לליל הסדר הראשון, האמיתי, הגעתי רק בגיל 24. אז למדתי מה זה חיבוק משפחתי, פתחתי הגדה בפעם הראשונה ולמדתי להנות ממאכלי החג. היתרון במיזוג הגלויות
 
זיכרונות הילדות שמלווים אותי מחג פסח לא קשורים לשום דבר יהודי. בבית הורי היינו מתכנסים בערב פסח לפינת האוכל הקטנה. אמי הכינה מעט ממאכלי החג שזכרה מבית הוריה בפולין, הניחה מפה חגיגית, סימן שחג היום. על השולחן היתה כיכר לחם שחור, אבי בצע אותו בהפגנתיות, בשקט. בדממה אכלנו את ארוחת הערב שהיתה מעט מפוארת, בבתים מסביב כבר נשמעה שירת סדר פסח. עיניה של אמי היו מושפלות, מרוכזות בצלחת המרק, אין מילה על החג, הגדה של פסח בכלל לא היתה על השולחן. השיחה בנינו היתה מנומסת מנוהלת בשקט: "אפשר להעביר את המלח", או עוד לחם?, הורי ז"ל אמנם לא עברו את השואה, אך כל משפחתם עלתה לשמיים במשרפות הנאצים, הזיכרונות ממשפחתם הענפה ...

   
הכאב על הקורבנות בשריפה בכרמל לא נשכח וצורב עמוק בלב. הכאב מול מראות ההר השרוף מתכהה מעט מול הפריחה המטורפת שעוטפת בימים אלה את הכרמל, מול ההתחדשות. כדאי לחזור ולטייל בשבילים אהובים, עתה שהפריחה כל כך יפה, מסלול אחד מבין עשרות
 
הכרמל של אחרי השריפה זכה לחיבוק כואב ואוהב מהציבור. מדי סופשבוע אפשר לראות קבוצות מטיילים סקרנים ואוהבים שמגיעים לסיורים לראות בעיניהם את נזקי השריפה, את הסיורים מארגנים גופים ירוקים, רשות הטבע והגנים, קק"ל ועוד. מדריכים מקצועיים מהלכים בין הקטעים השרופים השחורים לבין הצמיחה המתחדשת. מובילים בעדינות את המטיילים אל הפצע השחור בליבו של ההר הירוק כל השנה. המטיילים מנידים ראשם בעצב מחבק לזכר הקורבנות עת חולפים באזור אסון שריפת האוטובוס, ליד האנדרטה המאולתרת.



אבל הכאב מול ההר השרוף מתכהה מעט, מול הפריחה המטורפת ...