ראשי > הרשת > נט. ארט





אורגיות של דם ודקאדנס
סופה של הציביליזציה המערבית קרב. קבוצת AMF מחזירה את קהלה אל הטורף הקדמוני שבו
  אשר שכטר
12/11/2004  10:07
"איננו יכולים בשום אופן להתעלות על רמתנו התרבותית הנוכחית, אלא אם כן נקבל דחיפה רבת עוצמה משורשינו הפרימיטיביים. אבל לכך נגיע רק אם נהיה מוכנים לסגת אחורה ברמתנו התרבותית, ולתת לאדם הקדמוני המדוכא בתוכנו הזדמנות להתפתח... הבניין הקיים הוא רקוב. זקוקים אנו ליסודות חדשים. עלינו לחפור עד הראשיתי בתוכנו, כי רק ע"י עימות בין האדם המתורבת לבין הברברי נמצא את שאנחנו זקוקים לו; חוויה חדשה של אלוהים..."
(קארל גוסטאב יונג)
 
 
"אנו ניצבים לקראת קיצה של הציביליזציה המערבית. בשכלו של המין האנושי הוטל מום ע"י המוסר הנוצרי, שם נרדף לקיפאון, בינוניות והשמדה עצמית. במקום להשתמש במערכות התקשורת שלנו כדי לסייע לאנושות לגדול ולהתפתח, אנחנו נותנים לתקשורת ההמונים להתעלל בהן ע"י הפצת פחד ופרנויה לעבר כל התגלות של יצירתיות, סיפוק-תשוקות ואינדיבידואליות. השוויון אליו שואף האדם 'המתורבת' מגנה את החזקים ומפחית הכל לרמתו של החלש. כללי בטיחות מגוחכים ואזהרות חסרות תועלת (זהירות! הקפה חם!) מחסלים את הצורך באחריות אישית ואת יכולת השימוש בשכל הישר.

האם החשיבה הפכה לפשע כנגד האנושות?

האם זה ייעודנו, להפוך למכונות בשר חסרות נשמה?... או האם יש יותר, לחיים האלה?"
(לואיס פליישהאוור, AMF; פולחן "האוטונומיה")


ראשה הבוער של פרה מונח על כן, ומנופץ ע"י פטישים אדירי-מידות; מיקרופונים מוחדרים אל תוך הראש קודם לכן, כך שיתעדו, מתוך הגולגולת, את רגע הביקוע של העצם – ולאחר מכן את השחתתה המוחלטת. אישה צעירה מתגוללת בשברי זכוכיות, חצי-עירומה, לנוכח מאות אנשים. אדם מפקיר את גופו לעשרות מחטים פולשניות, תלוי באנקולים מן התקרה; הוא מדמם באופן מדאיג, ובכל זאת הוא אינו מפסיק – להיפך, הוא מחייך, הוא מתיז טיפות דם לכל עבר; טוב לו. איברי חיות מתנגשים אחד בשני, שלוליות אדומות נקוות על במה תורנית, ודמויות צנומות, חיוורות, חולניות למראה, שעיניהן המזוגגות מטירוף ומזעם יוצאות מחוריהן מרוב תאווה, פורקות את עצביהן בסדרה של צלילים צורמניים, חסרי פשר – הצגה של כאוס מוחלט, חסר חרטה, מורבידי.
 
זוהי, בקצרה, תמציתה של חוויית אסתטיק מיט פאונדיישן (או אסתטיק מיט פרונט, או אסתטיק מיט פקטורי; להלן, AMF), קבוצה קיצונית של מוסיקאים/אמני פרפורמנס אשר החיים, "על כל קסמם הרע", ניצבים בחוד החנית של יצירתם. אמנים דקדנטים, מושחתים נפשית ומוסרית, השואפים מלוא הריאה את ריחות המתכת, הדם, הבשר והעצם ומשתכרים מניחוחותיהם במפגנים מתוזמנים היטב, כוחניים, של אלימות, סטייה, רעש לבן ופשיזם. חברי הקבוצה, מונהגים ע"י הגרמני לואיס פליישהאוור, עושים מאז 1996 ועד היום הזה ככל שביכולתם כדי להרע, להעליב ולהבחיל עד השורש את צופיהם. הופעותיהם, פולחני גרוטסקה של חטא וכפירה בכל דבר בו ניתן לכפור, משלבים אסתטיקה פטישיסטית מצועצעת, רטוריקה פוטוריסטית בריונית, דם, פגרי חיות ועינויים, הכל כדי לנער את הצופה המנוון ולהכניסו לגיהינום המוחלט, המחריד של החושים, הכל כדי לעורר מחדש את הטורף הקדמוני שבו. ולשם כך, כידוע, נדרשת מתקפה כוללת, רדיואקטיבית, על כל החושים.
 
***
"ליטלטון הייתה רק משל.
אלימות אינה התולדה של תעשיית הבידור,
אלימות היא תגובה לצנזורה
ולדיכוי האינדיבידואליות.
הפרנויה המופגנת בציד המכשפות הנוכחי
מראה שאנו נסוגים אחורה ל'תקופת חושך' נוספת.
פחד מעצמאות, ביטוי עצמי,
דיסוננטיות, כאוס והאמת מונעים שינוי.
חברות מאובנות מתנוונות וחדלות להתקיים.
אנחנו היוצרים את השינוי.
אם תיקחו את המברשת מן האמן,
ידו חופשית לאחוז בחרב.
פשיסטים מוסריים המנסים לכפות
קונפורמיות ולרדד את הרגשות לכדי סטיגמות
ע"י הטפה לבינוניות, דוחקים
את היחיד להתחפר בתוך עצמו.
וכולנו יודעים כיצד מגיבה חיה כאשר דוחקים אותה לפינה.
זכרו את העיירה הקטנה. בקרוב היא עלולה להיות שלכם!"אלימות אינה התולדה של תעשיית הבידור,
אלימות היא תגובה לצנזורה
ולדיכוי האינדיבידואליות.
הפרנויה המופגנת בציד המכשפות הנוכחי
מראה שאנו נסוגים אחורה ל'תקופת חושך' נוספת.
פחד מעצמאות, ביטוי עצמי,
דיסוננטיות, כאוס והאמת מונעים שינוי.
חברות מאובנות מתנוונות וחדלות להתקיים.
אנחנו היוצרים את השינוי.
אם תיקחו את המברשת מן האמן,
ידו חופשית לאחוז בחרב.
פשיסטים מוסריים המנסים לכפות
קונפורמיות ולרדד את הרגשות לכדי סטיגמות
ע"י הטפה לבינוניות, דוחקים
את היחיד להתחפר בתוך עצמו.
וכולנו יודעים כיצד מגיבה חיה כאשר דוחקים אותה לפינה.
זכרו את העיירה הקטנה. בקרוב היא עלולה להיות שלכם!"
(אסתטיק מיט פאונדיישן)
***
אנחנו ניצבים לקראת סופה של הציביליזציה המערבית, מתריע פליישהאוור. האדם המודרני הוא אדם מנוון, נשי באופיו, חסר כושר הישרדות בעולם בו לא מכינים עבורו את מזונו, בו לא מזהירים אותו כשסכנה מתקרבת, בו לא דואגים לו. האדם המודרני הוא נמלה חסרת-ייחוד, נטולת עצמאות – קח ממנו את המעקה החברתי-כלכלי בו הוא נאחז והוא נופל על פניו, כדי כך הוא תלותי שאינו יודע אפילו ללכת. הגוף עבורו הוא מקסם אסתטי רגיש, טעון טיפוח, ובהתאם הוא כבר בקושי ממלא איזושהי מטרה פונקציונאלית. חדרי כושר, מזון מהיר, שלטי פרסומת, גורדי שחקים, קונגלומרטים, חטיפים מלוחים, כוכבי קולנוע – האדם המודרני אינו אלא צל של טורף עליון, קהה-חושים ופאסיבי, כלוא בכלוב זהב של צווים מוסריים וחוקי מדינה. הוא עובר את חייו חצי-רדום, לפעמים, ולרוב במצב של מוות קליני, הוא לוחץ על כפתורים ומדבר לתוך שפופרות, הוא מוציא כסף מכספומטים וקונה את מזונו במנה מוקצבת, במגש, ומשלם מעל דלפקי שיש.
 
הוא מממש סוג של פראות מסוימת, מדי פעם, כשהוא מקיים יחסים, אבל גם אז הוא עושה זאת לפי הידוע מראש, המוסכם, חרד שכל מעבר שלו את הגבול המותר עלול להתפרש בשוגג כמעשה תוקפני, ואם נרשה לעצמנו רגע של כנות מלאה – רוב הזמן הוא עסוק בעצמו, יותר מאשר במעשה או בפרטנר. חרדת ביצוע, שיגעון קנייה, טיפוח אובססיבי, קיוביקלים חונקים ופעלולי משרד מצועצעים, חייו מורכבים מזחילה סיזיפית דרך המחילות המותרות, הכפויות; הוא מבלה חלק ניכר מחייו משוטט בוירטואליה מקושטת. המציאות שואפת להידמות לסרט, המלחמה – למשחק וידאו. תרבות המערב בשקיעה.
 
מגיל צעיר, לפי עדותו, חש פליישהאוור זרות לעומת חבריו לכיתה. כשהם שיחקו בקלפים, או בכל משחק אחר שהיה באופנה באותה עת, היה הילד המנוכר מטבעו מתבודד ופונה לחלום בהקיץ, מקדיש את עצמו למחשבות ולפנטזיות. "אנחנו משתמשים בגורם הפחד כדי לעורר אנשים", הוא מספר, "אנחנו מעמתים אותם עם פחדיהם. התקשורת מטיפה להם כל הזמן: 'דם זה רשע! סטריליות זה טוב! אל תסתכלו על דם, ושמרו על מרחק מאנשים שעושים כך!' [...] עכשיו אפילו המציאות של המלחמה הופחתה לרמתו הסטרילית של משחק וידאו לבני שלוש-עשרה. אנחנו בAMF נותנים לאנשים את הדם. הנה הוא , התמודדו איתו, התגברו עליו, גלו את יופיו ואת הכוח האצור בו".

בעולם מוכה אובססיה לניקיון פיסי ונפשי ללא רבב, AMF מעלים על פני השטח אלימות רדומה, בקיצוניות אשר מונעת לא רק ע"י טעמם האישי, אלא גם מתוך האמונה כי מתרדמת יעירו רק פטישי אלים המכים בחוזקה בבשר, כופים על הגוף להקיץ מאשליותיו ולהגן על עצמו. וככל שהאימה שהם מעוררים גדולה, כך טוב יותר. "הופענו פעם בלונדון, בירת הפרה המשוגעת", מספר פליישהאוור, "והפצנו רגלי פרות בין הקהל. זה היה יפהפה, לצפות בקהל משתנה באיטיות, תחילה מודאג ומבולבל באופן ניכר, ולאחר מכן מתיר לאיטו את חושיו הפרימיטיביים. בני אדם התמודדו עם פחדיהם, והפכו חפץ שמבחינתם היה יכול להיות נגוע לכלי, הפיקו בעזרתו צלילים ושחררו אלימות מודחקת". רק מהלך קיצוני מאין כמוהו יכול להפוך סריסים לטורפים.
***
על הבמה, מעונה פליישהאוור באמצעים שונים. גופו מנוקב, מחורר, מוכה, הוא נתלה מקרסים התחובים בעורו, הוא רוחץ בדמן של חיות ונושק לבשרן, הוא מבעיר אותו ומשמיד כל זכר לפגרים בהתקפים מאניים של תשוקה להרס. בהופעה בשנת 2000, הוא מספר, הוא השתמש בצינור אוורור – פיסת מתכת ארוכה, חלולה ומרובעת – שחוברה בשלשלאות לקרסים שנתלו על זרועו. "בכל תנועה של זרועי תרגמה המתכת את הכאב לצלילים", הוא אומר. ובכל זאת, אין בו פחד או שמץ של היסוס. "הדבר היחיד שאני מפחד ממנו", הוא טוען, "זה פאסט פוד".
צילום: רויטרס
***
מהות הופעותיה של קבוצת AMF היא היותן, למעשה, אורגיות של דם ודקאדנס. פליישהאוור יודע מהי התגובה המתבקשת, ולמען האמת, לא איכפת לו. ההיפך הוא הנכון, הוא כמהּ לתגובה הזאת. הוא מחפש את הבעתה, הזעזוע, החלחלה, הפחד, ההלם המעורר מהתרדמת העמוקה ומקהת החושים של עולם המזון המהיר והטלפונים הסלולריים. הוא מחפש אחרי הגועל, הבהלה, ובין אם הצופה מקיא את נשמתו, רועד ונפחד, או משתחרר ומתיר מכבליה תאוות חיים רצחנית, קדמונית, ההבדל אינו גדול. משהו נעשה, משהו עורר את המת ויצר בו תחושה. תחושה ראשונית, עמוקה, תחושת אימה שיכל לקבל רק מן הנגיעה האישית הלא מתיימרת בחומרי החיים הבסיסיים: הרקמות, השרירים, העור, פחד המוות. משם והלאה, או שתנוס על נפשך חזרה לתוך בועתם של מכוני הבריאות וקבוצות התמיכה, או שתחפור עוד יותר בתוכך, תוך נטילת הסיכון הכרוך בכך שאינך יודע (ואינך יכול לדעת) מה תדלה משם. הבחירה של היחיד אל מול מיצגי המיזנתרופיה המדממים של פליישהאוור ו-AMF מתנדנדת בין שני קטבים אפשריים: התכנס, או התפתח.
***
"'זה יותר פשוט ממה שאפשר להעלות על הדעת', אמרתי לבסוף. 'יש מיניות של אנשים שאוהבים ויש מיניות של אנשים שאינם אוהבים. כשמאבדים את האפשרות להזדהות עם הזולת, הדרך היחידה שנותרת זה הסבל – והאכזריות'"
(מישל וולבק, 'פלטפורמה')
 

ובכל זאת, גם חברי AMF הם תוצרים מוחלטים של העת הרקובה הזאת. אין להם קיום בלעדיה. במובן מסויים, הם תגובה טבעית לניסיון הנואש לדחוק את היצרים הטבעיים מתחת לפני השטח ולעקרם, במובן אחר הם – מנוונים, מושחתים, שותי-דם מזוכיסטים ועוגבי-בשר כמו שהם – חלק משלים לנוירוזה. דקדנטים מושלמים המעבירים ציפורן מתכת מפרת-שלווה על הלוח עליו רושמת הדמוקרטיה הליברלית את שקריה. זהו עולם שאיבד את דרכו, עולמו של האדם האחרון, השוקע לאיטו ואיתו חלומו של בן התמותה להתעלות על עצמו ולהוכיח שיש באפשרותו להתקדם הלאה. כמה התפתחנו, כמה התקדם המין האנושי מאז תקופות קודמות, כיצד מדי דור אנו צומחים, אנחנו אוהבים לחשוב, והאמת היא שאין טעות גדולה ומפתה מזאת, הגורמת לנו להתהדר בכזה ייחוס לא-לנו. בעידן בו האדם הוא יצור תלותי, עכברי, המסתפק במילוי צרכיו בדרך המסרסת ביותר, הנכנע לעיקור מוסרי מרצון, ולו בעבור ההזדמנות לצבור כסף, הקוטב הנגדי הוא הדיאבוליזם הקר, האורבני, הנקרופילי של אנשי AMF ודומיהם. ההדחקה מובילה לגוזמה, העוני – לחמדנות. מציאות הפועלת כנגד הטבע, כנגד החיים, יכולה לצפות רק לבולמוס האקסטרווגנטי, הכוחני, הרעב; לתאוות הדם, הבשר והמוות. כשהגוף רדום, לפעמים נדרשת רק מכה אחת, חזקה.
 
 
"ואולם זרתוסטרא הסתכל באנשים והשתומם. וכה אמר: האדם הוא חבל המתוח בין חיה ועל-אדם – חבל על פני תהום. והוא חצייה מסוכנת, והימצאות בדרך מסוכנת, והבטה-אחורנית מסוכנת, וחלחלה ועצירה מסוכנת. גדלותו של אדם בזה, שהוא גשר ולא מטרה: מה שאפשר לאהוב בו, באדם, הוא זה שמעבר הוא ושקיעה. אהבתי את אלה אשר אינם יודעים לחיות אלא כשוקעים, כי המה העוברים. אהבתי את אנשי הבוז הגדול, כי המה אנשים ההערצה הגדולה וחצי הערגה אל החוף השני. אהבתי את אלה אשר אינם מוצאים להם טעם לשקוע ולהקריב עצמם מעבר לכוכבים, כי אם את המעלים עצמם קורבן לארץ, למען תיעשה ביום מן הימים ארצו של העל-אדם..."
(פרידריך ניטשה, 'כה אמר זרתוסטרא')
הערה
טור זה הוא התשעה-עשר בסדרת טורים המתמקדים בסטייה, באכזריות, במין, בניוון ובמוות באמנות היום, דרך האינטרנט. המדור נט.ארט יעסוק, מדי יום שישי, באירועים אמנותיים המתעלים מעל רעש התבן, והמוצאים ביטוי ברשת.
שמור במזוודה שלח לחבר הדפסה
הוסף תגובה    עבור לפורום כתוב לעורך


  
  
  
שמור במזוודה שלח לחבר הדפסה
הוסף תגובה  עבור לפורום כתוב לעורך
לואיס פליישהאוור: "הדבר היחיד שאני מפחד ממנו זה פאסט פוד"