"המערב זקוק לישראל לא פחות משהיא זקוקה לו"

העוינות הגוברת לישראל בקרב האליטות במערב מאז 7 באוקטובר, מעוררת אכזבה ודאגה עמוקה; רבים תוהים כיצד תתמודד ישראל בעולם שבו תמיכת המערב בה תלך ותתפוגג. ג'וש האמר, משפטן ופובליציסט יהודי־אמריקני, מציע להפוך את התמונה. "אנחנו בעיצומה של נקודת מפנה ציוויליזציונית", הוא אומר, "ואם המערב רוצה לשרוד הוא יצטרך לשוב אל מקורותיו, לברית שנכרתה בהר סיני ולמימוש הקרוב ביותר שלה כיום: מדינת ישראל". לפי התזה שלו, גם המערב זקוק לישראל – לא רק כשותפה אסטרטגית במזרח התיכון אלא גם כמקור השראה לערכים, למשמעות ולתשתית מוסרית, שאותם הוא הולך ומאבד בקצב גובר.

האמר, 34, הוא עורך מדור הדעות של השבועון המוערך "ניוזוויק", פובליציסט המפרסם טורי דעה בעיתונים מרכזיים כמו "לוס אנג'לס טיימס", עמית מחקר בקרן אדמונד ברק השמרנית, ומנחה שני פודקאסטים הזוכים לפופולריות בקרב קהל שמרני. הוא מרבה להופיע בכנסים ודיבייטים ולייצג את העמדה השמרנית במלחמת התרבות באמריקה. כל אלה הפכו אותו בשנים האחרונות לאחד הקולות היהודיים המובילים בזירת השמרנות האמריקנית. האמר מבקר בימים אלה בישראל, וביום ראשון הקרוב יתארח לשיחה על ספרו במשרדי "המרכז לחירות ישראלית" בירושלים.

גם במבט ראשוני, קשה להחמיץ את אמונתו של האמר ואת הביטויים הפיזיים שהוא נותן לה. על צווארו תלויות שרשרת זהב קטנה עם מגן־דוד שרכש בצפת, אות "שדי" שהגיע בירושה מסבא של אשתו, ושרשרת דיסקית צה"לית. על שולחן משרדו בניו־ג'רזי מונחות אבנים מטרבלינקה ומאושוויץ ובקבוק עפר מעיר דוד, ולצידם עותקים מספרו החדש (באנגלית): "ישראל והציוויליזציה: ייעוד האומה היהודית וגורל המערב". בספר הוא פורש את דרכו האישית אל השמרנות ולתפיסה ציונית נלהבת, וקורא להעמיק את הברית היהודית־נוצרית ולהציב את ישראל כעוגן רעיוני ומוסרי לעתידו של המערב. לאחרונה הוא נראה בפומבי כשלראשו כיפה שחורה, ביטוי לתהליך חזרה בתשובה שהוא עובר בשנים האחרונות.

"הייתי במהלך עבודה על ספר, מניפסט קצר שיסביר מהי 'שמרנות' עבור קוראים צעירים", מספר האמר. "ואז הגיע 7 באוקטובר, והבנתי שזה רגע מכריע עבור הישרדותה של מדינת ישראל ויחד עם זאת גם עבור הישרדות המערב, שלדעתי הגורלות שלהם צועדים יד ביד. הבנתי שאנחנו נדרשים להגן על העם היהודי מפני מתקפות שיהודים חווים בכל העולם, וגם להגן על הערכים שהפכו את הציוויליזציה שלנו לגדולה".

דבריו של האמר מהדהדים את חששותיהם של רבים במערב, שמא תרבותם מצויה בעונת הדמדומים והשקיעה שלה; זהויות לאומיות מתערערות, האינדיווידואליזם מרחיק לכת, משברי הגירה גוברים והילודה צונחת. מאז 7 באוקטובר נוספה לכך ההתייצבות המובהקת של סטודנטים באוניברסיטאות עילית לצד ארגונים אסלאמיסטיים. האמר מבקש להגדיר את האיומים ולהציע אופק חדש. מול שלושה כוחות המאיימים על המערב – האסלאמיזם, החילוניות הניהיליסטית, והנעורות הרדיקלית של השמאל הפרוגרסיבי – נדרשת שיבה לברית עם התנ"ך ועם הקוד המוסרי היהודי שעליו נבנתה התרבות המערבית.

מקור השוויון

"כמשפטן, אני אוהב להתחיל מהגדרות", אומר האמר בפתח שיחתנו. "המערב הוא לא רק מיקום גיאוגרפי או סגנון חיים, הוא מתחיל הלכה למעשה עם ההתגלות הא־לוהית לבני ישראל בהר סיני. שם הונחו היסודות לערכים שאנחנו לוקחים כמובנים מאליהם – שוויון, חוק, מוסר. צעירים שגדלים כיום במערב לא מבינים איך התנ"ך קשור לערכי היסוד של החברה שבה הם חיים, אבל זהו הבסיס של כל כך הרבה דברים מובנים מאליהם בתרבות שלנו.

"קח לדוגמה את 'ויברא א־לוהים את האדם בצלמו' – זה היסוד לשוויון המוסרי בפני החוק, שמופיע גם בראשית הכרזת העצמאות האמריקנית. תומאס ג'פרסון לא המציא אותו, וגם לא אבי הליברליזם ג'ון לוק – הם פשוט קראו את ספר בראשית. קח גם את 'כלל הזהב' המוסרי שלימדו אותנו בבית הספר הציבורי, החילוני לחלוטין, שבו למדתי: 'נהג באחרים כפי שהיית רוצה שינהגו בך'. הוא מבוסס כולו על פסוק בספר ויקרא, 'ואהבת לרעך כמוך'. כשהייתי ילד זה עוד נחשב לעיקרון מוסרי בסיסי. אבל כיום, כשהמערב מאבד את ההקשר המקראי של הערכים שלו עצמו – הוא לבסוף מאבד גם את הערכים עצמם ואת היכולת להגן עליהם, ומה שנשאר זה ואקום שאותו ממלאים קיצונים. אירופה כבר צועדת בנתיב הזה זמן רב, אבל גם כאן בארה"ב שוכחים מה הפך את המערב לייחודי, וזוהי סכנה קיומית.

"אם נרצה שהמערב ישרוד נצטרך לחזור למה שהוביל אותו לגדולה, לשורשים שלו. אם אנחנו רוצים שיהיו לנו האומץ, הכוח והיכולת להתמודד עם האיומים האמיתיים והחמורים שניצבים כיום בפנינו, יהודים ונוצרים צריכים לכרות ברית משותפת, להביט אחורה אל מקורות הציוויליזציה שלנו, ולעמוד מול הכוחות שמנסים לפגוע בנו".

כשמדברים על שורשי הציוויליזציה המערבית נהוג להזכיר את השילוב שבין יוון הקלאסית וההמשך שלה ברומא, ובין ערכיה של ישראל המקראית. אתה לא ממעיט בתרומתה של התבונה היוונית?

"אני מכיר את הטיעון הזה היטב", משיב האמר. "הפילוסוף ליאו שטראוס למשל טען שהמערב מבוסס על שני עמודי תווך – אתונה וירושלים. רבים אחרים הצביעו על סוקרטס, אריסטו וקיקרו כמנסחי החשיבה המערבית. אני בהחלט לא ממעיט בערך התבונה היוונית וההשפעה שלה לאורך הדורות, אבל אני טוען שאם אין לך נקודת ייחוס מוסרית שנמצאת מעבר לתבונה – כלומר, ההתגלות שנמסרה לנו בתנ"ך – אז התבונה יכולה להידרדר בקלות למסקנות הרסניות".

הוא מצביע על שתי האבנים הקטנות מאושוויץ וטרבלינקה. "מי שביצעו את הזוועות הללו לא חשבו שהם מייצגים רוע טהור אלא את שיא התבונה המדעית, ופעלו בשם אידיאולוגיה דרוויניסטית ו'ההיגיון הצרוף'. גם הקומוניזם, ולפניו המהפכה הצרפתית, ניסו להרוס מסורות עתיקות בשם רעיונות רציונליים כביכול, והביאו הרס וטרור חסרי תקדים בהיסטוריה.

"השיח הפוליטי והמוסרי לא יכול להתנהלבוואקום. תראה את האסלאמיסטים או את תנועות הווק הרדיקליות של השמאל: שתיהן מונעות מאנרגיה דתית עמוקה. אתה לא יכול לנצח אותן כשאתה חמוש ב'היגיון'. כדי להילחם באיומים הללו צריך בסיס מוצק לעמוד עליו, ואני לא יכול לחשוב על יסוד טוב יותר מאשר המקור שממנו נבנתה כל הציוויליזציה הזו מלכתחילה – התנ"ך. זו גם החשיבות שבשותפות בין יהודים לנוצרים, והסיבה מדוע רק אנשים שמאמינים בתנ"ך כטקסט קדוש יכולים לשמר את התרבות שלנו".

כדגם ליחס נכון בין תבונה לאמונה ברוח היהדות, מצביע האמר על דמותו של הרמב"ם. "ב'מורה הנבוכים' הוא בעד שימוש בתבונה, אבל בתוך המסגרת של ערכי התורה. הוא לא מדבר על רציונל מופשט שפועל בחלל ריק, כמו 'מסך הבערות' של ג'ון רולס. הרמב"ם לא מאמין בתבונה שממציאה תפיסות מוסריות. הוא הבין שהתבונה זקוקה למסגרת נורמטיבית, לעוגן, והעוגן הזה הוא התנ"ך וההתגלות בסיני".

שמרנים רבים מזהירים היום שכדי לשרוד, המערב יצטרך לעבור תחייה דתית וחזרה אל הנצרות, אבל אתה מוסיף וטוען שהם צריכים להכיר בשורש היהודי שממנו צמחה. למה בעצם?

"אנחנו נמצאים ברגע פוליטי מורכב בחייה של ארה"ב. השמרנות האמריקנית, במיוחד מאז טראמפ, נמצאת בתהליך מתמשך של עיצוב זהות. מצד אחד יש ניסיון להחזיר עקרונות כמו מסורת דתית, מוסד המשפחה וריבונות לאומית. מצד שני, בהשפעת המסורת הליברלית ששמה את הפרט במרכז, וגם המורשת הרפובליקנית עדיין נוטה חזק מדי לאינדיווידואליזם, לעיתים על חשבון כל רעיון ששם במרכז את הטוב המשותף. כאן נכנסת בעיניי הבשורה היהודית: ביהדות מתקיים איזון עמוק בין כבוד האדם, שנברא בצלם, ובין אחריות מוסרית קולקטיבית על חיי הציבור. ההתגלות בסיני פונה לעם שלם, לא לפרטים מבודדים. גם מושג הקדושה ביהדות, כמו הדאגה לעניים והרעיון של מחאה מוסרית – כולם מופנים לציבור, לא רק ליחיד. היהדות דורשת אחריות הדדית, ובשמה היא עשויה לעודד לעיתים גם התערבות בחייו של הפרט.

"קח לדוגמה אמירה חזקה מאוד שמופיעה במסכת שבת: 'כל מי שיכול למחות באנשי ביתו ולא מיחה – נתפס על אנשי ביתו; באנשי עירו – נתפס על אנשי עירו; בכל העולם – נתפס על כל העולם'. כלומר, אם יש לך הכוח למנוע עוול מוסרי ואתה לא עושה זאת, אתה בעצמך אשם. זה הפוך לגמרי מהליברליזם הקלאסי של ג'ון סטיוארט מיל, שמבחינתו כל עוד אדם לא מזיק פיזית לאחר – אין בכך שום בעיה מוסרית. בשם גישה כזאת אדם יכול להשתמש בסמים בביתו או לעסוק בזנות.

"יחד עם זאת, האתיקה היהודית איננה קומוניסטית. היא מכבדת קניין פרטי וחירות אישית, ומזהירה מפני קנאה בחייו של אדם אחר ומפני התערבות יתר. הסוציאליזם הרי מפר שתיים מעשרת הדיברות: 'לא תגנוב' – כי אי אפשר לכפות חלוקה מחדש של רכוש פרטי; ו'לא תחמוד' – כי אי אפשר להצדיק אידיאולוגיה שמבוססת על קנאה בממון הזולת.

"לכן אני טוען שאם הימין המערבי מחפש איזון חדש, עליו לחזור אל התנ"ך ולהביט מחדש על המסורת היהודית ועל האתיקה שניצבת בבסיס החשיבה ההלכתית. זה כבר קרה בעבר. למשל, מקורו של רעיון 'התקדים' המשפטי הוא בכלל בתלמוד, משם הוא חדר אל 'המשפט המקובל' האנגלי, וממנו אל האמריקני. רעיון מדינות הלאום נוצר באירופה בעקבות חזרה של הוגים נוצרים במאה ה־15 וה־16 אל התנ"ך ואל מקורות מהמשפט העברי. אלה דוגמאות לתרומה דרמטית של המקורות שלנו לעיצוב הפוליטיקה המערבית, ואין שום סיבה שזה לא יקרה גם היום".

מול עשן התאומים

ג'וש האמר לא גדל באווירה שמרנית. הפלת מגדלי התאומים ב־11 בספטמבר 2001 הייתה רגע מכונן בעיצוב השקפת עולמו. הוא היה אז בן 12, ומחלון כיתתו בבית הספר בניו־ג'רזי התבונן על העשן המיתמר מעל הריסות מרכז הסחר העולמי. "הבנתי שהרוע הוא לא תיאוריה מופשטת אלא ממשות. נגמרו אצלי האשליות הליברליות; אין דבר כזה עולם מושלם שבו כולם מחזיקים ידיים ושרים קומביה. מי שמבין את זה, כבר נמצא בדרך להיות שמרן".

רגע מכונן נוסף התרחש שמונה שנים לאחר מכן, במסגרת מסע לישראל בחסות "תגלית". האמר עמד על גבעה בשדרות והביט לעבר עזה. "פתאום נפל לי האסימון – זה אותו מאבק, אותו טרור, אותה אידיאולוגיה פנאטית. ישראל וארה"ב נמצאות בחזית של אותו קו שבר".

בשנה שעברה שב האמר לירושלים, הפעם כנואם בכנס של "תנועת הריבונות", תחת הכותרת "קריאת השכמה מעזה: לשים קץ לפרדיגמת שתי המדינות". בדברים שנשא שם הצביע על כישלון ההתנתקות והביע תמיכה בכינון גוש קטיף מחדש. "אמנם הסיכוי שישראל תשוב להתיישב בעזה בטווח הקרוב קלוש, אך תמיד יש מקום לתקווה", הוא כותב בספרו.

האמר גדל בבית יהודי־חילוני בפרוורי ניו־ג'רזי. "הדלקנו נרות חנוכה, אבל בלי שום ידע עמוק", הוא מספר. "עד גיל ההתבגרות לא הכרתי ארוחת שבת מסורתית. זה לא היה ניתוק מוחלט מהיהדות, אבל בהחלט יהדות מרוקנת מתוכן". מאוחר יותר, כשנחשף להוגים שמרנים כמו אדמונד ברק ורוג'ר סקרוטון, החל לשאול את עצמו שאלות עמוקות יותר על שורשיו היהודיים. "חשבתי לעצמי, אם מסורת בין־דורית היא עיקרון חשוב כל־כך בעולם השמרני, מה אני עושה עם העובדה שאני יהודי? הרי אני בן לעם העתיק ביותר ששרד ברציפות מאז העת העתיקה, בעוד שכל השאר נעלמו".

המחשבות הללו היו צעד ראשון במסע שהוביל אותו לחזור בתשובה ולאמץ זהות יהודית־אורתודוקסית. כיום הוא חובש כיפה שחורה, ובחר בשם העברי "מתתיהו" כשם שני, מחווה למנהיג החשמונאים. הוא רואה במכבים לא רק דמויות היסטוריות, אלא מודל להנהגה רוחנית ואקטיביזם יהודי. בעיניו, "חנוכה הוא קריאה לכל יהודי להיות מכבי מודרני ולהגן על העם היהודי מפני השקרים שמטיחים בנו". הוא נשוי לישראלית, ובפורים האחרון נולדה להם בת שזכתה לשם הולם – אסתר.

בביקוריו של האמר בקמפוסים ובשיחות שהוא עורך עם סטודנטים, הוא פוגש התנגדות חריפה לישראל שלא הייתה קיימת לפני עשור. לדעתו, היא קשורה גם לכך ש"צעירים אמריקנים, במיוחד בני דור ה־Z, לא חוו את 11 בספטמבר. הם לא זוכרים את העשן מהמגדלים ולא מבינים את גודל האיום עלינו. רבים רואים בתמיכה שלנו בישראל חלק ממדיניות החוץ הכושלת בעיראק ובאפגניסטן, שאכן היו ניסיונות שגויים מלכתחילה לבנות אומות מאפס ולהפיץ דמוקרטיה בעולם הערבי.

"אבל זה עיוות גס. ישראל איננה הרפתקה צבאית של ארה"ב במזרח התיכון, אלא שותפה אסטרטגית. היא לא מכניסה את אמריקה למלחמות – היא מונעת אותן. שוב ושוב ישראל עושה לארה"ב את 'העבודה המלוכלכת': מחסלת טרוריסטים, חושפת תוכניות גרעין, עוצרת שיירות נשק. סוכנויות ביון מערביות לומדות מהמהלכים הללו. כך שגם מבחינת מדיניות חוץ ריאליסטית, לאמריקה יש אינטרס עמוק לשמור על ביטחונה של ישראל.

"הדוגמה הברורה היא חיסול הנהגת חיזבאללה בספטמבר 2024 – מהלך שהגן לא רק על ישראל אלא גם על אינטרסים אמריקניים מובהקים. אלה אויבים מובהקים של אמריקה, שיש להם דם אמריקני על הידיים. כשישראל פועלת נגד איראן, חמאס או החות'ים – היא מגינה בפועל גם על חיילים ואינטרסים אמריקנים, וגם על הרעיון הבסיסי של סדר מערבי מול כאוס ג'יהאדיסטי. אסור לשכוח שישראל היא הדמוקרטיה היחידה באזור – לא סעודיה ולא האמירויות – עם זיקה ערכית אמיתית למערב, והאינטרסים שלה קרובים כמעט לחלוטין לאלו של המערב. אם המערב רוצה לשרוד הוא צריך את ישראל חזקה ולתת לה גיבוי מלא".

לאומיות לא מתנצלת

ואולם חשיבותה של ישראל, ממשיך האמר, איננה מתמצית בזירה הגיאו־פוליטית, ועיקרה הוא בחזית התרבותית. "קח לדוגמה את הלאומיות הלא־מתנצלת שלכם: ישראל המודרנית ממשיכה לשמר יסוד עתיק מימי המקרא, רעיון מדינת הלאום. בניגוד למערב, שבו הזהות הלאומית הולכת ומתמוססת, בישראל היא עדיין חיה ונוכחת – דרך שירות החובה בצה"ל, שמחבר בין מגזרים; דרך ימי הזיכרון שבהם מדינה שלמה נעצרת; דרך השפה, לוח השנה, החשיבות של המשפחה. לכם כישראלים זה נראה אולי מובן מאליו, אבל אנשים במערב חיים ללא כל זה. אלה לא רק סמלים אלא מה שנדרש כדי להחזיק אומה בחיים – יסודות שמדינות מערביות רבות פשוט שכחו. אם המערב מבקש לשרוד את מתקפת הווקיזם, האסלאמיזם והגלובליזם, הוא צריך ללמוד מישראל ולחזור לאידיאל הלאומי ששמר עליו במשך דורות.

"קח גם את היחס למסורת בישראל. נכון שמדינת ישראל איננה פועלת על פי ההלכה היהודית, אבל המסורת והתרבות היהודית נוכחות עמוק בחיים הציבוריים. התנ"ך נלמד בבתי הספר היסודיים, מה שכבר לא תמיד קורה בחברות מערביות. לפי מחקר אחד לפחות, בתי הספר בישראל מקדישים פי שלושה זמן ללימודי דת מאשר בתי הספר באירופה. שבוע העבודה מותאם לשבת, ושיעור הילודה שלכם, שמתקרב לשלושה ילדים לאישה, הוא כמעט כפול מזה שבארה"ב. בזמן שהדת והמשפחה נחלשות במערב, ישראל מציבה מודל ייחודי של דמוקרטיה מערבית עם זהות לאומית־דתית חיה, וזה בדיוק מה שאנחנו צריכים".

אתה מבקר בספר את רעיון הפרדת הדת מהמדינה, בישראל כמו בארה"ב, וקורא לישראל "לשלב יותר עקרונות הלכתיים בחוק האזרחי ולצמצם את ההפרדה בין דת ומדינה במרחב הציבורי, תוך שמירה איתנה על זכויות הדת של מיעוטים". המסרים הללו עלולים לעורר בקרב חילונים רבים בישראל חרדה וחשש מ"הדתה".

"ישראל היא מדינה יהודית, והחוק צריך לשקף זאת באופן מעשי ככל שניתן. ומעבר לכך, לישראל ולעולם היהודי בכלל יש לדעתי תפקיד מרכזי: להזכיר לשמרנים ברחבי העולם שהמטרה העליונה היא לא רק לשמר סדר ציבורי או שגשוג כלכלי, אלא לקדש את השם גם במרחב הפוליטי. ההפרדה המודרנית בין דת למדינה לא קיימת במקרא. זהות לאומית שנטועה בשליחות רוחנית – יכולה להרים תרומה אדירה לשמרנות בת זמננו, ולהוסיף בה קול שלעיתים חסר בה. הרעיון שא־לוהים והפוליטיקה נפרדים מגוחך בעיניי. זהו מיתוס ליברלי שרבים מיהודי ארה"ב מקדשים כחלק מ'דת האזרחות' שלהם, אבל שוב, אם נחזור לתנ"ך – אין לו שום שורש שם. להפך, כל המערכת הפוליטית המקראית בנויה על ריבונות ה', כמו שנאמר במעמד הר סיני 'ממלכת כהנים וגוי קדוש'. כלומר, שלטון שמושתת על עבודת ה".

אתה תומך נלהב ברפורמה המשפטית שעוררה מחלוקת עמוקה בישראל, ואף הגנת עליה בדיבייט מול פרופ' אלן דרשוביץ. כמתבונן מבחוץ, האם גם אחרי קרוב לשנתיים של מלחמה וקרע פנימי, עדיין נכון לדעתך להמשיך לקדם שינויים במערכת המשפט?

"זה יהיה אסון אם ישראל תוותר על השינויים שהוצעו ברפורמה. כבר אמרתי בכמה הזדמנויות לחברי כנסת שלכם – ברגע שהמלחמה תסתיים, אסור לקבור את הנושא. ישראל אינה יכולה להמשיך להתנהל כ'משפטוקרטיה'. זה בלתי סביר לחלוטין שנבחרי הציבור יקבלו החלטות, ואז כל אזרח יוכל לעתור לבג"ץ, גם בלי זכות עמידה, ולבטל אותן. כמשפטן אמריקני זה נשמע לי הזוי. החוקה האמריקנית תמיד מונחת אצלי על השולחן. הרציתי בהרווארד ובייל, ואני אומר לכם: השיטה בישראל פשוט לא סבירה משום בחינה. מדינה ריבונית צריכה למשול, לא להיות כפופה לאליטה שיפוטית בלתי נבחרת. זו לא סוגיה טכנית, זו שאלה קיומית. אגב, כשהתווכחתי על כך עם דרשוביץ בתחילת 2023 הוא היה הרבה יותר תקיף נגד הרפורמה, מאז הוא התרכך משמעותית. אולי גם הוויכוח בינינו תרם לזה".

לא תשתוק

לפני כחודש נכנס לתפקידו השגריר החדש של ארה"ב בישראל, מייק האקבי. האקבי, כומר בפטיסטי מאוקלהומה, הוא תומך מושבע של ישראל, שהביע לא פעם את אמונתו בפסוק "ואברכה מברכיך ומקללך אאור", שלפיו מי שיברך את עם ישראל יתברך, ומי שיקלל אותו – יקולל. "אני חושב שזה לא רק כתוב אלא גם מוכח היסטורית", התבטא האקבי. "קשה לחשוב על מדינה שפגעה ביהודים ושגשגה לאחר מכן. שנאת יהודים היא תמיד סימן לכך שמשהו עמוק מאוד בחברה כבר החל להירקב".

האקבי מייצג דור ותיק של נוצרים אוונגליסטים, שתמיכתם בישראל הייתה כמעט מובנת מאליה. ואולם סקרים עדכניים מצביעים על ירידה בתמיכה הזו בקרב צעירים אמריקנים, גם אוונגליסטים. זה מדאיג אותך?

"בהחלט", משיב האמר. "אני חושב שזה קריטי שהנוצרים במערב ימשיכו לראות את עצמם כקשורים בברית עמוקה עם העם היהודי ומדינת ישראל, ולכן הספר שלי פונה באופן ישיר גם לקהל נוצרי. בסופו של דבר, כינונה של ברית מאמינים בין נוצרים ליהודים היא עניין קריטי לעתיד המערב. בעיניי, הדרך הישירה ביותר להיות 'אור לגויים' היא קודם כול לקיים את הברית עם א־לוהים – לקבל את מלכותו ולקיים את המצוות. אבל יש גם מובן רחב יותר: אם אתה יהודי שאכפת לו מהמסורת שלנו וממה שנתַנו לעולם, אז יש לך אחריות מוסרית כלפי המשך קיומה של התרבות המערבית שיונקת מהתנ"ך. אני לא קורא למיסיון יהודי, והיהדות לא מבקשת להמיר אף אחד, אבל יש לנו חובה להסביר את המסורת שלנו לעולם – במיוחד כשמופצים עליה כל כך הרבה שקרים. האמת היא הנשק שלנו, ואסור לנו לשתוק – שתיקה היא תמיד תחילתו של אסון. אחד הפרקים בספר נקרא 'צו המכבים'. עלינו ללכת בעקבות המכבים שלא ישבו בחיבוק ידיים ולהיות יהודים שלא רק מתגוננים אלא מסבירים, נלחמים על הדרך שלהם".

והאמר אכן נלחם. מאז 7 באוקטובר הוא עוקב בדאגה לא רק אחר האנטישמיות משמאל, אלא גם אחר מגמות מטרידות בימין האמריקני. שתי הדמויות המרכזיות שהוא תוקף בספר הן מגיש הטלוויזיה טאקר קרלסון, עד לא מזמן הכוכב הבולט של רשת פוקס ניוז, וכיום מוביל דעת קהל בימין האמריקני עם מיליוני עוקבים ברשתות החברתיות; וקנדיס אוונס, משפיענית־רשת מהימין השמרני שמשמיעה קול בוטה נגד ישראל. "פעם הערצתי את טאקר, ואף התארחתי בתוכנית שלו כמה פעמים", מודה האמר. "טענתי בעבר שהוא לא אנטישמי, חשבתי שהנושא פשוט לא מעניין אותו, אבל טעיתי. מאז שהוא פוטר והפך לעצמאי הוא כבר לא מסתיר את עמדותיו, והן אנטי־ישראליות במקרה הטוב".

אוונס הלכה רחוק אף יותר, כשהפיצה תיאוריות קונספירציה אנטישמיות קלאסיות, כולל שיתוף ציוצים שמקדמים את עלילת הדם הקלאסית. "זו לא ביקורת על מדיניות ישראל, זו עוינות עמוקה ליהודים ולזהותם, וניסיון מכוון לזרוע פילוג בין יהודים לנוצרים", מאבחן האמר. "בימין האמריקני צומחת תנועה חדשה, ניאו־פגאנית, הנגועה באנטישמיות – שמתנערת מהברית היהודית־נוצרית ומאיימת לנתק את ישראל מהבסיס הערכי שעליו נשענה התמיכה בה במשך עשרות שנים".

בספר אתה מכנה את התנועה הזו "הימין הניטשיאני". למה הכוונה בדיוק?

"יש זן חדש של ימין באמריקה, ימין ניאו־ניטשיאני וניהיליסטי, שכמו ניטשה מסרב לכל יסוד מקראי; הוא דוחה את הרעיון שכל אדם נברא בצלם א־לוהים, ובמקום שוויון מוסרי מקדם אידיאולוגיה של כוח, שליטה והישרדות החזק. זו לא רק סטייה מהתנ"ך, זו התקפה על היסודות של המערב. מבחינתי שמרנות אמיתית חייבת להתחיל בהתגלות – באמונה בא־לוהים, באמת מוחלטת ובערכי התנ"ך. אחרת זו לא שמרנות, זו הפקרות וכוחנות".

מהצד היהודי אני יכול לחשוב על רבים שיירתעו מצימוד הדוק מדי עם העולם הנוצרי, הן מתוך תודעה היסטורית של איבה בין הדתות, והן מתוך חשש לטשטוש הגבולות.

"לדעתי זה קשור להבדלים התרבותיים בין ישראל לארה"ב. אני אמריקני בנשמה, גדלתי על אברהם לינקולן, על ה־4 ביולי כיום חג, על חשיבות החוקה. בתוך המסורת האמריקנית, ובמיוחד אצל האבות המייסדים, הייתה מהרגע הראשון תחושה של חיבור עמוק ליהדות. אלכסנדר המילטון ראה בשרידות של העם היהודי הוכחה לקיום א־לוהים, ג'ון אדמס דיבר עלינו כציוויליזציה המרשימה ביותר בהיסטוריה, והפוריטנים הראשונים שחצו את האוקיינוס האטלנטי בדרך לאמריקה ראו את עצמם כבני ישראל שחוצים את ים סוף. לכן, כשאני מדבר על 'המסורת היהודית־נוצרית' זו לא סיסמה, זו חוויה שבארה"ב היא בעלת מטען היסטורי משמעותי.

"ברור שיש הבדלים תיאולוגיים מהותיים בין היהדות לנצרות, אבל התנ"ך שלנו הוא חלק גדול מכתבי הקודש שהם בסיסו של העולם הנוצרי. רבים מחבריי הנוצרים מצטטים פסוקים רבים מן התנ"ך בצורה מדויקת, לעיתים קרובות טוב יותר מחבריי היהודים. מעבר לערכים המשותפים, כל האויבים הנוכחיים שלנו משותפים. השמאל הרדיקלי, האסלאם הפוליטי והגלובליזם הניאו־ליברלי הן אידיאולוגיות שבזות הן ליהדות והן לנצרות, ורוצות למוטט את כל מה שבנינו.

"חמאס, באמנת היסוד שלו, מכנה את אויביו באשר הם 'כופרים', לא רק יהודים. המשטר האיראני צועק 'מוות לישראל', אבל מיד אחר כך גם 'מוות לאמריקה'. מהזווית של השמאל, די לקרוא את מאמרו של קרל מרקס 'על השאלה היהודית' כדי להבין שהמטרה שלו לא הייתה רק לפרק את העם היהודי, אלא את כל המוסר היהודי־נוצרי שעליו נבנתה הציוויליזציה המערבית. לכן אני אומר: לא משנה כמה הבדלים יש בינינו – בפועל אנחנו נמצאים באותה סירה, נלחמים באותם שדים. אפשר להתווכח אם הביטוי 'מסורת יהודית־נוצרית' הוא מדויק, מבחינתי זה מונח שימושי, והוא עובד. הברית בינינו היא תנאי להישרדותו של המערב".