בסוף השבוע הפרשן השמרני היהודי האמריקני בן שפירו עלה על הבמה הגדולה ביותר של הימין האמריקני ונשא ונאום חוצב להבות נגד קולות אחרים בתנועה השמרנית שגוררים אותה למחוזות האנטישמיות ותאוריות הקונספירציה. הנאום חולל סערה בימין האמריקני שממשיכה עד היום, כאשר רבים מאלו שהזכיר שפירו בשמם במהלך נאומו תוקפים אותו בחזרה, ואפילו סגן נשיא ארצות הברית ג'יי-די ואנס נכנס למאבק ותפס צד – נגד שפירו.
מאחר שמדובר בדיון פנים-אמריקני, רבים מהשמות לא בהכרח יהיו מוכרים לקוראים ישראלים, או אם כן – תפקידם במאבק הזה לא יהיה ברור לחלוטין. אין צורך להיכנס לנבכי המאבק כאן (מי שרוצים רקע עמוק יותר מוזמנים לקרוא כאן וכאן טורים שפורסמו בנושא). די רק לכתוב שמאז רצח צ'רלי קירק הימין האמריקני קורע את עצמו לגזרים.
בצד אחד, שבראשו אושיות התקשורת ברשת קנדיס אוונס וטאקר קרלסון, תווים תאוריות קונספירציה, מפיצים אנטישמיות ואף רומזים ש-Turning Point USA, הארגון שהקים קירק, לצד אשתו אריקה, מעורבים ברצח. בצד השני אין דמות אחת בכירה ופופולרית, אולם שפירו והוגי דעות רבים דוגמת האינטלקטואל ג'יימס לינדסי פעלו נגדם בגלוי ומאחורי הקלעים – עד הנאום של שפירו שהפך את המלחמה הנסתרת-למחצה לפומבית לחלוטין. להלן התמלול המלא של נאומו שהיכה גלים, בתרגום מדויק ככל האפשר.
הכי מעניין
***
תודה רבה. כמובן שזה כבוד עצום להיות כאן באירוע של Turning Point USA. זה כבוד גדול עוד יותר לדבר אחרי אריקה קירק, דמות הרואית ופטריוטית אמריקנית אמיתית. אני מאמין באמת ובתמים שהדרך הטובה ביותר לשפוט את טוּב ליבו של אדם היא להתבונן בטוּב ליבם של אשתו ושל ילדיו. ובמדד הזה, צ'רלי היה ללא מתחרים. אריקה וילדיה נמצאים בליבם של כולנו.
וכמובן, זהו רגע מר-מתוק להפליא. הוא מר מאוד בגלל הרצח של ידידנו צ'רלי קירק, אדם שאין לו תחליף. הכרתי את צ'רלי מאז שהיה בן 18. צפיתי בו בונה את עצמו והופך לאחד הדוברים החזקים ביותר של השמרנות באמריקה, ואחד מבוני הקואליציות החזקים ביותר בהיסטוריה האמריקנית. אבל זה גם רגע מתוק, לראות את כמות האנשים שממשיכים לזכור את צ'רלי בכל יום ויום ולהמשיך את שליחותו.
התנועה השמרנית נמצאת בסכנה רצינית. היא בסכנה לא רק מצד שמאל שלעיתים קרובות מדי מתרץ הכול, עד רצח וכלל רצח. התנועה השמרנית נמצאת בסכנה גם מצד נוכלים שטוענים שהם מדברים בשם העקרונות, אך למעשה סוחרים בקונספירציות ובחוסר יושר; שמציעים רק מרה שחורה וייאוש; שמבקשים לערער את עקרונות היסוד של השמרנות על ידי קידום של "חדשנות" ומרמור. האנשים האלה הם מתחזים, הם שרלטנים, והם לא ראויים לזמנכם. והם משהו גרוע מזה: הם סכנה לתנועה היחידה שמסוגלת לעצור את השמאל מלהחריב את המדינה באופן מוחלט
ובכן, היום אני רוצה לדבר על עתיד המדינה. המדינה המדהימה הזו תלויה בעתידה של התנועה השמרנית. היא תלויה במה ש-TPUSA מגדיר כשליחות הליבה שלו: חירות, שווקים חופשיים וממשלה מוגבלת. ומעל לכול, עתידה של המדינה הזו תלוי באמת. המדינה הזו תלויה באמת מכיוון שניצחון – ניצחון אמיתי, ממשי ובר-קיימא – אינו יכול להיות מושג ללא אמת. ניצחון ללא אמת הוא ניצחון למען שקר. וזהו איננו ניצחון כלל. אחדות ללא אמת איננה אחדות; זוהי רק סולידריות בתוך כזב.
אתם מבינים, אנחנו חיים בזמן כאוטי. זמן שבו הרבה אנשים שואלים הרבה שאלות לגיטימיות על התנועה השמרנית. מה עלינו לחשוב על היחסים שבין שווקים חופשיים לבין המידות הטובות המסורתיות? כיצד עלינו לעצב מדיניות חוץ פרגמטית שמפיצה את האינטרסים שלנו ומקיימת את האידיאלים שלנו? אילו אמצעים ממשלתיים הם ראויים כדי להשיג מטרות פוליטיות? כל השאלות הללו אינן חדשות. כמובן, הן נשאלות מאז שבני אדם החלו לדבר על פוליטיקה. אלפי שנים.
במהלך הוועידה הזו, תשמעו דעות רבות על רבות מהשאלות הללו. לי יש את הפרספקטיבות שלי עליהן. כמובן, אתם יכולים לשמוע אותן בכל יום בתוכנית שלי. הערכים הבסיסיים שלי נותרו זהים במשך 25 שנה: שלום מתוך עוצמה במדיניות חוץ, ערכים מסורתיים במדיניות חברתית, ושווקים חופשיים בכל הנוגע לכלכלה.
זו, דרך אגב, תמצית השמרנות. שאנו חיים בעולם שנברא על ידי אלוהים עם הגיון ורציונל; שאנו כבני אדם נבראנו בצלם אלוהים, כפי שכתוב בספר בראשית, עם יכולת יצירה והכוח לבחור; ושבמדינה חופשית של ממשלה מוגבלת וסמכויות מוגדרות, עם זכויות קניין ושוויון בפני החוק, גורלנו בידינו ושכולנו חייבים חובה לנצל את ההזדמנות ההיסטורית הזו עד תום
אבל היום, אני רוצה לדבר על משהו חשוב עוד יותר: איך להבחין בין אלו המנסים לומר אמת לבין מתחזים ושרלטנים. משום שמשהו חדש קרה: סביבת מידע הרוויה הן בהזדמנות והן בכאוס. הזדמנות, משום ששומרי הסף של התקשורת המסורתית כבר אינם אחראים על מה שאנחנו רואים ומה שאנחנו שומעים. וכאוס, משום שסביבת מידע אנרכיסטית פירושה שאנחנו חייבים להיות חכמים באופן שבו אנו מעריכים את המידע והטיעונים שאנחנו שומעים.
למה זה משנה? ובכן, כי היום התנועה השמרנית נמצאת בסכנה רצינית. היא בסכנה לא רק מצד שמאל שלעיתים קרובות מדי מתרץ הכול, עד רצח וכלל רצח. התנועה השמרנית נמצאת בסכנה גם מצד נוכלים שטוענים שהם מדברים בשם העקרונות, אך למעשה סוחרים בקונספירציות ובחוסר יושר; שמציעים רק מרה שחורה וייאוש; שמבקשים לערער את עקרונות היסוד של השמרנות על ידי קידום של "חדשנות" ומרמור. האנשים האלה הם מתחזים, הם שרלטנים, והם לא ראויים לזמנכם. והם משהו גרוע מזה: הם סכנה לתנועה היחידה שמסוגלת לעצור את השמאל מלהחריב את המדינה באופן טוטאלי.
לכן היום אני רוצה לדון בחמש מחויבויות שיש לאנשים המדברים אליכם בנושאים חשובים כלפיכם. אני רוצה לדבר איתכם על החובות שלנו.
החובה הראשונה שלנו היא אמת. אנחנו חייבים לכם את האמת. זה אומר שאסור לנו להטעות אתכם. זה אומר שאסור לנו "להחביא את הקלפים". אסור לנו להיות מעורפלים במכוון לגבי מה שאנחנו מספרים לכם. יש לנו מחויבות לבהירות וליושרה. המשמעות היא שאנחנו חייבים להיות ברורים בשפה שבה אנו משתמשים. אסור לנו לסחור בהכללות. אסור לנו לומר דברים כמו "הם ירו בצ'רלי" מבלי לפרט למי אנחנו מתכוונים כאשר אנחנו אומרים "הם". האדם שלכאורה ירה בצ'רלי קירק, ושכל הראיות מצביעות עליו – כולן – הוא הומו, אוהב-טרנסים ו"פארי" (כינוי לקהילת פטיש מסוימת).
עוד כתבות בנושא
אם אנחנו מתכוונים למקד ביקורת בתנועות אידיאולוגיות, עלינו לדבר על העובדה שתנועת הטרנס הרדיקלית מתייחסת לכל מי שמתנגד לה כאל איום קיומי. או אם אנחנו מתכוונים לדבר על המפלגה הדמוקרטית שנותנת מקום לתנועת הטרנס הרדיקלית ומהדהדת את הרטוריקה המסיתה שלה – ובכן, עלינו לדבר על זה. אלו בעיות ספציפיות והן דורשות תגובות ספציפיות. אולם, כשאנשים אומרים "הם ירו בצ'רלי", הם במקום זאת סוחרים בעמימות שמובילה לשנאה מוגברת מבלי להציע שום מענה אפקטיבי. הם מטפחים ייאוש וזעם, וזה הופך את המצב לגרוע יותר.
אנחנו חייבים גם להיות ישרים לגבי מה שאנשים אומרים ועושים, ללא קשר למשמעות הקואליציונית של זה. תפקידם של פוליטיקאים הוא לבנות קואליציות. תפקידנו, אלו מאיתנו שמנסים לעצב את דעת הקהל, הוא לדרוש דין וחשבון מפוליטיקאים ולוודא שהם נאמנים לערכים שלנו. אסור לנו לתת לפחד מהקהל להרתיע אותנו מלומר את האמת. אסור לנו לתת לפחד ממנחים אחרים להרתיע אותנו מלומר את האמת.
כך למשל, אם קנדיס אוונס מחליטה להעביר כל יום מאז הרצח של צ'רלי קירק בהטלת רפש ב-TPUSA ובאנשים שעובדים כאן – שעבדו עם צ'ארלי כל יום ויום, החברים הכי טובים שלו – להטיל רפש במייקי מקוי ובאנדרו קולבט ובבלייק נף ובטיילר בוייר, וכן, באריקה קירק; ולרמוז או לטעון במישרין למעורבות בטיוח הרצח של צ'רלי; לפלוט זבל חסר בסיס לחלוטין המערב את כולם, מהמודיעין הצרפתי ועד המוסד וחברי TPUSA ברצח של צ'רלי או בטיוח הרצח הזה – אזי לנו, כאנשים עם מיקרופון, יש חובה מוסרית לקרוא לילד בשמו.
עוד כתבות בנושא
אריקה קירק ו-TPUSA לעולם לא היו צריכים להיות במצב שבו עליהם להגן על עצמם מפני התקפות מופרכות ומרשעות שכאלו, במיוחד בזמן אבלם. והאנשים שמסרבים לגנות את ההתקפות הארסיות באמת של קנדיס – וחלקם מדברים כאן – אשמים בפחדנות. כן, פחדנות. העובדה שהם לא אמרו דבר בזמן שקנדיס מקיאה כל מיני שטויות קונספירטיביות ודוחות לתוך הכיכר הציבורית במשך שנים, היא פחדנית באותה מידה.
שנית, מכיוון שאנו חייבים לכם את האמת, אנו חייבים לכם את החובה לדבר מתוך עקרון, ולא מתוך רגש אישי. זה לא צריך לשנות אם אנחנו מתעבים מישהו או אם אנחנו אוהבים מישהו. השאלה היא מה הם אומרים ומה הם עושים, והאם הדברים האלו הם הגונים מוסרית או לא. ברמה הפוליטית, האם הם מטפחים חירות, צדק ושגשוג? ברמה האישית, האם הם מתייחסים לאחרים כפי שהם היו רוצים שיתייחסו אליהם? רגש אישי אינו תחליף לשיפוט מוסרי.
אם ניקח שוב את המצב של קנדיס אוונס כדוגמה: חברות עם דמויות ציבוריות שאומרות או עושות דברים רעים אינה תירוץ לשתיקה בנושא. פוליטיקה היא לא הסרט "אחוות הג'ינס". פוליטיקה עוסקת בעקרונות. ואם אתם מוכנים להקריב אמת בסיסית ועקרון פשוט לטובת סולידריות רגשית, בגדתם בחובתכם הבסיסית לעם האמריקני.
עוד כתבות בנושא
קודם כול, אני צריך לשבור את ה"אומרטה" (קשר השתיקה) כאן ולהיות קצת ברור. התפיסה שאנשים בתעשייה שלנו הם חברים קרובים – כאילו כולנו יוצאים לחופשות יחד והולכים למסיבות סיום הלימודים של הילדים אחד של השני ודברים כאלה – היא בדרך כלל לא נכונה. יש אנשים שעושים את זה. רובנו לא. אנחנו רואים אחד את השני בכנסים ומדברים בטלפון וכל השאר. אנחנו עמיתים לעבודה. אבל גם אילו זה היה נכון שדמויות ציבוריות אחרות היו החברים הכי טובים שלנו, ממש הכי טובים, זה לא פוטר אותנו מחובתנו לדבר מתוך עקרון ולא לטייח רוע או להימנע מלהתייחס אליו בגלל חברות.
אז לא, טאקר קרלסון, זה לא תירוץ לשתוק על כך שקנדיס שמה למטרה את TPUSA, או להדהד את קווי החקירה המגוחכים שלה כי אתה אוהב את קנדיס באופן אישי. אותו הדבר תקף לגבי מייגן קלי, אדם שאני מחשיב כחברה, המאפיינת את קנדיס כ"אם צעירה" ובכך נמנעת מלגנות את מעשיה או משקרת לגביהם. זה טיעון שלא מחזיק מים. מייגן מרקל היא אם צעירה. אילהאן עומאר היא אם צעירה. זה לא משנה. וכשמייגן אמרה השבוע, ציטוט: "המטרה שלי והעבודה שלי כאן היא לנסות להבין, כן, מאיפה קנדיס באה בעניין הזה", ואומרת שהיא לא רואה שום תכלית בלהכניס את עצמה, ציטוט, "לתוך זה בצד אחד" – זהו אבסורד מוסרי ולוגי. יש כאן רק צד מוסרי אחד: הצד של אריקה קירק. הצד של האלמנה עם שני ילדים שבעלה נורה בשידור חי מול כולנו. חברות עם האדם שמאשים את TPUSA בטיוח הרצח של צ'רלי אינה תירוץ לפחדנות.
שלישית, ובאופן קשור, יש לנו חובה לקחת אחריות על מה שאנחנו אומרים ועושים. אם אנחנו שוכרים אנשים נוראיים, אנחנו אחראים לכך. יש לי קצת ניסיון בזה, כפי שאתם אולי חושדים. זה אומר שאם אנחנו מציעים אורח לצפייתכם, אנחנו חייבים לכם לשאול את סוג השאלות שבאמת מגיעות לאמת. אם אנחנו מסכימים עם אורח, זה בסדר, אבל אנחנו צריכים לעמוד מאחורי זה.
עוד כתבות בנושא
אז למשל, אם אתם מארחים בתוכנית חתיכת פסולת אנושית, תומך היטלר, אוהב נאצים ואנטי-אמריקני כמו ניק פואנטס – אתם יודעים, ניק פואנטס שאמר שסגן נשיא ארצות הברית הוא, ציטוט, "בוגד גזע שמן והומוסקסואל שנשוי ל'ג'יט'" (מילת גנאי להודים); האדם שאמר שצ'רלי קירק היה, ציטוט, "אידיוט מפגר"; האדם שאמר, ותסלחו לי על השפה, זה הציטוט שלו, שהוא, ציטוט, "לקח את Turning Point USA וז**ן אותה, וזו הסיבה שהיא מלאה בשרלטנים" – אם אתם מביאים את האדם הזה לתוכנית שלכם ואז ממשיכים להתרפס בפניו, אתם צריכים לקחת אחריות על זה.
יש סיבה שצ'רלי קירק תיעב את ניק פואנטס ואפילו נזף בדינש דסוזה על כך שהתווכח איתו. הוא ידע שניק פואנטס הוא טרול מרושע ושבניית המעמד שלו היא אקט של טמטום מוסרי. וזה בדיוק מה שטאקר קרלסון עשה. הוא בנה את ניק פואנטס והוא צריך לקחת אחריות על כך, בדיוק כפי שהוא צריך לקחת אחריות על ההתרפסות בפני הפורנוגרף וסוחר המין-לכאורה אנדרו טייט, או על הפיכתו של ההיסטוריון המזויף והאפולוגיסט לנאצים דריל קופר למיינסטרים כ"היסטוריון הפופולרי הטוב והישר ביותר" של אמריקה. מנחים אכן אחראים לאורחים שהם בוחרים ולשאלות שהם שואלים את אותם אורחים.
רביעית, מכיוון שיש לנו חובה לאמת, יש לנו גם חובה לספק לכם ראיות לטענות שאנו טוענים. האשמות רגשיות, תיאוריות קונספירציה ו"רק לשאול שאלות" – זה עצלני וטיפשי ומטעה. אף אחד מהם אינו תחליף לאמת. אף אחד מהם אינו תחליף לראיות. אז כשקנדיס אוונס אומרת, "אני לא יודעת, לא, אבל אני יודעת שזה מפגר", וכולנו נעשים יותר "מפגרים" מעצם זה ששמענו את זה – כשסטיב באנון, למשל, מאשים את יריביו במדיניות החוץ בנאמנות למדינה זרה, הוא לא באמת משמיע טיעון המבוסס על ראיות. הוא פשוט משמיץ אנשים שהוא לא מסכים איתם, מה שאכן צפוי מאדם שפעם היה יחצ"ן של ג'פרי אפשטיין. תבדקו את הרקורד.
עוד כתבות בנושא
החובה שלנו לספק לכם ראיות אומרת שאנחנו באמת צריכים לעשות הרבה יותר מאשר רק לשאול שאלות. "רק לשאול שאלות" זה משהו שהילד בן ה-5 שלי עושה, וזה ממש חמוד כשזה בא מהילד בן ה-5 שלי. אבל כשגברים ונשים בוגרים מבלים את ימיהם ב"רק לשאול שאלות" מבלי, אתם יודעים, לחפש תשובות, הם משקרים לכם. למעשה, הם עושים משהו גרוע אפילו יותר: הם זורעים חוסר אמון בעולם שסביבכם והם מחלישים אתכם תוך כדי התהליך.
כך, למשל, אם דוברים רבים, כולל טאקר קרלסון ואחרים, עולים לבמה כאן ב-TPUSA וטוענים ללא ראיות ראויות שג'פרי אפשטיין ניהל רשת אונס של המוסד שטויחה על ידי ממשל טראמפ – הם לא באמת חושפים קונספירציה או מוציאים לפועל פתרון. הם טוענים לגישה מיוחדת למידע שהם לא יתנו לכם לראות, מה שבונה את הכוח שלהם ומשאיר אתכם בלי כלום. הם גם מסבכים בספקולציות שלהם בני אדם אמיתיים, בני אדם טובים כמו קאש פאטל ודן בונג'ינו ופאם בונדי וכן, נשיא ארצות הברית, גם אם הם פחדנים מכדי לומר את שמו של הנשיא טראמפ. וזה אומר שלא תסמכו על האנשים הטובים האלה בעתיד. לא נהייתם חכמים יותר. פשוט עשו עליכם מניפולציה.
כשהם נדרשים להציג את הראיות שלהם, אותם אנשים לרוב יסרבו לספק אותן. הם יטענו לבורות. הם יעמידו פנים שהם מחוץ למערכת ושאין להם גישה למידע אמיתי. אתם יודעים, הם "רק שואלים שאלות". אבל לרבים מאותם אנשים יש צינורות ישירים למקורות מידע. כך למשל, אם טאקר רוצה תשובות לשאלות שלו לגבי, נניח, ג'פרי אפשטיין, הוא יכול להתקשר לסגן נשיא ארצות הברית. הוא די קרוב אליו. אבל הוא לא יעשה את זה, כי זה עלול לערער את הספקולציה הריקה.
עוד כתבות בנושא
כל זה לא אומר שאין קונספירציות אמיתיות בעולם. ברור שיש. אבל קונספירציות אמיתיות דורשות ראיות אמיתיות. כן, הייתה קונספירציית "רוסיה-גייט" ואנחנו יודעים את שמות האנשים המעורבים ומה הם עשו. אנחנו מכירים את הילרי קלינטון וג'יימס קומי ולורטה לינץ' ואדם שיף. אנחנו מכירים את כל האנשים האלה. כן, הייתה קונספירציה סביב מגפת הקורונה. אנחנו יודעים שאנתוני פאוצ'י פעל להשתיק פתרונות אלטרנטיביים מאנשים כמו ד"ר ג'יי באטאצ'ריה. אבל כשאנשים מציגים קונספירציה ואז לא מספקים לכם שום ראיות, הם עושים לכם שירות דוב והם הופכים אתכם לטיפשים יותר תוך כדי.
לבסוף, מכיוון שהתפקיד שלנו הוא לשפר את חיי הקהל שלנו, יש לנו חובה להציע פתרונות. זה באמת התפקיד שלנו: לתת לכם יותר מידע כדי להפוך את חייכם לטובים יותר. בגלל זה אנחנו צריכים לדבר על הבעיות שלנו כדי למצוא את הפתרונות. זה מה שפוליטיקה הייתה אמורה להיות אחרי הכול: מציאת פתרונות לבעיות המשותפות שלנו.
אם נדבר בלי סוף על הבעיות שאנו מתמודדים איתן מבלי להציע אי פעם פתרון מלבד החרבת המערכת או ריכוז כוח בידי דמות כמו-כתית, אנחנו לא מוצאים פתרונות. אנחנו רק הופכים את הבעיות לגרועות יותר. "רק לשאול שאלות", להפריח קונספירציות עמומות, להשתולל כמו אלכס ג'ונס על הבריתות הסודיות ששולטות בחיים שלכם – שום דבר מזה לא עושה את החיים שלכם טובים יותר. שום דבר. למעשה, זה הופך את החיים שלכם לגרועים יותר באופן ניכר. וזה בגלל שאם אתם באמת משתכנעים ששום דבר בחיים שלכם לא נמצא בשליטתכם, אתם אפילו לא יכולים לקחת שליטה על החיים שלכם עצמכם. אתם מתייאשים מהיכולת שלכם לשנות את הנסיבות שלכם ואז אתם נכשלים. ואסור לכם להיכשל.
כי הנה האמת הבסיסית ביותר בארצות הברית. עם כל הבעיות שלה – שרבות מהן, מספר עצום מהן, הן אמיתיות ורציניות – ארצות הברית היא עדיין המדינה הגדולה ביותר בהיסטוריה של כדור הארץ. יש לנו את החוקה הגדולה ביותר שנוסחה אי פעם על ידי אדם. יש לנו את פילוסופיית הייסוד הגדולה ביותר שהועלתה אי פעם על הכתב בהכרזת העצמאות. במדינה הזו, אתם יכולים לעשות מעצמכם מה שתרצו. ואם יש מכשולים אמיתיים שעומדים בדרככם, כולנו יכולים לעבוד יחד כדי להסיר אותם.
זו, דרך אגב, תמצית השמרנות. שאנו חיים בעולם שנברא על ידי אלוהים עם הגיון ורציונל; שאנו כבני אדם נבראנו בצלם אלוהים, כפי שכתוב בספר בראשית, עם יכולת יצירה והכוח לבחור; ושבמדינה חופשית של ממשלה מוגבלת וסמכויות מוגדרות, עם זכויות קניין ושוויון בפני החוק, גורלנו בידינו ושכולנו חייבים חובה לנצל את ההזדמנות ההיסטורית הזו עד תום.
כל מי שמנסה לשכנע אתכם אחרת משקר לכם, והוא הופך את החיים שלכם לגרועים יותר בתהליך. השקר הזה אולי מרגיש טוב כרגע. הוא אולי פוטר אותנו מנקיטת הפעולה המתקנת שאנחנו יכולים לנקוט ברמה האישית כדי לתקן את חיינו. הוא אולי נותן לנו מישהו אחר להאשים בכישלונות שלנו. אבל בסוף, השקר הורג. לא רק את העתיד שלכם, אלא את המדינה שניתנה לנו.
אז עבור אלו מאיתנו שמדברים למחייתם, זו העבודה שלנו: לדון בבעיות של אמריקה עם אמת ועם ראיות, לספק פתרונות אפשריים, ולעודד אמריקנים להצליח ולקבל החלטות גדולות. לנו, המדברים לאנשים על בסיס קבוע, שיש לנו מיקרופון וקהל, יש חובות כלפיכם. החובה לומר את האמת. החובה לדבר מתוך עקרון, ולא רגש אישי. החובה לקחת אחריות על מעשינו שלנו. החובה לספק לכם ראיות ולעשות יותר מאשר לקשור קונספירציות או "רק לשאול שאלות". והחובה להציע פתרונות. ואם אנחנו נכשלים בחובות האלה, אל תקשיבו לנו.
אבל גם לכם יש חובות. חובות חשובות הרבה יותר. חובות לאלוהים, לעצמכם ולמשפחותיכם. החובה לעשות את הטוב ביותר עבור עצמכם ועבור משפחתכם ועבור ארצכם עם היכולות שאלוהים נתן לכם. החובה להיות אסירי תודה על המדינה יוצאת הדופן הזו. החובה לחגוג את מה שכולנו קיבלנו ולהילחם כדי לשמר אותו. כל זה, כל חלק מזה, מתחיל באמת. אנחנו חייבים לכם את החתירה הזו לאמת. אתם חייבים לעצמכם את החתירה הזו לאמת. וניצחון אמיתי מגיע רק דרך האמת.
תודה רבה.