בדרכי הארץ

במסעותיי על פני הארץ הזו אני נפגש עם "שדרת העם", אותה שדרה שעוברת לכל אורך ארצנו, בכל שביל שמתפלג ממנה ניצבת דמות אחרת, שונה מחברתה. בקצה יום העצמאות אני מבקש לצרף אתכם אל מפגש מקרי, עם אנשים שונים. פסיפס הקשה, מיוחד וצבעוני של ארץ ישראל. אין זה מחקר אנתרופולוגי, כי איני חוקר. לפניכם מפגש, מקרי, שגולש למעט פתיחות מצד אותם האנשים. אין אני מציג את האנשים בשמם בגלל שלא ביקשתי את רשותם לספר עליהם.

רמת הגולן

מתחת לכובע הבוקרים מציצות עיניים השקועות עמוק בתוך ארובותיהן, עיניים שצבען הירוק כבר דהה וסבך הגבות מסתיר אותן. ידיו ענקיות וגובהו כענק. זהו אחד מגיבורי רמת הגולן, אדם שצער העולם הכה בו ושיכל שניים מבניו, עתה הוא נושא תקווה אל בניו הנותרים שימלאו את ביתו בצאצאים רכים, נכדים. למרות גודלו וידיו החזקות, בפנימיותו שביר כחרס דק, שהוא נושא את עיניו אל מי הכנרת הכחולים דוק של עצב ממלא אותם. אז, נוהג להוריד מעט את שולי כובעו כדי להצל על עיניו וכדי שלא יראו את הלחלוחית שממלאת אותם. את שבילי הצפון מכיר ככף ידו, את משעולי חזירי הבר, את הצבאים המדלגים מעל הגדרות במורדות הגולן ואת עופות השמיים. מכיר את צבעי השקיעה מעל הכנרת. מדי יום ממהר ללוות את היום היורד וללגום את יופיים של הגוונים על המים. כך במדרונות הרמה, קשוב לפכפוך המים של המעיינות הקטנים ובאהבה מוליך לשם מטיילים. העצב שלו אינו נחלת הכלל. הוא עושה הפרדה בין חייו הפרטיים לבין דמותו בעיני אנשים, אך המכות שעברו עליו ניכרות בהזדקנות המהירה, במעט הזנחה של עצמו וכנראה הכאב העצום לזכרם של הבנים. מעולם לא דיבר עליהם, לא שלף אלבומים עשירים בתמונת מחייכות. מעולם לא ביקש שותפות באבלו אבל ביקש את המטיילים שילכו בשבילים אל המקום האוהב עליו ביותר, אל תצפית מרהיבה שהקים במו ידיו החזקות.

לעיתים הוא מוצא פורקן זועם לכאב לעולם מסביב, על השחיתות שאוחזת בכל, את תחלואי הבירוקרטיה הקשה, אבל את הקיטורים הוא משאיר לאותם רגעים נינוחים בהם נמזג תה צמחים רותח לכוסות הזכוכית. אחרי הוצאת הקיטור, צרות העולם נשכחות שברגע שמבחינים במשפחת חזירי בר העושה את דרכם בסבך, שורה מגוננת של אב המשפחה והאם שסוגרת את השיירה אחרי הצאצאים. או שמתגלה צבי המנתר ניתור מרשים ונעלם בסבך, עדין הוא מתרגש מצבעו הסגול, הרענן של קוצי הקיפודן. רק שמגיעים אל מעיין מפכה, רגליו טבולות במים הצוננים הוא מרשה לעצמו לשחרר אנחה כבדה. הצער והכאב שמונח על כתפיו החסונות מרפה לרגע, גולש וצולל אל המים הזכים. אחרי כוס התה חוזרים לחיים, לנחמדות, אל הידע הבוטני. באחד השבילים מתכופף אל צמח נרפה בצד השביל, מעמיק בחקר מבנהו, אולי כדי להיחלץ ממבוכת האנחה הכואבת, אז משתף גם אותי במבנה המורכב של העלים והאבקנים.  

רמת הגולן

שהנשר הענק ריחף מעל נשלחה השאלה אליו, בשקט, כאילו המילים הספורות מטפסות למעלה, נאחזות בכנפיו וגבו הרחב והשאלה נישאת אל עולמות האחרים רחוקים. מי השואל? ולמי מכוונת השאלה? השואל, משפיל את עיניו מול השמש השוקעת, השאלה קיימת רק בליבו, אף אחד מסביב לא יודע מה הוא נשאל, כולם יודעים למי היא מיועדת. חלפו שנתיים מרגע שנפרדה ממנו, עלתה בכאב ובעצב אל עולמות אחרים. לא ברור אם היא קיימת אבל לבטח שומעת משק כנפיהם של בני טיפוחיה, הנשרים. וכך על אוהביה היא שומרת, משקיפה מלמעלה. הוא נותר על האדמה, אוהב ומלווה, שנים של מאבק אחריו, מאבק שליווה את חייהם. צריך היה לטפל, עוד ניסיון, עוד תרופה אולי משהו בכל זאת יסתדר. רגע לפני שנפרדה שלחה מבט אוהב לנופים שאהבה, אל היצורים הענקיים שפרסו כנפיים למרחב, חלקם חייבים לה את חייהם. אלה כאילו ידעו והרגישו, רגע לפני שנעלמה מחייהם ערכו הנשרים משט נפלא מול השקיעה. עתה הוא בודד, ניצב על האדמה שלח את השאלה ומי יודע באם תגיע התשובה. הוא מותיר בנפשו חלקה עצובה, מגודרת ומוגנת לזכרה. ובחלקו האחר נבנים חיים, עתה הוא שואל, האם הוא יכול לפתוח דף חדש בחייו, הוא לא שכח ולא ישכח, את זאת גם במרחקים היא יודעת.

הנשר הענק ממריא, נושא בכנפיו את השאלה, גולש אל הנקיק, חובט בכנפיו וכבר נישא אל המרחקים בדאייה מסוגננת. האם הוא יביא עמו את התשובה?

מי יודע לאן הוא עף ומי יודע מתי ישוב. השאלה נישאת על גב הנשר הוא נשאר מול הנוף ממתין לתשובה. רוחות האביב מטפסות מעמק החולה, שערו מתפרע ברוח ומבטו נעוץ בהרים המשחירים במערב, בסבלנות ממתין לתשובה ובינתיים מנסה לספור את האורות הנדלקים במרחק. אחרי שעה ארוכה הנשר שב, בתחילה נראה כנקודה בשמיים, אחר גדל וגדל, ערך משט של יופי מעליו. על המצוק נשמע משק כנפיים, בת זוגו מקן הנשרים המריאה מהקניון החבוי במשק אדירים. לרגע חיפש את התשובה, האם היא מונחת בין הכנפיים האדירות. אף אחד לא יכול לשמוע ולהבין, אבל הוא הבין, כאילו שפה מסוכמת בין הנשרים ובינו, לרגע נראה מטה את אוזנו, מקשיב לתשובה ואחר רגע נוסף הניף את ידו לאט לאט כפרידה מחבר. ששאלתי אותו מה הבשורה שהביא בין כנפיו הענקיות הנשר, חייך אלי, היא בירכה אותי.

לוד

עוד לא ישבתי וכבר מנת החומוס היתה מוגשת לשולחן, שלוש פיתות חמות, מעט גרגרי חומוס חמים פזורים למעלה ואד קל מסתלסל מעל המנה, ארבעה כדורי פלפל שחומים שזה עתה יצאו מהשמן הרותח, צלחת של סלט טרי ורענן שעליו פזור רוטב סמיך של שום ושמן זית. הפיתה כמו נמסה, חפרה בשכבת החומוס העבה, והטעם כבר מילא את החיך בעיניים עצומות. שנים כבר אני אוכל במקום, תמיד אותו טעם, אותו שירות ואותו אוכל. כמו בית נוסף שבו אתה מכיר כל דבר ודבר, כל מאכל וגם את מצב הרוח של בעלי המקום מבלי לדבר. המפגש כולל אהלן חייכני, לחיצת יד, שאלות על המשפחתי שהם מכירים, מה שלומם? על שמחות שעברנו בבית, הכל בחיבה אמתית, הקירבה של השנים כבר הביאה אותם אל החגיגות המשפחתיות שלנו, ואנו שמחנו להגיע לחגיגות המשפחתיות שלהם. לפני חג מוסלמי שלהם או חג שלנו תמיד מקדימים ברכות בשיחת טלפון.

הם משפחה ערבית מוסלמית וותיקה מלוד, בעלי מסעדה, כבר שנים על שנים באותו מקום. רוב הלקוחות קבועים שמכרים את בני המשפחה. הקהל הסועדים מעורב, יהודים וערבים שיושבים יחד על ארוחה טובה. באותו היום היו מעט אנשים במסעדה, אחד מבני המשפחה, בעלי המקום ישב לידי, ניהלנו שיחת נימוסין, מעולם לא גלשנו לפוליטיקה, עבורם אני מוכן לפשרות והם גם לפשרות עבורי. אם שיחות השלום היו נסגרות בין השולחנות ברור שכבר מזמן החיים היו זורמים יחד. אחרי שיחה ארוכה, בעוד אני אוכל ומספר על מקום יפה בו הייתי בחו"ל ראיתי עננה שנחה על עיניו ועצב כבד, משהו שהוא מסתיר ומנסה לאגוף אותו כדי לא לצלול למקום לא טוב. אחרי זמן שאלתי על נסיעתו האחרונה לחו"ל, ידעתי שהוא יצא לחו"ל רק עדין לא שמעתי ממנו פרטים.

אחרי שיחת נימוס ארוכה הוא השתחרר וסיפר: עברתי בידוק בטחוני משפיל בשדה התעופה, התייחסו אלי כמו אל כלב, האמת יותר גרוע. אני פה כל החיים, למה הם עשו את זה? למה הם פגעו בי?

לא היתה לי תשובה, גמגמתי משהו על בטחון, בן שיחי חתך אותי, אין לי בעיה עם הבדיקה אבל למה להשפיל! תגיד, למה להשפיל?

ברור לי שאחרי המפגש הלא נחמד עם שלטונות הביטחון אולי מול מאבטח טיפש ושחצן הוא כבר יהיה אזרח אחר. לא חבל?  

תל אביב

בית קפה תל אביבי במרכז העיר.

אני יושב ממתין למישהו, שולחן לידי ישובים שניים, לבושים מעט משונה וכל הזמן עסוקים בהנפת ידיים לשלום לחברים שחולפים ברחוב, התנועות מוגזמות ונראה שחשוב להם בעיקר שיראו אותם.

"הצבא האלה חצופים, גנבה מסמכים, מה קרה? אפשר לחשוב שלמישהו היו חסרים המסמכים"

"נמאס מהקלגסים האלה, החיילים, מגעילים. עוד מעט יום הזיכרון, השנה אני לא עומד בצפירה, שיקפצו לי"

קצת קשה לי להתאפק ואני מעיר להם, בזכותם, בזכות החיילים אתם יכולים לשבת פה, לשתות קפה ולדבר עליהם בגסות.

שניהם הסתערו עלי, חמושים במילים וצעקות קולניות, מצידי אמר אחד מהם שיחזירו עד תל אביב, השני הוציא אוסף ניבולים על צה"ל. אחרי המתקפה המילולית, שמעט נרגעו והמשיכו לפזר שלום מלאכותי לחולפים שאלתי אותם מאיפה אתם בארץ?

היה שקט, אחר אחד מהם ירה בי מבט קשה, אנחנו? תל אביבים, כנראה היה להם קשה להודות. לבסוף הפליט במהירות אחד מהם, אני משדרות והוא מבאר שבע, אבל עכשיו אנחנו מתל אביב וזה מה שחשוב.

טוב, אם אתם אומרים. 

רחלים

מזרחית מאריאל הישוב רחלים, מטפסים על הר גבוה והכביש מסתיים בשער ברזל צהוב. כמה משפחות שנאחזות בהר הטרשי. למטה מתקשט בירוק עמק הלבונה בגידולים החקלאיים, כביש 60 מתפתל בין ההרים. למעלה, בראש ההר מציצים בתי הישוב מעלה לבונה, הישוב אריאל, מערבה מכאן, נח בשלווה על הרכס הסמוך, בתים לבנים עם גגות אדומים. בישוב רחלים יש יקב קטן, מבנה מאוד משונה, מיושן, כאן ממלא את החלל ריחן של חביות היין. חלקו של המבנה קבור באדמה, מסבירים לי שכך שומרים על צינה, צינה כידוע טובה ליין. שם הישוב לזכרה של רחל דרוק שנרצחה בידי מחבלים ב-1991, היתה בדרכה להפגנה נגד הסכמי מדריד. וכך קם הישוב כהתיישבות מחאה, בשנת 1995 הוקם כאן ישוב קבע. כמה משפחות של חלוצים נאחזים בתנאים קשים באדמה, לא מתלהמים, מגדלים כאן דור חדש של נוער חלוצי לוחם, אחד התושבים אירח אותי לסיור במקום. בחור חרוץ. משפחתו כבר מונה חמישה ילדים, אשתו עובדת בשתי משרות וגם מטפלת בבית, הוא אחראי על כל כרמים באזור, מומחה גדול, מתחזק את הכרמים של יקבים אחרים וגם של עצמו, גוזם, בודק את העינב וגם אחראי על פתיחת וסגירת המים. עובד מבוקר ועד לילה ומקפיד גם להיות בבית לעזור לאשתו ולהיות עם הילדים והאישה ומקפיד על שבת בחיק המשפחה. לא, אין להם בעיה לגור כאן, הם אוהבים את המקום, כל המתיישבים מסביב כמוהם, אין להם בעיה עם הערבים, אתנו הם לא מתעסקים, להפך, רובם אנשי שלום, לאחרונה אני עוזר לישוב הסמוך בפיתוח גידולי שדה.

לא מפחיד כל פעם לנסוע בין הכפרים?

לא, אני לא חושב על זה, אני עובד, יוצא לפתוח השקייה בכרמים, מגיע לגיזום בודק את איכות הענבים, אין לי זמן לחשוב גם על בטחון. אני נע ברכב לא ממוגן וכולם בסביבה מכירים את הרכב שלי.

שלום? שאלתי, זו בדיחה, השיב, לא בגלל התושבים, אלה מוכנים בלי שום בעיה הם היו שכנים שיודעים להעריך את מה שנתנו לאיזור, הם יודעים שתחת השלטון של אנשיהם יהיה להם רע יותר. הבעיה במסיתים חדורי השנאה מההנהגה שלהם, הם לא רק מהמחנה שלהם לצערי חלק גדול מהם מהמחנה שלנו. אני מתכוון דווקא לאנשי השמאל בארץ, איך יכול להיות שהאחים שלנו יעשו לנו נזק כה גדול. הם ישובים בתל אביב, מעולם לא ביקרו פה, לא מכירים אותנו, אבל שונאים מרחוק. אתה יודע מה קרה בגלל שנאת חינם? לא?