במסעותיי על פני הארץ הזו אני נפגש עם "שדרת העם", אותה שדרה שעוברת לכל אורך ארצנו, בכל שביל שמתפלג ממנה ניצבת דמות אחרת, שונה מחברתה. בקצה יום העצמאות אני מבקש לצרף אתכם אל מפגש מקרי, עם אנשים שונים. פסיפס הקשה, מיוחד וצבעוני של ארץ ישראל. אין זה מחקר אנתרופולוגי, כי איני חוקר. לפניכם מפגש, מקרי, שגולש למעט פתיחות מצד אותם האנשים. אין אני מציג את האנשים בשמם בגלל שלא ביקשתי את רשותם לספר עליהם.
 
רמת הגולן
מתחת לכובע הבוקרים מציצות עיניים השקועות עמוק בתוך ארובותיהן, עיניים שצבען הירוק כבר דהה וסבך הגבות מסתיר אותן. ידיו ענקיות וגובהו כענק. זהו אחד מגיבורי רמת הגולן, אדם שצער העולם הכה בו ושיכל שניים מבניו, עתה הוא נושא תקווה אל בניו הנותרים שימלאו את ביתו בצאצאים רכים, נכדים. למרות גודלו וידיו החזקות, בפנימיותו שביר כחרס דק, שהוא נושא את עיניו אל מי הכנרת ...

 
לקראת עונת הזריחות והשקיעות היפות סיפור קטן על שקיעה, זוג, מצלמה, שוטר מיוחד וגם עבירה על החוק
 
זה קרה לפני כמה שנים. הם עצרו בצד הדרך, הוא יצא לצלם את המראה היפה של השמש. השמש קורעת את מסך העננים הכבד, ונראית ככדור אש שפולח את דרכו מעט מעל האופק. מצד אחד עד כמעט לצד השני. מתגלגל לאיטו, מפלס דרכו באש צהובה ופוצע באור צהוב עז את השמים הכהים. רגע לפני הוא נהג והיא לצידו, היא הראתה לו את מראות השקיעה. המראה קסם לו. האט, ירד לשוליים, עד כמה שאפשר רחוק מהכביש והזדרז להוציא את המצלמה הקטנה שהיתה תמיד איתו. ירד במהירות מהרכב, התייצב במרחק קטן ממכוניתו, המתין שניה הכניס את התמונה לחלון הקטן ו ...הנציח את הרגע. אבל השניה הבאה היתה יפה יותר, לשמש נוסף אור לבן, עוד לחיצה וגם תמונה זו הונצחה. המתין עוד קצת, לראות אולי התמונה הבאה תהייה יפה יותר, אשתו במכונית כבר חסרת סבלנות, ...

  בשנת 2008, באפריל פרסמתי בכאב את הכתבה לקראת יום השואה. השנה, לקראת יום הזיכרון אני מרשה לעצמי להעלות אותה שוב. הכאב רק התחזק 
 

בילדותי, בערב יום השואה היה משתלט על הבית שקט מוזר, אפלולית הבית היתה מוארת בנרות זיכרון ואש הנרות הרקידה צללים כהים על הקיר. אמי, ז"ל, סובבה בבית, עיניה תפוחות ואדומות ומבטו של אבי ז"ל נדד למרחקים. שניהם, שתי נפשות אומללות שאיחדו עצמם למשפחה אחרי שאיבדו את יקיריהם. כילד הייתי קרן אושר באופל השכול, לא הבנתי את תפקידי ומיהרתי לצאת, להימלט מהבית, אלה היו ימי התכנסות של הורי ולא ימים למשובת ילדים. כדרכו של ילד, זנחתי את חוט התוגה בבית לטובת משחקים עם ילדי השכונה. כשחלחלה הצפירה הארוכה והרעידה את נימי ליבם של הורי חייבתי את עצמי לעמוד, לא בדום מתוח, לא הרכנתי ראש. בגניבה הזזתי רגל, יד והחנקתי ללא הצלחה צחוק טיפשי. כעין מחאה ...

  הפעם, אני חורג מדברים טובים ומשתמש בבלוג לספר לקוראים על תרגיל (אולי משותף) בין חנויות הדיוטי פרי ובין שלטונות המכס. תיזהרו חברים.
 
תחושת היציאה והחזרה לחופש בחו"ל היתה מהולה, (כרגיל יש לציין), בתחושה מבזה, קטנונית ועלובה. מין רמאות קטנה שאפילו בשוק הפסיקו לעשות אותה. אין לדעת אם היה כאן שילוב מנצח בין חנויות הדויטי פרי של ג'יימס ריצ'רדסון ובין שלטונות המכס, אולי האחרונים רצו להראות מי באמת הגבר של שדה התעופה.
 
הסיפור מתחיל באורות החגיגיים של חנות המכס בדיוטי פרי ג'יימס ריצ'רדסון. בין האורות השלטים והפיתויים סובבו מוכרים מאירי פנים והראו לכם בפתקיות המחיר שכאן כדאי לרכוש. מוצרים רבים קיבלו פתקית נאה, אחד פלוס אחד במיטב הגרפיקה המשובחת המקומית. המוכרים נאי הסבר הסבירו באריכות לקונים המבולבלים, שכאן, כמו בסופר המקומי, מבצע זה מבצע. אחד משלמים ואת השני ...