"כשנכנסתי לראשונה ללשכתה של פרמילה ג'איאפאל, מחוקקת שנמצאת עמוק באגף הפרוגרסיבי של המפלגה הדמוקרטית, הסתכלו עליי כמו על חייזר. 'ישראלי? אצלנו? הלכת לאיבוד', תהו המתמחות בלשכתה. יצרתי איתם קשר והתחלתי לשלוח חומרים על חזון ישראלי-ציוני שהם יכולים להתחבר אליו. לאחר זמן הם אפילו גילו שהם מסכימים איתי על הצורך בדה-רדיקליזציה לעזה. את התהליך מולם התחלתי במאי 2024 ועד שנפגשנו לקח שנה וחצי, אבל לא ויתרתי".
את הדברים הללו אמר לי רותם אורג-קליסקי, מומחה לפוליטיקה אמריקאית ומנהל עמותת LIBRAEL. בראיון למקור ראשון הוא מספר על המסע הדיפלומטי שערך בארה"ב, שבמסגרתו פגש פוליטיקאים ואנשי ציבור מהמפלגה הדמוקרטית. מה שמע בפגישות הללו ביחס לישראל? כיצד גרם לחברת קונגרס לשנות את הצבעתה? האם הצליח להשפיע על אחד המועמדים לנשיאות ב-2028? מה צפוי לנו בבחירות הבאות? האם הסיוע הביטחוני האמריקני עתיד להיפסק? ובעיקר: האם מדינת ישראל איבדה את המפלגה הדמוקרטית, והאם ניתן לתקן את השבר?
רקע: המפלגה הדמוקרטית – סופו של עידן
בשנים האחרונות, ובמיוחד בשנתיים שחלפו מאז 7 באוקטובר, נדמה שישראל והשמאל במערב מתקדמים לשני כיוונים מנוגדים. המרחק רק הולך וגדל, והדבר נכון במשנה תוקף ביחס לידידתנו הגדולה – ארה"ב. הסטודנטים באוניברסיטאות שטפו את הרחובות על גלי מסרים פרו-פלסטיניים. בד בבד, התקריות האנטישמיות במוקדים דמוקרטיים עלו במאות אחוזים ומחוקקים רבים במפלגה נתנו את קולם לטובת הצבעת אנטי-ישראליות והחלו להדהד מסרים תואמים. לא רק הדמוקרטים התרחקו מישראל, גם אנחנו התרחקנו מהם כאשר ראש-הממשלה נתניהו שבר את עקרון ה"דו-מפלגתיות" כשהציג בגלוי העדפה לנשיא טראמפ.
הכי מעניין
עוד כתבות בנושא
הפערים שהלכו ותפחו הביאו את ישראל אל ספו של מצב מסוכן. הרפובליקנים לא תמיד יהיו בשלטון, והקשר בין ירושלים למפלגה שבראשה עמדו בעבר אוהבי ישראל מובהקים כהארי טרומן, ביל קלינטון וג'ו ביידן נראה רע מתמיד.
מי שזיהה את הריחוק המתעצם בין הצדדים הוא רותם אורג-קליסקי (31). "במבצע שומר החומות ב-2021, נפל לי האסימון שרק לכתוב על הסכנה ולהתריע מפניה זה לא מספיק, הגיע הזמן להפשיל שרוולים", הוא אומר. היישום המעשי לכך הוא הקמת ליבראל (LIBRAEL). מה שמייחד את העמותה ביחס לארגוני דיפלומטיה ציבורית אחרים הוא המיקוד - העובדה שפעילותה מוכוונת לפלח אוכלוסייה מסוים, המפלגה הדמוקרטית בארה"ב.
בגילו הצעיר הספיק רותם לערוך היכרות קרובה ומקיפה עם אמריקה, כששימש כעוזר מחקר לשגריר ארה"ב בישראל בשנים 2016-2011, דן שפירו, השתתף בתוכנית יוקרתית של מחלקת המדינה האמריקנית ובאחת נוספת באוניברסיטת סן דייגו, קליפורניה.
האם הקשר עם המפלגה הדמוקרטית כבר אבוד?
"להפך – הפוליטיקאים שדיברתי איתם רוצים שנתקרב, הם רוצים את הקשר החיובי עם ישראל, הם בוודאי לא סגרו את הדלת. נכון, זה לא כולם, ונכון יש אתגרים בדרך, אבל זה בפירוש לא אבוד".
רותם אורג-קליסקי בסדנה של הארגון | צילום: רותם אורג-קליסקי
ליברלי – דבר ליברלית
"תפיסת ההפעלה שלנו אומרת: דיפלומטיה זה 'to win hearts and minds' - בסדר הזה. כשאתה בונה חיבור עם אנשים אתה לא יכול לרוץ לעובדות, נתונים והגדרות. חיבור צריך להיות מבוסס רגש, תפיסות עולם, השקפות עולם", מסביר רותם.
"הגישה הזו מתורגמת לשפה קונקרטית. כשאנחנו מדברים עם ליברלים באמריקה – אנחנו מדברים ליברלית, צריך לדעת אילו מילים עובדות ואיזה לא. לומר היום לליברלים טרור לא עובד, כי 'הטרוריסט של האחד הוא לוחם החופש של האחר', אז צריך לומר להם 'פשע שנאה'. הם לא מתרגשים מתיוג של התבטאות כ'אנטישמית', אבל 'דה-הומניזציה' כבר פורט להם על המיתרים הנכונים. זה נכון גם לערכים שמובילים אותם, ושם צריך טקטיקות שמותאמות לעולם שלהם".
ניתן לראות ביטוי לכך בפגישה שקיים רותם עם שרה ג'ייקובס, חברת קונגרס יהודיה מקליפורניה שממוקמת עמוק באגף הפרוגרסיבי במפלגה. "היא הייתה מהיהודיות הראשונות שקראו להפסקת אש", הוא מזכיר.
"חצי שנה לתוך המלחמה ישבתי בלשכה שלה והצגתי מודל שאני קראתי לו 'משולש הפסקת אש'. אמרתי לה: את רוצה הפסקת אש? אין בעיה, אני מכבד, אני אפילו בעד. פשוט יש כמה תנאים להפסקת האש הזו: שחרור מיידי של כל החטופים, שמספרם אז עוד היה תלת-ספרתי, בטווח הקצר - פירוק החמאס; בטווח הזמן הארוך - דה-רדיקליזציה של עזה".
עוד כתבות בנושא
איך הגשת לה את זה באופן שלא נשמע לה מיליטנטי או קולוניאליסטי?
"הלכתי איתה לאט ובזהירות, צעד אחר צעד. התחלתי מהמקום הכי בסיסי של 'אני לא שונא ערבים', המשכתי לזה שרוב הציבור הישראלי לא רוצה מלחמת נצח בעזה ומשם הגעתי לתנאים הדרושים להפסקת אש. היא חשבה שזה באמת הגיוני.
"ראש המטה של ג'ייקובס אמרה לי במפורש שהמפגשים האלה מאוד עוזרים להם, גם להבין את הדברים בינם לבין עצמם וגם ביכולת להעביר את המסרים הללו לציבור הבוחרים. לטענתה, 'אנחנו מאוד כועסות על מה שאנחנו רואות בעזה, אבל בסוף אנחנו לא נגד ישראל, אנחנו אוהבות את ישראל. הדברים שלך מאפשרים לנו לאזן בין המתחים האלה'".
תוצאות המפגש ההוא לא התמצו בדיבורים בעלמא. "לפני הפגישה קראה ג'ייקובס לביידן להפסיק לספק נשק לישראל, וזמן קצר לאחריה הצביעה בעד החוק שסיפק לישראל כמעט תשעה מיליארד דולר בסיוע צבאי".
לדעתך הפגישה איתך הייתה מה שגרם לה לשנות את עמדתה?
"הפגישה ההיא הייתה בוודאות חלק משמעותי מאוד בהחלטה שלה".
רותם אורג-קליסקי ושרה ג'ייקובס | צילום: רותם אורג-קליסקי
ההישג המרשים, שינוי הצבעה של חברת קונגרס במעצמה הגדולה בעולם ללא תמיכה ממשלתית או גב של ארגון גדול, רק מדגיש את אוזלת היד של המדינה בעניין. "ראש המטה של ג'ייקובס אמרה לי שאני הישראלי הראשון שהגיע לשם מאז השבעה באוקטובר. פגישה באפריל, חצי שנה לתוך המלחמה".
עם זאת, הוא ממהר להבהיר: "אין לי שום טענות כלפי השגרירות. יש להם משאבים מוגבלים והמון עבודה והם נאלצים לתעדף. לא בטוח שהם רוצים להשקיע את המשאבים שלהם על חברת קונגרס מאוד ביקורתית כמו שרה ג'ייקובס. ופה אני נכנס לתמונה, כי אני יכול ליצור דיאלוג בונה עם מחוקקים שהשגרירות, כנציגת המדינה, לא בהכרח יכולה".
בלשכתו של הנשיא הבא?
מבין כל האישים אותם פגש רותם במסגרת פעילותו מתבלט שם אחד אחד מעל כולם – רפאל וורנוק. הוא כומר כריזמטי מג'ורג'יה, אדם שנושא דרשות סוחפות ויודע לחבר בין האגף הפרוגרסיבי למרכז המפלגה.
ביולי 2024 פרש ביידן מהמירוץ לנשיאות וקמלה האריס הוכתרה כמועמדת מטעם המפלגה הדמוקרטית. באותו זמן הועלו שמותיהם של שמונה מועמדים לשמש כסגניה, אחד מהם של הסנאטור מג'ורג'יה. "אם אתה שואל אותי, הוא ירוץ לנשיאות ב-2028", גורס רותם. "ברטוריקה שלו הוא יודע לעבוד מאוד גם עם המרכז והמרכז-ימין, הוא גם כומר אז יש לו את הזיקה הדתית. לדעתי יש לו את היכולות להיות מועמד חזק מאוד. לכן הגיוני שיבחרו בו כמועמד לסגן נשיא ואפילו לנשיאות".
עבור רותם, הפגישה בלשכתו של מי שמסומן כ'יורש פוטנציאלי' למפלגה הייתה מבחן קריטי. וורנוק הוא דמות ייחודית בנוף הדמוקרטי – אדם כהה-עור מהדרום עם זיקה דתית עמוקה – החזיק בעבר בעמדות ניציות כלפי הסיוע הצבאי לישראל. דווקא מול הכריזמה הזו, היה על רותם למצוא את הסדק.
"בעקבות פגישה שלי בלשכה שלו הוא שינה את דעתו, או לפחות אני חושב שבעקבות הפגישה שלי - פה אני פחות ודאי", הוא מספר בחיוך. "אבל העובדות ברורות: בן אדם שאומר במפורש: ביידן צריך להפסיק לתת נשק לישראל, וחודש אחר כך מצביע בעד העברתו - שינה את דעתו".
"לרוב אני נפגש עם יועצים ולא עם המחוקקים עצמם, כי גיליתי שזה יותר אפקטיבי", מציין רותם. "הם אלה שחיים את המדיניות ביום-יום ובדרך כלל גם קשובים יותר לדעות חדשות".
גם בפגישה עם היועץ הצבאי והיועץ החקיקתי של וורנוק, רותם מיקד את השיח בחזון. "הם אמרו לי: 'נשמע הגיוני, זה משהו שאנחנו יכולים להזדהות איתו ולהחזיק בו'", הוא מספר. "היועץ הצבאי אמר לי: 'אנחנו איתכם, רק יש לנו בעיה עם המדיניות שלכם בעזה ותו לא. לכן, מאוד יעזור לנו פוליטית אם אנחנו ממירים את העברת הסיוע בשיתופי פעולה בין המדינות'".
רותם אורג-קליסקי עם יועצו של רפאל וורנוק | צילום: רותם אורג-קליסקי
לפי רותם, היועץ של וורנוק דיבר על שיתופי פעולה שחרגו הרבה מעבר לרובד הביטחוני. "הוא דיבר על העולמות הטכנולוגיים וה-AI, שיש להם משמעויות עצומות. יתר על כן, הוא דיבר גם על שיתופי פעולה בתחומים אזרחיים לחלוטין כמו אקלים, אנרגיה מתחדשת, חקלאות. דברים רלוונטיים לחיי היום-יום של האמריקנים עצמם".
אשמת ישראל או הממשלה?
בחודש שעבר נחת רותם בארה"ב למשימה דיפלומטית נוספת במסגרת הפעילות של ליבראל. "במהלך הביקור שלי, נפגשתי עם שבעה יועצים מכל הקשת של המפלגה הדמוקרטית, מהאזורים המתונים שלה, דרך המרכז ועד השמאל האידיאולוגי העמוק".
שיא המסע מבחינתו היה במפגש עם היועץ של חברת הקונגרס פרמיליה ג'איאפאל, שאותו הזכרנו בפתיח. הפגישה עם חברי לשכתה של ג'איאפאל, מהקולות הבולטים באגף הפרוגרסיבי של הדמוקרטים, לא קרתה ביום אחד. הקשר נבנה לאורך יותר משנה, החל ממאי 2024, דרך תכתובות, חומרים ורצף שיחות שנועדו להציג את המכנה המשותף.
"פתאום מצאנו מרחב משותף בנוגע לדה-רדיקליזציה של עזה. אנחנו לא מסכימים על איך נכון לעשות את זה, אבל כבר יש לנו איזשהו מכנה משותף. ואז קבענו פגישה. ואני אומר, פתאום, ברגע שמתגברים שנייה על המחסום של 'הוא ישראלי', או מהכיוון שלי: 'הוא היועץ של ג'איאפאל' - פתאום רואים שהפער לא כזה גדול, שאפשר למצוא מכנה משותף".
"הדבר הכי מעניין ששמעתי שם, וזה גם מה שמשאיר אותי אופטימי, הוא מה שאמר לי היועץ שלה", מספר רותם. "לדבריו, 'יש חלק במפלגה שבגדול רוצה לשמור את הסטטוס קוו אתכם, וחלק אחר שתמיד יבקר אתכם, לא משנה מה תעשו. רוב המפלגה מאמינה שישראל היא מדינה חשובה והיחסים איתה חשובים לנו, אין לנו שום דבר נגדה, אבל אנחנו לא חוזרים לשישה באוקטובר. היחסים הולכים להשתנות".
למה זה משאיר אותך אופטימי?
"אני באמת חושב שהיחסים הולכים להשתנות. מבחינתי יש פה הזדמנות. וזה שאותו יועץ של חברת קונגרס כזו, שלא מייצגת את המיינסטרים של המפלגה, אומר לי: 'אנחנו לא רוצים לזרוק אתכם מתחת לגלגלי האוטובוס, אלא שדברים ישתנו', דווקא מסמן לי שזה אפשרי".
מפגש מסקרן נוסף היה עם היועץ של ג'יימי רסקין, מנהיג המיעוט בוועדת המשפטים בקונגרס, שיהפוך כנראה ליושב ראש הוועדה בקונגרס הבא, אם הדמוקרטים ינצחו בבחירות האמצע.
"תפיסת העולם של רסקין מאוד מוכוונת זכויות אדם", מבהיר רותם. "עוד במאי 2024 הוא אמר לי: 'אני אתן לישראל את כל מה שאתם צריכים, את כל הגיבוי שאתם צריכים, גם מדינית, גם צבאית, אבל הקו האדום שלי הוא הסיוע ההומניטרי'. הכתובת הייתה על הקיר - וראינו מה קרה בסוף".
רותם אורג-קליסקי עם ג'יימי רסקין | צילום: רותם אורג-קליסקי
במפגש האחרון ביניהם, אמר לו אותו יועץ: "הארגונים הפרו-ישראלים היותר שמרניים הקצינו והפכו ניציים יותר, הארגונים השמאלניים הפכו ליותר רדיקליים והתרחקו מישראל. מולם יש אתכם, ארגון ציוני-ליברלי, אתם השותף שאנחנו מחפשים".
מה בעצם אומר החזון הציוני-ליברלי?
"אנחנו תופסים את ישראל כמדינה דמוקרטית ובטוחה שהיא מדינת הלאום של העם היהודי, השואפת לשגשוג עבור שני העמים. אני לא מדבר על 'מדינה פלסטינית'".
זו פריווילגיה שיש לך בתור מי שלא מייצג את המדינה. אבל לעומק, איך ישראל – שבה יש היום קונצנזוס שמתנגד למדינה פלסטינית – יכולה להתקרב למפלגה שמחויבת לפתרון שתי המדינות?
"אנחנו צריכים להיות מסוגלים גם ברמה המדינתית לעשות את הקפיצה בין פתרון שתי המדינות לבין רמת החזון. אותו יועץ של ג'איאפאל פתאום מגלה שהוא ציוני, הוא פשוט לא נתקל בהגדרה כזו לציונות עד עכשיו. אבל אומר לך יותר מזה, ביותר ממשרד אחד אמרו לי שהם יודעים שלא יהיו שתי מדינות בשנים הקרובות".
אז למה הם כן מצפים?
"שני עוגנים שעלו שוב ושוב בפגישות שקיימתי הם שקיפות ואחריותיות. לדוגמא, ממשל ביידן הוציא צו שישראל חייבת להעביר דו"ח רבעוני על האופן שבו היא משתמשת בסיוע הצבאי האמריקני, כדי להראות שהיא לא מפרה את דיני המלחמה. בישראל הייתה היסטריה: 'מה פתאום עכשיו דין וחשבון?' אבל בסופו של דבר האמריקנים בדקו את העניין ומצאו שישראל פועלת בהתאם לדין הבינלאומי".
ביידן ונתניהו בבית הלבן, יולי 2024. | צילום: איי.אף.פי
"אחריותיות זה למשל להעמיד לדין חיילים שעברו על החוק. זה לא פופולרי וקשה חברתית להעמיד לדין חיילים, אבל זו אחת הדרכים להראות שאנחנו חלק ממשפחת הדמוקרטיות המערביות, וזה יועיל לנו ברמה המדינית".
רעיון נוסף שמציג רותם, שוודאי פחות שנוי במחלוקת, הוא הקצאת תקן לנספח צבאי משפטי בוושינגטון. "הוא צריך להיות משפטן שמתמחה במשפט בינלאומי ומגיע מתוך צה"ל, כך שידע איך מתבצעים תהליכים משפטיים במערכת הצבאית, איך מייצרים מטרות לתקיפה, ועונה על שאלות בזמן קצר בהרבה מאשר דרך הערוצים הרגילים.
"הם רוצים שנראה להם שאנחנו מחויבים לערכים המשותפים שלנו – ארה"ב וישראל. למשל, לא לבנות מחוץ לגושי ההתיישבות ביהודה-ושומרון, שהיא הרבה יותר בעייתית מבחינתם ביחס לבנייה בתוך הגושים".
לשיטתך, ישראלי שנמצא בימין יכול למצוא שפה משותפת וערכים משותפים עם חברי קונגרס פרוגרסיבים?
"בהחלט. ישראלי שמחזיק בתפיסות ימניות-ליברליות, שמאמין בכך שישראל היא מדינה גם יהודית וגם דמוקרטית, אדם שמחזיק בשאיפה הז'בוטינסקאית שגם הפלסטינים יחיו טוב, אבל מבלי להתפשר במאומה על הביטחון הלאומי שלנו - ימצא מכנה משותף לא קטן עם הפלג הזה במפלגה הדמוקרטית. ושוב, אני לא יודע איך משיגים את החזון הזה, העניין שלי ושלהם הוא בעצם החזון המשותף".
הפגנה נגד ישראל בברוקלין קולג' | צילום: Nigro Michael - גטי אימג'ס
יודעים על "אלימות המתנחלים"
הזכרת ביקורות על המדיניות הישראלית. במה הן עסקו?
"נושא שעלה בכמעט כל הפגישות היה הפשיעה הלאומנית ביהודה-ושומרון, מה שמכונה – בעיניי שלא בצדק, מפני שברור לי שמדובר בקומץ – 'אלימות מתנחלים'".
כשהם דיברו איתך על הנושא התרשמת שהם באמת מכירים את החומר או סתם זורקים לך 'אלימות מתנחלים' כמעין קוריוז?
"הם ידעו יותר מהישראלי הממוצע, זה ודאי. הכירו שמות של תושבים, בעיקר אזרחים אמריקנים, שנפגעו שם, אבל לא רק. הם הכירו שמות של כפרים, תאריכים של תקריות – זה נושא שמאוד הפריע להם, אגב, בצדק אם אתה שואל אותי".
רותם מביא דוגמה בולטת לעניין מחבר הקונגרס אדם סמית' מוושינגטון, מנהיג המיעוט בוועדת הכוחות המזוינים. סמית' משתייך למחנה המתון יחסית במפלגה, ועם זאת בחודשים האחרונים הפך יחסו ליותר ויותר נצי כלפי ישראל, ולא במקרה. מצביעה שלו, מהמחוז שלו, נהרגה בהפגנה ביהודה-ושומרון לפני יותר משנה, ועד היום הוא לא קיבל תשובות על מה ולמה ואיך זה קרה".
רותם מוסיף בזהירות: "יכול להיות שהוא קיבל תשובות, הוא פשוט לא היה מרוצה מהן, אבל השורה התחתונה היא שהדברים הללו מרחיקים אותם מישראל. את השיחה עם היועצת שלו, התחלתי בהתנצלות על התקרית הזו. אמרתי לה: 'תראי, אני לא מכיר את התקרית, אני לא יודע מה היה, אז אני לא רוצה להגיד סתם. אבל ברמה העקרונית, אזרחים לא אמורים למות בהפגנות, וזה לא בסדר ואני יכול להגיד לך שרוב הישראלים לא תומכים בדבר הזה'. ראיתי שזה נוגע בה ממש ברמה האישית.
"ברגע שהתחלתי בגילוי האמפתיה ומאידך לא התביישתי להעביר ביקורת – זה בונה אמון. מאוחר יותר, כשהיא שאלה אותי מה דעתי על משלוחי נשק לישראל ועניתי שאני בעד, היא לקחה ברצינות את דעתי ולא תייגה אותה ישר כ-bias פרו-ישראלי".
הרבה מהביקורות שנשמעו כלפי ישראל בשנתיים האחרונות נגעו לדברים שהיה עליהם קונצנזוס בציבור. התרשמת שהביקורות ששמעת היו מופנות כלפי ישראל כולה או כלפי הממשלה הנוכחית?
"הביקורות הולכות יד ביד עם המדיניות של הממשלה הנוכחית. על הסיפור בלבנון פחות נתקלתי בביקורת. הביקורות נסובו סביב סיפור הפשיעה הלאומנית ביו"ש, אלמנטים מסוימים באופן ניהול המלחמה בעזה וגם בן-גביר וסמוטריץ' עצמם הוזכרו בקביעות. דיברו איתי על התבטאויות בעייתיות כמו האמירות בזמנו של סמוטריץ' על זה ש'צריך למחוק את חווארה' או שהוא אמר שיש בעזה 'בוננזת נדל"ן', ואמירות של בן-גביר על שכונה לשוטרים ברצועה – אלה דברים שתופסים הרבה קשב בארה"ב", מציין רותם.
"הפערים גדולים. הם נעוצים בחוסר אמון. המפלגה הדמוקרטית מסתכלת על ישראל, רואה את ממשלת ישראל, ואומרת: 'היא לא השותפה הערכית שלי, אין לי איתה שום דבר במשותף, או כמעט שום דבר במשותף', ומזה נובע חוסר אמון. עם זאת", הוא מסייג, "מי שחושב שאם נחליף ראש ממשלה או את הרכב הממשלה, כל בעיותינו ייפתרו – שוגה באשליות, הפערים עמוקים בהרבה. האמריקנים גם לא יסתפקו בהצהרות, אלא מצפים שישראל תעשה צעדים אופרטיביים. ברגע שאתה ממחיש את המחויבות הזו, אתה יכול להתחיל לבנות את האמון בחזרה".
איך תיווכת להם את הפעילות בלבנון, כך שלא יחשבו שאנחנו מפרים את הפסקת האש?
"אמרתי להם: 'תשמעו, אני לא רוצה לחזור להילחם. אף אחד לא רוצה לחזור להילחם. אבל למדנו על בשרנו שאם אנחנו לא אוכפים את הפסקת האש במערכת הכלים הדיפלומטיים והמנגנונים שממשל ביידן שם על השולחן, אז אנחנו צריכים לאכוף באש'. הסברתי להם גם שאנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו את ההתעצמות המחודשת של חזבאללה ולקינוח אני משתמש בשפה הליברלית, ואומר: 'דיפלומטיה תמיד עדיפה על מלחמה, ובלית ברירה אנחנו נאלצים לבחור בפתרון של אש. הם שומעים את כל זה ועונים: 'תשמע, קיבלנו'".
עוד כתבות בנושא
Shut up and take my money
כפי ששמתם לב, רותם לא מסתפק בדיאגנוסטיקה ועל הדרך הוא פרש בפנינו מספר הצעות קונקרטיות לעדכון גרסה ביחסי ישראל ארה"ב. את ההצעה המסקרנת ביותר שמרנו לסוף: סיום הסיוע הצבאי האמריקני לישראל.
ככל שנוקפים הימים נשמעים עוד ועוד קולות אמריקנים, מימין ומשמאל שתוהים על קנקנו של הסיוע הביטחוני ואף מתנגדים לו לגמרי. כדי לסבר את האוזן, לאחרונה התווספה לרשימת המתנגדים לורה לומר, יהודיה שמזוהה עם הימין הקיצוני, ומגדירה את עצמה אסלאמופובית, ציונית, פרו-ישראלית שאף ביקרה בכמה מאתרי הטבח בעוטף.
"אם ניזום גמילה הדרגתית - נגיד בסדר של 10 אחוזים כל שנה בהסכם הבא - ואז נוודא שההסכם הבא הוא אכן ההסכם האחרון, ובמקביל נחליף את הסיוע בשיתופי פעולה ביטחוניים, טכנולוגיים, אסטרטגיים, כלכליים, שגם ייצרו מקומות עבודה וישפרו את הרווחה של האזרח האמריקני ותהיה להם תמורה ממשית - נוכל לחסן את עצמנו מפגיעה", שוטח רותם את משנתו.
הוא גם מזהה את המגמה ומנסה לתפוס שתי ציפורים במכה אחת: להנמיך במעט את האש האנטי-ישראלית בממשל, לגמול את ישראל מהסיוע באופן שבו המכה תכאב הרבה פחות מאשר אם בעוד שלוש שנים היא פשוט תיחתך באבחה אחת.
"אני חושב שישראל מתעתדת לדחוף להארכת ההסכם וייתכן מאוד שטראמפ ישתף עם זה פעולה. לדעתי זו טעות מצדנו".
הטראומה הכפולה של יהודי ארה"ב
כששאלתי את רותם על נושא האנטישמיות הגואה בקרב הציבור הליברלי בארה"ב, הוא השיב: "תמיד הייתה ותמיד תהיה כזו. אנטישמיות מתחפשת הרבה פעמים לאנטי-ישראליות או אנטי-ציונות, אבל אנטישמיות כעלילת דם על יהודים היא בשוליים, בטח ברמת המחוקקים".
לצד הגורמים הפוליטיים, רותם פגש גם גורמים בקהילות היהודיות בארה"ב. התמונה שהוא מצייר מהמפגש עימן מכמירת לב. "הקהילות היהודיות מצולקות מהשבעה באוקטובר, בדיוק כמונו, אם לא יותר. בישראל חווינו את זה כטראומה משותפת וכל הסביבה הזדהתה עם הכאב הפרטי שלנו. שם, מי שחי בסביבה ליברלית פרוגרסיבית, לא רק שלא בהכרח קיבל אמפתיה, הוא עוד חטף שנאה, בוז, שמחה לאיד וכמובן גילויי אלימות. יתרה מזאת, ככל שעובר הזמן המצב שלהם רק מחמיר".
רותם מספר לי על בעיה נוספת שמטרידה את הקהילה היהודית: המעורבות הישראלית בפוליטיקה האמריקנית. "נתניהו שבר את הטאבו שישראל לא מתערבת בבחירות שם ולא בוחרת צד", הוא אומר. "הרבה יהודים דמוקרטים נעלבו מאוד מההחלטה לבחור צד. ממשלות ישראל תחת נתניהו שברו את הטאבו הזה לאורך השנים. הם לקחו את זה ממש ברמה של עלבון אישי: 'אנחנו תומכי ישראל, אבל אנחנו גם דמוקרטים - למה אתה מכריח אותנו לבחור צד?'. התוצאה היא אגב, שרובם, בחרו להישאר בצד הדמוקרטי, להתרחק קצת מהממשלה, להתרחק קצת מישראל. המסר של יהודי אמריקה הוא: 'אנחנו לא ויתרנו עליכם, אתם צריכים להראות שלא ויתרתם עלינו'".
רותם מסביר כי הפער בין יהדות ארה"ב הליברלית לישראל כמעט בלתי ניתן לגישור, ודאי לא בלי פעולה אקטיבית שתשנה את המשוואה. "אם ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי, זה מחייב מתן מעמד רשמי כלשהו ליהדות התפוצות. בעולם מושלם יהדות ארה"ב מקימה גוף יציג שנבחר בבחירות, והממשלה בישראל מחויבת להתייעץ איתו בנושאים הקשורים ליהדות אמריקה. הגוף הזה לא יקבל סמכויות קשיחות ולא תהיה לו זכות הצבעה על פעולות בישראל, אבל יהדות ארה"ב תהיה הרבה יותר מחוברת לסיפור הישראלי באופן הזה".
צילום: מתוך יהודי באמריקה - זהות קרועה | באדיבות HOT8
"לא עוד ג'ו ביידן, לא עוד דונלד טראמפ"
לצד התמורות המשמעותיות במפלגה הדמוקרטית, התפתחו תמורות משמעותיות לא פחות גם במפלגה הרפובליקנית. בעת האחרונה הגיעו המתחים לשיאם ושפכו אור על הפערים הפנימיים במפלגה.
"למפלגה הרפובליקנית יש פעמון גאוס משלה", פותח רותם את ההסבר שלו על היריבה שמנגד. "את השוליים המתונים או הממלכתיים או המרכזיים של המפלגה הרפובליקנית, שלרוב אלו הקבוצות הקצת יותר מבוגרות והקצת יותר "של פעם", אולי המייצגת הבולטת של זה היא ניקי היילי, השגרירה באו"ם לשעבר, שמשקפת איזושהי גישה ממסדית, גם מאוד קפיטליסטית בתפיסת העולם שלה, וגם מאוד ניצית. כחלק מהניציות שלה היא תומכת בישראל באופן מובהק. בצדו השני של הפעמון, יש את השוליים הבאמת מטורפים - טאקר קרלסון, ניק פואנטס, שעלה לכותרות בשבועות האחרונים, ושם אתה ממש רואה פלירטוט, לפעמים אפילו הרבה יותר מפלירטוט, עם לאומנות מובהקת, לא מתנצלת, של הגזע הלבן העליון.
"רוב המפלגה נמצאת איפשהו באמצע, אנשים כמו סגן הנשיא, ג'יי.די ואנס. הגישה שלהם, בניגוד לעמדה של ניקי היילי, שישראל היא עוד מדינה. אם היא איתנו בדברים שחשובים לנו, מעולה. ואם היא לא איתנו בדברים שחשובים לנו, למה שנצא מגדרנו לעזור לה? זו גישה שהיא הרבה יותר אינטרסנטית כלפי ישראל".
עוד כתבות בנושא
המסקנה החדה של רותם לגבי העתיד: "לא יהיו עוד ג'ו ביידנים במובן של ציונים מלאים, שמוכנים גם לבלוע הרבה צפרדעים ביחס לישראל מתוך הציונות שלהם. והסיכוי שיהיה עוד מישהו כל כך תומך ישראל כמו דונלד טראמפ במפלגה הרפובליקנית הוא נמוך מאוד".
אם בכל זאת אני מבקש ממך להצביע על מישהו כזה, שגם יש לו סיכוי להגיע לנשיאות בעתיד?
"היחיד זה מרקו רוביו שהיה לו את השכל לשחק בהתאם לכללים של טראמפ, למשכן חלק מהעמדות שלו ולהיות עכשיו 'על הצד הטוב'. לעומתו, יש גורמים כמו טד קרוז, שמגיע מרקע אידיאולוגי דומה, שנתפסים כאופוזיציה למחנה MAGA".
ואצל הדמוקרטים?
"יש מועמדים מאוד פרו-ישראלים. מושלי פנסילבניה וקנטקי, ג'וש שפירו ואנדי בשיר, ויש מועמדים בעייתיים יותר כמו טים וולז, אבל רוב המועמדים החזקים נמצאים באמצע - אין להם משהו אישי נגד ישראל, אולי אפילו יש סנטימנט בסיסי חיובי, אבל כאמור מה שהיה כבר לא יחזור".
בבחירות 2028, האזרח הישראלי הממוצע יצטרך להריע למועמד של איזו מפלגה?
"אם זה יהיה ג'וש שפירו מול ג'יי.די. ואנס, אני חושב שרובנו נעדיף את שפירו. למרות שגם לא בהכרח. הוא יהודי די דתי, אבל קונסרבטיבי ולא אורתודוקסי, ויש לו ביקורת מאוד חריפה על ממשלת נתניהו. אז אני בטוח שיהיה ציבור שלא יתלהב גם ממנו. אנדי בשיר לדעתי יכול להיות מועמד מאוד פרו-ישראלי, שהישראלים גם די יוכלו להתחבר אליו. רוב המועמדים האחרים שאני מסתכל עליהם, בעיקר בגלל הבייס הדמוקרטי, יהיו מאוד ביקורתיים".
מושל פנסילבניה, ג'וש שפירו. | צילום: AFP
יש גוף מקביל ל- Librael שמתמקד במפלגה הרפובליקנית?
"לא, ולדעתי צריך להקים אחד כזה".
מי יכול לעמוד בראש של ארגון כזה?
"יש שלושה שמות שעולים לי: דוקטור רונן שובל ממכון ארגמן, שמגיע מהמרחב האידיאולוגי המתאים ומכיר את השפה. השם השני שעולה לי הוא של ניצן דוד פוקס (מגיש פודקאסט המשחק הגדול שגם כותב במקור ראשון) שמבין בהחלט את תפיסת העולם האסטרטגית-אינטרסנטית שצריכה להוביל את ארה"ב. השלישי, שהוא גם חבר אישי שלי, זה בניה שרלו שהעביר את המלחמה האחרונה בין עזה לוושינגטון. חודשי מילואים כקצין שריון בעזה, ואז אחר כך טס לוושינגטון והקים את שדולת יהודה ושומרון במפלגה הרפובליקנית. האמת שאולי מבין השלושה הוא הכי מתאים כי הוא הכי מקושר למקבלי ההחלטות.
"אבל בפראפראזה על מה שאמר פעם נתניהו, אני לא מתערב באיך השמרנים מנהלים את ה-public diplomacy שלהם", הוא מוסיף בחיוך.
"בלי אמריקה אין ישראל"
כשאני מבקש את המסר המרכזי שלו, רותם עונה בחדות: "אין ישראל בלי אמריקה. לפחות לא ישראל שהיינו רוצים לחיות בה - לא כלכלית, לא ביטחונית, לא חברתית. לשמור על היחסים עם ארצות הברית זה אינטרס קיומי - בדיוק כמו למנוע מאיראן להשיג גרעין. אם להמשיל את זה למשהו מהעולם האזרחי: זה כמו לשלב את החרדים בחברה ובכלכלה.
"אבל רק לשמר את יחסי ארצות הברית-ישראל זה לא מספיק, כי העולם משתנה ומתקדם, החברה האמריקנית השתנתה, וגם החברה הישראלית השתנתה. ולכן חובה עלינו לעבור איזשהו עדכון גרסה".
כשאתה מסתכל על כל המגמות המדאיגות אצל הדמוקרטים מצד אחד ואצל הרפובליקנים מהצד השני, אתה לא חושב שבמקרה הטוב הפעילות שלך דוחה את הקץ הבלתי נמנע?
"לא. אילולא הייתי אופטימי, לא הייתי בביזנס. אני כזה כי היצירתיות וההתאמה לסביבה של ישראלים ושל העם היהודי הוכיח את עצמו לאורך ההיסטוריה. מה שמדאיג אותי זה שנתעשת מאוחר מדי, לא נשתנה ואז יגיעו שנים - אולי אפילו כמה עשרות שנים - קשות מאוד".
כיום פועלת עמותת ליבראל באמצעות צוות המונה כ-15 מתנדבים בראשות רותם. "כרגע אני מנסה לחלק את זמני בין עבודה לפעילות בעמותה ואני משקיע לפחות 50 אחוזים מזמני לליבראל. אף על פי כן, ברור שעובדים בשכר שיכולים להקדיש את כל זמנם ומרצם לטובת המטרה החשובה הזו מסוגלים להגיע להישגים כבירים יותר. זו אחת הסיבות שאנחנו מגייסים כסף, כדי שבאמת נוכל להיות מושקעים בזה במאת האחוזים ואני קורא למי שמאמין בחזון שלנו לתרום לנו".
מה נמצא על הפרק מבחינת ליבראל?
"ביקורים מדיניים נוספים של שניים-שלושה אנשים שיוכלו לקיים עשרות פגישות; הרחבת מעגל האנשים שנחשפים לתכנים שלנו, בניוזלטרים ותוכן ברשתות החברתיות, בפתיחה של פודקאסט באנגלית שיהיה מוכוון לקהל אמריקני; פרסום בתקשורת האמריקנית ועוד".
אפשר לחלוק על חלקים במשנתו של רותם אורג-קליסקי, אך קשה להתעלם מהעובדה שהוא עושה את מה שמדינת ישראל כמעט לא עושה כיום: נכנס לחדרים לא נוחים, ומתעקש לנהל שיחה גם כשהוא נתפס כחייזר בחלקם – ואולי כדמון באחרים. יותר מכול, דבריו משקפים היטב את הפקרת הזירה האמריקנית בידי המדינה, ומדגישים עד כמה השיח הישראלי על אמריקה נותר מאחור, בזמן שהמציאות בוושינגטון כבר השתנתה לבלי שוב.