה ודליקה, מאיימת להתפרץ, מחושמלת. אדם העתיד שלו, אם כך ניתן לכנותו, הוא מטושטש ועמום, חלש פיסית ורפוי כתפיים, דמות-עופרת הזועקת לשווא כנגד קריסת העולם שיצרה לכדי סערות ברקים והתנגשויות מתכת, תקלות ותאונות חסרות פשר, התלקחות קטלנית של שני גופים נגדיים השואטים במרץ האחד כנגד השני, דיסטופיה המאיימת לקברו תחת הריסותיה. ובהתאם, האדם נדמה כבורג בודד שלא מצא את מקומו בתוך המערכת, עבד נרצע לנסיבות שהוא עצמו יצר ולעולם הכאוטי שהוא עצמו ברא, חיית-בר בערבותיה השוממות של המכונה הבולעת-כל, עד שמיטשטשת ההבחנה בין מי מבין השניים נוצר בצלם: האדם או המערכת. העתיד הוא קריסה, העתיד הוא היאכלות, היבלעות אל תוך המנגנון הפראי היוצא משליטה, הוא היקשרות בכבלים ושלשלאות ובה בעת הוא איבוד המושכות, הוא גילוי ואובדן הדרך. העתיד הוא כנסייתו החדשה של האדם.
 
עבודה של דיוויד הו
***
"ואולם זרתוסטרא הסתכל באנשים והשתומם. וכה אמר: האדם הוא חבל המתוח בין חיה ועל-אדם – חבל על פני תהום. והוא חצייה מסוכנת, והימצאות בדרך מסוכנת, והבטה-אחורנית מסוכנת, וחלחלה ועצירה מסוכנת. גדלותו של אדם בזה, שהוא גשר ולא מטרה:מה שאפשר לאהוב בו, באדם,הוא זה שמעבר הוא ושקיעה. אהבתי את אלה אשר אינם יודעים לחיות אלא כשוקעים, כי המה העוברים. אהבתי את אנשי הבוז הגדול, כי המה אנשים ההערצה הגדולה וחצי הערגה אל החוף השני. אהבתי את אלה אשר אינם מוצאים להם טעם לשקוע ולהקריב עצמם מעבר לכוכבים, כי אם את המעלים עצמם קורבן לארץ, למען תיעשה ביום מן הימים ארצו של העל-אדם..."
(פרידריך ניטשה, "כה אמר זרתוסטרא)

"במשך מאות שנים פחדו אנשים מן הגיהינום, המקום בו סובלות נשמות 'חוטאות', בעינויים בלתי-נתפסים, ייסורי נצח. בהדרגה, ככל שאור ההיגיון החל לזרוח על פני העולם, או לפחות בחלקים מסוימים שלו, מושג הגיהינום החל לאבד מכוחו. הוא הפך למין מזכרת לא נעימה,  פוליטיקלי-אינקורקטית, מימי הביניים, כזו שלא נועדה להילקח כפשוטה. כיום, מעטים בעולם המתורבת מאמינים שהגיהינום קיים, אך למרבה הפליאה, רבים מהם מצהירים אמונה באלוהים בכל זאת. ובכן, הם טועים. בעוד שאלוהים, גן-עדן, והמלאכים סביר שאינם אלא פנטסיות ילדותיות, הגיהינום קיים מעל לכל שמץ של ספק. הוא כאן, ועכשיו. הגיהינום הוא מסביבנו", נכתב בהיכרות לטראנסופיה, אתר-ארגון טראנסהומאניסטי המגדיר עצמו כ"תערובת של פוטוריזם אפוקליפטי, אתאיזם, הדוניזם, פוליטיקל-אינקורקטיות, ועצמאות כלכלית חשוכת-ילדים, היוצרת שלם מיוחד, וייחודי בעצמתו".

"הגיהינום הוא כאן, ועכשיו. הוא מסביבנו. אנו חיים בו, אנו נושמים בו; זו המציאות שלנו", נכתב בהמשך המאמר. "עולם הנשלט ע"י אי-סדר, היכן שסבל ומוות הם ברירת המחדל החולנית של כל יצור חי. השאלה אינה אם תסבול, אלא כמה תסבול ומתי. חלקנו אולי ברי-מזל יותר מאחרים, אבל בסופו של דבר שום בשר אינו נפסח. צל המוות והסבל תלוי מעלינו כחרבו של דמוקלס, מרעיל את כל תענוגותינו. מציאותנו היא בעלת טבע ברוטאלי בה אורגניזמים נאלצים להרוג האחד את השני עבור מזון, להיאבק עבור מעמד ומשאבים ללא הרף, בזמן שמגיפה, אסון, אלימות ותאונות ממתינים תדיר בניסיונם להסב סבל ומוות על החיים. בעולם שכזה, אין זה מפתיע כלל שרבים מחפשים אבדון מאושר בסמים, בהפקרות מינית, בפסיכוזה דתית... ובהתאבדות".

"לאחר עידנים של כאב, פחד, ייאוש ועבודת פרך נטולת פרספקטיבה, של אינספור דורות אבודים", מטיפים אנשי טראנסטופיה לפיתרון האחר, הבלתי-נמנע, ההולך ומתממש, ההולך ורוכש לו תהודה בימים אלה – Ex machina libertas: הטכנולוגיה תשחרר. טראנסהומניזם; הניסיון לברוא בכלים מדעיים מין חדש, אדם-משופר, מתקדם יותר מבחינת "יכולתו הפיסית, הפסיכולוגית והאינטלקטואלית", שיירש את הארץ מידיו של האדם בצורתו הנוכחית, ויימנע מן הטעויות שעשה קודמו בשמירה על כדור הארץ.

ואולי יש צדק בעניין, אתה תוהה לפעמים. אולי בכל זאת, למרות דחייתך הראשונית, יש בו טעם. חיינו הם תערובת של סבל, של מוות ועינוי סיזיפי, מתיש, מתמשך. העתיד עבורנו נראה לא יותר משחרור בהמי, אך עם זאת סטרילי של תאוות, ואנחנו רק נדמים חלשים יותר, תלויים יותר במציאות טכנולוגית שאין ערובה שלא תקרוס ברגע הבא; העתיד עבורנו, לרוב, אינו אלא חורבה, יותר מכל – של עצמנו. ואם זה העתיד המצפה לנו, לרקמתנו האנושית; אם אפסו כוחותינו כדי כך שהעתיד עבורנו אינו אלא הקצנה מחרידה, חולנית, של עינויי הזמן, אתה תוהה, אולי אכן הגיעה העת לשחרר את האדמה מנוכחותנו? וכשניפול, איזה צליל תשמיע נפילתנו – האם של נפיחה, או האם של רעם?
***
"היום, כחמישים שנה לאחר מכן, אימתה המציאות את הנוסח הנבואי של מגמותיו של הובצז'ק במידה שהוא עצמו לא היה מעלה בדעתו. נותרו עדיין כמה בני אדם מן הגזע הקדום, בעיקר באזורים שנשארו במשך זמן רב תחת השפעתן של דוקטרינות דתיות מסורתיות. עם זאת, שיעור הרבייה שלהם פוחת משנה לשנה, והכחדתם נראית כיום בלתי נמנעת. בניגוד לכל התחזיות הקודרות, הכחדה זו נעשית בשלווה, למרות אי אילו מעשי אלימות בודדים, שמספרם פוחת בהתמדה. אנו גם מופתעים לראות באיזה נועם ובאיזו השלמה, ואולי גם באיזו הקלה נסתרת, הסכימו בני האדם להיעלם.

מששברנו את קשר היוחסין שקשר אותנו לאנושות, אנחנו חיים. ועל פי הערכתם של בני האדם, אנחנו חיים באושר; אמנם השכלנו להתעלות מעל הכוחות שלדידם לא היה אפשר להתגבר עליהם – האנוכיות, האכזריות והכעס; מכל מקום, יש לנו חיים שונים: המדע והאמנות עודם קיימים בחברה שלנו; אבל המרדף אחר "האמת" ו"היפה" מונע פחות ע"י דורבנות ההבל האינדיבידואלי, וקנה לעצמו אופי בהול פחות. בעיני בני האדם הנמנים עם הגזע הקדום נראה העולם שלנו כגן עדן. מכל מקום, קורה לפעמים שאנו מכנים את עצמנו – אמנם, באופן הומוריסטי מעט – בשם "האלים", אותם אלים שנהגו לעורר בהם חלומות כה רבים.

ההיסטוריה קיימת; היא כופה את עצמה, היא מושלת, השררה שלה בלתי נמנעת. אבל מעבר למתווה ההיסטורי הצר, שאיפתה האולטימטיבית של יצירה זו היא להצדיע לאותו מין מוכה גורל ואמיץ שברא אותנו. מין דאוב ובזוי, השונה אך במעט מן הקוף, ושעם זאת נשא בקרבו שאיפות אציליות רבות כל כך. אותו מין מיוסר, חצוי, אינדיבידואליסט, שוחר ריב ומדון, שאנוכיותו אינה יודעת גבול, והמסוגל לפעמים לפרצי אלימות חסרי תקדים, בכל זאת לא חדל מעולם להאמין בטוב ובאהבה. אותו מין, שלראשונה בהיסטוריה השכיל לבחון את האפשרות להתעלות מעל עצמו, ושכמה שנים אחר כך השכיל ליישם התעלות זו. בשעה שבה נציגיו האחרונים עומדים להיעלם, אנחנו מעריכים שראוי לעשות מחווה אחרונה זו לאנושות; מחווה שגם סופה שלה להימחק ולהישכח בחולות הזמן; עם זאת, עלינו לעשות את המחווה הזאת, לפחות פעם אחת. ספר זה מוקדש לאדם."
(מתוך "החלקיקים האלמנטריים", מישל וולבק)
על נט.ארט
המדור, המתפרסם מדי יום שישי, חושף אמנים שלא היינו פוגשים אילמלא הרשת.
שמור במזוודה שלח לחבר הדפסה
הוסף תגובה    עבור לפורום כתוב לעורך


  
  
  
שמור במזוודה שלח לחבר הדפסה
הוסף תגובה  עבור לפורום כתוב לעורך
אדם העתיד של הו, אם כך ניתן לכנותו, הוא מטושטש ועמום, חלש פיסית ורפוי כתפיים, דמות-עופרת הזועקת לשווא כנגד קריסת העולם שיצרה לכדי סערות ברקים והתנגשויות מתכת, תקלות ותאונות חסרות פשר, התלקחות קטלנית של שני גופים נגדיים השועטים במרץ האחד כנגד השני, דיסטופיה המאיימת לקברו תחת הריסותיה