 |
|
|
|
|
רקמת בושות ושערוריות |
|
|
|
|
אבסינת` היא קבוצת שוליים שכופרת בחוק ובמוסר. בעולם הנחמד נחמד נחמד שלנו, זה המרד היחיד שעוד נותר. נט.ארט: מדור אמנות רשת חדש |
|
|
|
|
|
|
|
|
"שלחו: עבודות פוגעות העוסקות בטירוף, במין, במוות, במגיפה וכדומה; בהתנגשות הארכאי עם המודרני; בארכיטיפים, בסימבוליזם, בסוריאליזם, בפילוסופיה, בפיסיקה, בהטעמות אקסיזטנציאליות ופוסט מודרניות; בשפה ניסויית או כזו שרקומה בושות ושערוריות ביד אמן; שירה אלטרנטיבית; שירה אלטרנטיבית בלבוש קלאסי; עבודת אמן עזה בפיסול השפה ע"י סופר הסופרים..."
(מתוך כללי ההגשה של "אבסינת'")
ישנה בדיחה, המספרת על אדם שנכנס לבאר ואחרי כמה משקאות מתחיל להתבדח עם הברמן. "אתה יודע איך יודעים בוודאות שפלוני יהודי?", הוא שואל, "מטיחים אותו ישר בקיר. אם הוא יהודי, יישבר לו ראשון האף, ורק אחר כך הזין". בתגובה, כך הבדיחה, הברמן היהודי מגיש תביעה ושולח את השיכור לכלא, לרצות שמונה שנים על ביצוע פשע שנאה.
אנחנו חיים בעולם נחמד היום. הכל מאד נחמד. כולם נחמדים לכולם, ואל לך לומר כל דבר שעלול להעכיר את אווירת החגיגה והשפע השולטת בנתיני הכיפה, אלא אם אתה מפנטז להציב את עצמך על הצלב. התרבות המערבית, כתרבות יוצרת, נכנסת לשלב דמדומיה: פריצות דרך חדשות באמנות מבוששות להגיע, דרכי הבעה שטרם נוסו מתמהמהות לעלות על פני השטח, בזמן שהדברים היחידים שנראה כי מוסיפים להשתכלל הם ההעתקה, השאילה, הציטוט ועיוות העבר.
הסיבה העיקרית לסירוס האמנות הוא נסיון ההפיכה שלה, מיום ליום, ליותר ויותר מקבילה בידורית מעט "גבוהה" יותר לשידורי הטלוויזיה. כלומר, במה נוספת בה המערכת המרכזית מקדמת את עצמה. הדבר משרת את כל הנוגעים בו – את מרבית הצופים, שכל רצונם לנוח ולהתבוסס במי המדמנה הממוזגים שלהם; את בעלי המאה, המעוניינים למכור כמה שיותר, ומודעים היטב לעובדה שרעיונות חדשים, כאלה שחותרים מתחת ולא רק מגרדים את השטח, מסבים אי-נוחות לצרכן, ולכן פוגעים בפוטנציאל לרווח; ואת האמנים, בכך ששיתוף הפעולה עם הקו המוביל מעניק להם האדרה של האגו, כסף, מעמד, שם מפורסם. מול כל אלה, מקוריות עלולה לא להיראות חשובה כל כך.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
| דמותו של האמן כחיוך שבע | /images/archive/gallery/114/852.jpg  |
|
|
|
 |
|
 |
מעבר לעקרון הטוב והרע
|
|
 |
|
|
האמנות, בקצרה, הופכת קלה יותר ויותר לעיכול, לפחות ופחות מקורית, ולכן – לפחות ופחות רלוונטית. התרבות המערבית פנתה למסלול של עינוג עצמי וסיפוק כמעט כל תשוקה שניתן להעלות על הדעת, וכיצד יכולה האמנות להתחרות על תשומת הלב מול צורות הבידור החדשות, המספקות את "צרכינו" החדשים פי אלף ממה שהאמנות, זקנה בלה שכמוה, אי פעם יכלה או תוכל?
רובנו לעולם לא יכיר את החיים האמיתיים: תערובת, לפעמים מאוזנת ולפעמים מעוותת, של אור וחושך, של צרכים וסיפוקים, של בנייה וחורבן, של מנוחה ותנועה מתמדת, של שנאה ואהבה שהם אינם "טוב" או "רוע", אלא פשוט כלים בהם עושה הטבע שמות בעצמו, כדי להוליד מעצמו משהו חדש. נולדנו לתרבות מסורסת, שבה השלום, האהבה, תחושת הרחמים והאחווה מפומפמים כל היום בתוכניות הטלוויזיה, הקולנוע, בתוכניות הלימודים בבתי הספר, תוך התעלם מכל מה שאינו מואר באור שמש, תוך הכפפת עקרונות מוסריים המנוגדים לדרך בה פועלים הדברים בעולם. הוכפפנו מלידה ע"י התרבות בה גדלנו לציית לחוק, ואת תשוקות הטורף, את היצר לדכא ולטהר ע"י קניית חוברות קומיקס, צפייה בטלוויזיה והליכה לקולנוע, ע"י מסלול עולה ויורד בלי הפסק של אופנות וטרנדים, כך אומנו להיות בני אדם מודרנים, שאמנות עבורם היא רק ביטוי עקר של חוסר התמצאותנו, ולא שאיפה או התקדמות לעבר ידיעה חדשה את העולם ואת עצמנו, לעבר יצירת דבר מה חדש. שנאה, חיוניות, אלימות והרס - כולם קיימים לצד האור וכולם נחוצים לצורך איזון בטבע - אינם מופיעים, נשמעים או מריחים בגירסתם האמיתית, המיוזעת, הכואבת, הלא מסוגננת, אלא רק כסצינות מתוך אחד הסרטים של טרנטינו והיתר, מומלץ בעת שוד בנק, מלווים בנערה התורנית, מכוניות מתפוצצות ונערמות להררי מתכת, בליווי פאנץ' ליין כדי שנוכל לצאת מבית הקולנוע או להוציא את הדיוידי מן המכשיר ולסיים את תהליך ההיטהרות העצמית שלנו, מבלי לקלקל את המסיבה. ואם האוננות היא אידיאל הזיכוך האמנותי המגדיר ביותר שלנו, כיצד תוכל להיוולד אמנות חדשה?
---
והאינטרנט, למרות הדעה הרווחת, לא סייע. אמנם, הוא נתן פתחון פה לסטיות שבעבר לא הועלו אפילו במחשבה, הוא העניק לכאורה חופש ביטוי עצום מבכל הבחינות שבעבר היו בלתי אפשריות כלפי אמנויות שוליים, הוא פתח טעמים והעניק גיוון עצום לכל מי שרק ביקש אותו במנוע החיפוש החביב עליו, ובכל זאת – לא יוסדה בו מהפכה, לא דרך חדשה ולא צורות ביטוי חדשות הרלוונטיות לעולם כיום, רק קהילות. לרוב, למעט קבוצות שוליים, ירחונים נידחים, קבוצות מחתרת וסגנונות אמנות אזוטריים, הוא בלע כל סימן של התנגדות לתוך המסגרת הכוללת, הוא – שבתוכו אנרכיה שאין לה סוף של אנשים שכנראה חושבים בדיוק אותו הדבר - יישר קו. למעט קולות בודדים.
|
|
|
|
|
|
|
 |
| /images/archive/gallery/120/973.jpg |
|
|
|
|
|
|
באבסינת לא חוגגים
|
|
|
|
|
אבסינת' הוא מגזין מקוון לספרות, המוקדש לחיפוש אחר ספרות מתקדמת, אחר ספרות שעשתה את הצעד האחד מעבר לעולם המערבי העסוק בעצמו, בהעלאת ובהורדת טרנדים מגדולתם, אחר יצירה ספרותית שהרלוונטיות שלה קיימת גם בעולם שכבר מזמן זנח את הספרות, המחשבה והאמנות כגורמים בעלי השפעה בין יתר משחקי הכוח הכלכליים והפוליטיים, אחר ספרות שהרלוונטיות שלה שאובה מכך שהיא מציגה זוויות חדשות לדברים שכבר הוצגו על כל גווניהם, שהיא שואפת להוביל לנסיונות חדשים, למלחמות, לאובדן, ליצירה וגם להרס – ספרות, שהרלוונטיות שלה נעוצה בכך שהיא מקדימה בכמה צעדים את יתר העולם.
ספרות אתנית החוגגת את הגיוון המרגש שבין כולנו אינה רצויה שם. ספרות שמשתדלת בכל כוחה לא להשפיל, לחלל ולבייש את עצמה בהתקף של שיכרות לא תתקבל אם תישלח. ספרות נשית, החוגגת את יפי האישה ואת אחוות הנשים המסוגלות לפעול יחד, סביר שתיענה במכתב תגובה לא ספונטני. הקלישאות הנחמדות של הסדר החדש, המבקש בשם חופש הביטוי לעולם לא לחרוג מן הפן הנחמד,האימהי והשכלתן של הדברים, אינן רצויות בין דפיו. זורז' בטאיי, ניטשה, דה-סאד, אליזבת' באתורי, את כל אלה יהללו שם. את האקסטזות של ז'יל דה ריי ישאפו לחוות, ולא לדחות בשאט נפש. האמנות היא חוויה אשר אין שום אמצעי, שום מטרה, להם יש את הזכות לכנותה מסוכנת ולנסות להגבילה.
באופן אירוני, הדרישה לאמנות מוחלטת, הכופרת בחוק, במוסר, בפוליטיקלי קורקט ובכללי ההתנהלות הנהוגים היום אינה נפוצה כמו שניתן היה לחשוב שתהיה, בעידן בו חופש הביטוי הוא, לכאורה לפחות, מיושם יותר מאי פעם. האינטרנט, כלי חלוקת המידע המתוחכם ביותר, המקיף ביותר שהומצא אי פעם, דווקא הוא – ברובו – מיישר קו עם הנחמדות הרווחת, עם הקיפאון הזהיר, המבקש לא לשחק באש. אבסינת', כאחד ממעטים יוצאים מן הכלל, מייחד את עצמו מן היתר בכך שהוא לא שואף להגביל את עצמו בשם איזשהו חופש לחיות חיים מדומים בחברה מדומיינת. החופש האמיתי בחיים האלה, הוא חופש החוויה המשוללת מ"טוב" ו"רע".
-----
Absinthe Literary Review
| | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
