ליל הסדר הראשון שלי.

לליל הסדר הראשון, האמיתי, הגעתי רק בגיל 24. אז למדתי מה זה חיבוק משפחתי, פתחתי הגדה בפעם הראשונה ולמדתי להנות ממאכלי החג. היתרון במיזוג הגלויות

זיכרונות הילדות שמלווים אותי מחג פסח לא קשורים לשום דבר יהודי. בבית הורי היינו מתכנסים בערב פסח לפינת האוכל הקטנה. אמי הכינה מעט ממאכלי החג שזכרה מבית הוריה בפולין, הניחה מפה חגיגית, סימן שחג היום. על השולחן היתה כיכר לחם שחור, אבי בצע אותו בהפגנתיות, בשקט. בדממה אכלנו את ארוחת הערב שהיתה מעט מפוארת, בבתים מסביב כבר נשמעה שירת סדר פסח. עיניה של אמי היו מושפלות, מרוכזות בצלחת המרק, אין מילה על החג, הגדה של פסח בכלל לא היתה על השולחן. השיחה בנינו היתה מנומסת מנוהלת בשקט: "אפשר להעביר את המלח", או עוד לחם?, הורי ז"ל אמנם לא עברו את השואה, אך כל משפחתם עלתה לשמיים במשרפות הנאצים, הזיכרונות ממשפחתם הענפה ליוו אותם בעומק נפשם, כלפי חוץ מחקו הכל, לא רק שמחקו אלא מרחו שכבת צבע עבה, לא חדירה, שגם אני, הבן שחיבר בין שתי טרגדיות לא אגלה, ולא אדע דבר.

פה ושם חוויתי ליל סדר בצבא, אך הוא לא היה משפחתי ואינטימי, ושמחתי להישאר כתורן במקום חברים, רק בגיל 24 חוויתי לראשונה ליל סדר, ליל סדר כהלכתו. חברתי, (לימים רעייתי), הזמינה אותי לביתם לסדר פסח, אחרי עשרות התחמקויות והסבר מעמיק שאיני יכול לשבת עם משפחתה, התירוצים לא עזרו, אמה קבעה בפסקנות שאני מגיע לסדר פסח בביתם. הורי אפילו לא גילו התנגדות, אמי אפילו הפגינה מעט שמחה, רצוי שהבן יצא מהבית השפוף אל סדר אחר והאיצה בי ללכת לסדר של אחרים. הוריה של חברתי מאותם הימים, (כאמור לימים רעייתי) הגיעו מחלב שבסוריה, בית חם ועוטף. נכנסתי לביתם לבוש חגיגי, כצל מופחד התנהלתי בעקבות חברתי. החדר היה שטוף באור, השולחן מסודר ומאורגן, שלושת אחיה, (בני גילי), והיא ואחותה לבושים בבגדי חג, ידיהן מלאות עבודה, הכנות אחרונות לסדר, הכל כדי לסיים ולהביא לשולחן את הכל לפני שהאב מגיע מבית הכנסת, כולם המתינו לאב, הבן הבכור יצא אליו לבית הכנסת, ללות אותו בדרכו חזרה הביתה. הוא נכנס לבוש חליפה והביא עמו את החג. ניגש לאשתו נשק לה, הניח יד על ראשה וברך אותה בחג שמח, אחר הניח יד על ראש של כל בן, (כל הבנים גבוהים ממנו בראש), מלמל ברכה, אחר נשק את יד הבנות והניח את ידו על ראשן, עצם את עיניו וברך. בסיום רמז לי להתקרב אליו, והניח יד על ראשי וברך בלחישה גם אותי.

שממת הבית שהגעתי ממנו ליוותה את כל חיי, לפתע נגלו לי חיים של אחרים, מלאי אור, אהבה כבוד ומאכלים טעימים, לרגע חלפו מול עיני תמונתם של הורי יושבים באפלולית החדר, ללא אור שמחה ואהבה, בוצעים בשקט את הלחם ומבקשים אחד מהשני את המלח. הורי האומללים שהזיכרונות רדפו אותם, לא העזו להעביר דף, להתחיל מחדש. מנהגי אבלות על המשפחות והחיים שהיו שם, על שמחת החיים שהיתה במשפחתם לפני שכולם נכחדו בשואה. עיני דמעו שנזכרתי בהם, לרגע הרגשתי שאני רוצה לרוץ הבית ולחבק אותם, אך כידוע ההתאפקות היתה כבר חלק טבוע מחיי, החיוך היה רחוק ממני והלאה. לפתע ראיתי אור, בית מואר, משפחה, שולחן ערוך מלא כל טוב. לכל אחד ליד הצלחת היתה מונחת הגדה וכיפה, מעולם לא החזקתי הגדה, אחד האחים התנדב להיות לי מורה נבוכים. ניסתי לעקוב אחרי הסדר, אחר הכתוב ולא הצלחתי. כל אחד בתורו נידב לי את הגדה את שלו שהיתה פתוחה במקום הנכון, מנהגים שלא הכרתי, בדיחות וצחוקים כמעט במקומות קבועים, שבכל שנה הם מופעים אצלם בסדר פסח. והאב, משך הסדר ניסה לשמור על ארשת פנים מכובדת, התאפק לא לצחוק למשובת הבנים והבנות, אך לעיתם לא יכול היה להתאפק, השתתף בצחוקים ליד השולחן.

והאוכל, מימי לא טעמתי את מאכלי החג, כאן הם הוגשו לשולחן מטובלים וטעימים. תוך רגעים השולחן הערוך הפך לזירה של שמחה, צלחות המרק עברו מיד ליד, עד שהגיעו לאחרון הסועדים. הדג, הברכות, לחלק מההגדה התווספו לה מנגינות של שירים מוכרים. האב נעלם באחד החדרים, חוזר ועל כתפו מקל נדודים ומגבת קשורה כסימן לעם הנודד. בניו שאלו אותו את השאלות שהיו קבועות משך שנים, מאיפה אתה בא ולאן אתה הולך. אחרי האוכל הזמירות, מנגינות שהיו זרות לי ולא מוכרות, אחרי חצות הבנים עברו לשוחח בניהם, האב עדין המשיך למלמל את ההגדה, הבנות כבר טרחו על הורדת הכלים והצלחות מהשולחן. בתום הסדר הבנתי מה הפסדתי משך השנים.