בטור הזה אני מבקש לשים לרגע בצד את כל הוויכוחים שקורעים אותנו, על הממשלה וראש הממשלה, על המדיניות של השר הזה וההתנהלות של השרה האחרת. מכיוון שהנמענים של הטור הזה הם חבריי הרבים בשמאל, אני מוכן, לטובת הדיון שנקיים פה, לצאת לרגע מנקודת הנחה שהם צודקים בכל טענותיהם ואני טועה בכל טענותיי. ובמילים אחרות: נתניהו הוא ראש ממשלה רע, הממשלה רעה כמותו, מעשיה שערורייתיים, הרפורמה המשפטית שלה קטסטרופלית ועוד ועוד.
עוד כתבות בנושא
מצויד בהנחות המוצא הללו, סימסתי בשבוע שעבר לאיש שנמצא בקצה השמאלי של המפה – אדם שאני מכבד מאוד על אף מחלוקותינו, ושברור לי שרוצה טוב למדינה ממש כמוני – כשראיתי אותו משתתף בטקס הדלקת המשואות האלטרנטיבי, שהתקיים במקביל לזה הממלכתי שנערך בהר הרצל. בטקס, שניזום במטרה להציג תחליף לזה של המדינה, השתתפו עוד שני רמטכ"לים, נציגים של "אחים לנשק", פעילים פוליטיים, חברי כנסת ממפלגת "הדמוקרטים" ועוד.
"דווקא משום הערכתי אליך, גם בהינתן שאנחנו חלוקים על הרבה מאד עניינים", כתבתי לו, "הצטערתי מאוד לראות אותך בטקס שהוא אלטרנטיבה לטקס של הממלכה. יכולות להיות מיליון טענות אל מארגני הטקס הזה, ויש מצב שחלקן גם נכונות, אבל ממלכה לא מחליפים". הוא, מצידו, השיב לי שממשלת ישראל עברה כל גבול, שבעבר לא היה מצטרף ליוזמה כזו, שצריך להניח אבן פינה להתחדשות, ושהוא מתפלל שזה יהיה אירוע חד־פעמי. "אני שומע אותך ומתחבר לביקורת, וגם לי כואב", כתב, והבטיח: "לא מתנתק ממך".
הכי מעניין
עוד כתבות בנושא
אף שאני רואה חשיבות גדולה בפולמוסים, הטור הזה לא נכתב כדי להתווכח. הוא נכתב מתוך כאב ודאגה, במטרה לפנות אל אחיי המצויים בעבר השני של הסקאלה הפוליטית. אפשר להתווכח על הרבה מאוד דברים, חברים יקרים, אפשר למתוח ביקורת חריפה על הכיוון שאליו מובילה הממשלה את המדינה, ואפשר לצעוק ולמחות ולהפגין ולהבטיח שאחרי הבחירות תעשו משהו טוב בהרבה, אבל עד שזה יקרה אסור לחפש למדינה הזו ולסמליה אלטרנטיבה, גם בימים שבהם היא נמצאת לשיטתכם בשעתה הפחות יפה.
למה השבוע שעבר הגביר את החשש הגדול כל כך בהקשר הזה? כי ממש כמו שאתם מבטאים כל העת את חששכם מפני שבירת הממלכתיות, ונניח לרגע בצד את הוויכוח בשאלה מה זה אומר ולמה אתם מתכוונים, יש תחושה עמוקה שמה שמתרחש באגף שלכם בשנים האחרונות איננו עוד אירוע נקודתי אלא החלקה מהירה במדרון שתחתיתו ניתוץ הממלכה לרסיסים.
אז, כאמור, בשבוע שעבר נערך בתל־אביב טקס הדלקת משואות אלטרנטיבי. וכבר לפני שנתיים התקיים "טקס כיבוי משואות", שניסה גם הוא להיות תחליף להדלקה הממלכתית בהר הרצל, ולמרבה הבושה הועבר בשידורים חיים, אפילו בתאגיד השידור הציבורי, כאילו היה מקביל או שווה ערך לזה של מדינת ישראל.
רגע לפני המלחמה, גם את צה"ל השלכתם לתוך המדורה הזו, כששיח הסרבנות, לראשונה בתולדותינו בהיקף כזה, הפך לעוד כלי בארגז הכלים של מחאה לגיטימית. נכון, התעקשתם לא לקרוא לזה "סרבנות" אלא "אי התנדבות", אבל המשמעות הייתה אותה המשמעות. שורה ארוכה של טייסים הודיעו שהם מפסיקים לטוס. עשרת אלפים מילואימניקים נוספים הכריזו, באמצעות ארגון "אחים לנשק", שלא יתייצבו עוד למילואים. זו לא הייתה עוד פעולת מחאה מתקבלת על הדעת שביקשה לפגוע בממשלה, שהרי צה"ל איננו שייך לממשלה ואיננו מגן רק על הממשלה, זו הייתה פעולת מחאה שביקשה להיאבק בממשלה באמצעות פגיעה במדינה. אז נכון, ב־7 באוקטובר כולם התייצבו. ונכון, על מה שעשו במבצעים שהגיעו בהמשך היו אנשי חיל האוויר ראויים להצדעה ולהערצה. אבל קו אדום שנחצה פעם אחת משרטט את גבולות האסור והמותר באופן שלא ניתן יהיה למחוק בקלות בעתיד.
והייתה לנו במהלך המלחמה ברצועת עזה גם קבוצה פרטית שהקימה "ועדת חקירה אזרחית", שהרשתה לעצמה להשתמש לשם כך בסמל המדינה כשהיא מתחפשת לממלכתית, למרות שהיא לא. ולפני כשנה וחצי היה גם טקס הזיכרון האלטרנטיבי ל־7 באוקטובר, ודובר התנועה הקיבוצית הסביר אז, על רקע ההחלטה לקיים טקס נפרד מזה של המדינה: "הקיבוצים, אחד אחרי השני, אמרו 'לא בבית ספרנו'... מירי רגב לא מתאימה וגם ממשלת ישראל. הממשלה שהפקירה - היא לא יכולה לעשות את הטקס הזה ולייצר את התכנים שלו... היא את שלה עשתה ב־7 באוקטובר".
לאט־לאט מתברר שלכל סמל של הממלכה יש במחסן אלטרנטיבה, שממתינה לשעתה. אלא שעל אף הקרע הקיים בתוכנו, אנחנו חייבים להחליט שאנחנו מפסיקים לחפש תחליפים למדינה, למוסדותיה ולסמליה, גם אם מי שעומד כרגע בראשה לא מתאים לנו. זה תנאי להמשך החיים שלנו פה. אין שתי מדינות, אין שתי ממלכות ואין שני צבאות. אפשר להתווכח עם מירי רגב, אפשר לכתוב נגד בנימין נתניהו, אפשר להפגין נגד שניהם, אפשר לטעון שהטקס הרשמי היה צריך להיראות אחרת לחלוטין, ואפשר גם להיות צודק בחלק מהטענות הללו. אבל כל עוד זו הממלכה, ואלה נציגיה הנבחרים, אנחנו לא בונים ממלכה מקבילה.
ויודגש שוב: אני לא רוצה להיכנס כלל לטענות נגד הממשלה שמובילה את האירועים הרשמיים. לא כדי להתחמק מהן, נהפוך הוא. כי אני מוכן לצורך הדיון לקבל אותן כמות שהן, וגם אחרי שקיבלנו אותן לקבוע שאין תחליף לממלכה. שאם הטקס שהשרה מירי רגב אחראית לו נראה לכם בטעם רע, לא מאוזן, פוליטי או כל מה שתגידו – אפשר לא להגיע לטקס ואפשר להחליט שכועסים ולא צופים בו, אבל לא מחליפים אותו בשום אלטרנטיבה. כי למדינה ולממלכה אין אלטרנטיבה.
עוד כתבות בנושא
השוואה קורעת לב
ערב לפני טקס הדלקת המשואות האלטרנטיבי, נערך גם טקס יום הזיכרון האלטרנטיבי היהודי־פלסטיני. הטקס הזה, שהחל בעבר הרחוק כאירוע איזוטרי של שולי השוליים בשמאל, הצליח לאסוף סביבו בשנים האחרונות תמיכה הולכת וגדלה של אלפים רבים. בג"ץ הוא לגמרי לא הסיפור המרכזי כאן, אבל גם לו יש חלק בניפוח ממדיו וחשיבותו של הטקס הזה. זה קרה כשבית המשפט החליט להתערב בהחלטות שר הביטחון ולהכריח אותו להכניס לישראל פלסטינים שמבקשים להגיע לטקס - למרות שמערכת הביטחון הכריזה על סגר, ולמרות שלא כל פלסטיני שמבקש להיכנס לעבודה יכול לעשות את זה - כאילו מדובר בזכות מוקנית שאין להתערב בה. "תשעים ותשע דרכים להנצחה. תשעים ותשע דרכים לבטא את השכול", כתב השופט יצחק עמית. "בטקס הזיכרון המשותף לישראלים ולפלסטינים", הוסיפה השופטת ענת ברון, "יש מטרה מוצהרת ומסר ברור של פיוס ושלום".
לא ניכנס לתפיסת עולמם של המשתתפים הישראלים בטקס הזה. מי שמאמין בסיכוי להגיע לשלום עם הפלסטינים, שיבושם לו. מי שרוצה לציין את העצב על מות בנו בצוותא עם אמא של מחבל פלסטיני לא צריך אישור ממני כדי לעשות את זה. ובכל זאת, אני פונה אל מי שמרבים להשתמש בשמה של הממלכה ושל הממלכתיות. מדינת ישראל קבעה יום שבו אנחנו מתייחדים עם זכר חיילינו ואזרחינו שנפלו בקרב מול האויב הערבי. זהו איננו יום זיכרון לעצב הכללי שיש בעולם, אחרת היינו מציינים בו גם את נפטרי מחלת הסרטן ואת הרוגי תאונות הדרכים. ברקע היום הזה נמצא סיפורם של מי ששילמו מחיר חיים מול אויב מר שביקש להרוג אותנו כי אנחנו יהודים או ישראלים או ציונים, ושל מי ששילמו בחייהם על קיומה של המדינה. אז כן, גם לאמא הפלסטינית יש סיפור שהיא מספרת לעצמה – ממש כמו שלאמא של שודד יש סיפור כזה, ולאמא של יגאל עמיר יש סיפור כזה – אבל מדינת ישראל ייחדה את היום הזה למשהו אחר. אם הטקס הזה היה נערך ביום אחר בשנה, הוא היה מרגיז אבל היינו מקיימים סביבו דיון אחר. להפיק אותו כמתחרה של יום הזיכרון הרשמי, שבו עם ישראל מתייחד עם נופליו, זה להיות חלק מאותה קבוצה שעמלה על מלאכת הפירוק שלנו. יש מדינה, ויש מקבילה למדינה.
עוד כתבות בנושא
ועל הטקס הזה ראוי להרחיב. עוד מעט נגיע לדוגמאות, כדי להבין עד כמה האירוע הזה מלבין את מעשי הרצחנות של האויב. לפני זה, בואו נניח, רק לצורך הדוגמה, שהערבים שמוזמנים לטקס הם בני משפחה של כאלה שצה"ל ירה בהם בטעות. צעירים חפים מפשע, שוחרי שלום, שלא טעמו טעם מעורבות בפיגוע. נניח. ראיתי השנה בטקס את איילת מצגר, כלתו של יורם מצגר, איש קיבוץ ניר־עוז, שנחטף מביתו ב־7 באוקטובר ונרצח בשבי חמאס. הייתי בלוויה של מצגר ושמעתי את חבריו לקיבוץ מספרים עליו. איש יקר, ציוני, פטריוט, מבוני הארץ וממיישבי הנגב. באיזה עולם מעוות אפשר לייצר קו שמשווה בין מחבלי הנוח'בה שחדרו לקיבוץ שלו, ורצחו, וחטפו, ואנסו, ורוצצו, רק משום שראו מולם יהודים, ובין חייל צה"ל שירה בטעות במישהו? כאמור, כשהטקס הכיל את השוליים של השמאל הישראלי, מילא. אבל כשאלפי ישראלים מתחברים לזה, וכששופטת בית המשפט הגבוה לצדק מסבירה ש"המחיר הכבד שנגבה מן המשתתפים, יש בו כדי לקרב לבבות ולהבקיע חומות המפרידות בין מי שבהגדרה משתייכים לשני מחנות", ההשוואה הזו מטריפה את הדעת.
דני זמיר, מייסד המכינה הקדם־צבאית על שם יצחק רבין, כתב לפני כמה שנים: "עשרות מיליוני אזרחים פולנים ורוסים ובני לאומים אחרים נרצחו ונהרגו במלחמת העולם השנייה. יתר על כן, בגרמניה עצמה נהרגו ונרצחו מיליוני אזרחים, ונאנסו מאות אלפים בידי הרוסים ואחרים בעת כיבושה לקראת תום המלחמה. האם צריך לציין גם אותם ביום השואה? ודאי שלא. כי גם יום השואה בנוי על רכיב יסוד מארגן לאומי - לזכור את הקהילות היהודיות שנחרבו ואת המיליונים שהושמדו על שום יהדותם".
אין כאן תמונת מראה של שני צדדים לאותו הסיפור. הם יורים בנו כי אנחנו יהודים. האם חיילי צה"ל יורים בהם כי הם ערבים? כשבן העם שלהם נכנס לבית משפחה יהודית ורוצח אמא ואבא וילדים, הוא מקבל על כך משכורת מההנהגה הרשמית שלו. זו דרכה לתגמל אותו ולהעניק לו תמורה ותודה על מעשיו. האם ישראלי שייקח נשק וירצח ערבים כי הוא שונא אותם יקבל על כך משכורת ממדינת ישראל? כאמור, אם מישהו מאמין בשלום איתם, שיהיה בריא. זה לא הדיון כאן. הדיון הוא על המאמץ לייצר סיפור שמשווה בין חיילי צה"ל ובין הרוצחים מחמאס, ולהפוך את טקס הזיכרון המעוות הזה למקבילה של טקס הזיכרון של הממלכה.
עוד כתבות בנושא
והמציאות עוד מטורפת הרבה יותר. בטקס הישראלי־פלסטיני שהתקיים בשבוע שעבר הופיעה חולוד חושיה מג'נין, שהוצגה כמי ש"איבדה את בנה שנורה על ידי צה"ל ובנה השני מוחזק כיום במעצר מנהלי". "הצטרפתי לפורום המשפחות השכולות שהפך למקום מפלט עבורי", צוטטה בהודעה שהתפרסמה מראש, "מקום שבו הסיפור שלי נשמע, ואני יכולה לתת ביטוי לכאב שבליבי, ושבו העולם יכול לשמוע על מוחמד".
אלחנן גרונר מ"הקול היהודי" חשף את סיפורה האמיתי של מי שנתבקשנו לכאוב את כאבה במקביל לכאבנו על נפילת חיילינו. חושיה, שבנה מוחמד נהרג מירי כוחות צה"ל בג'נין בינואר 2023, סיפרה בטקס כי "בשעה 12:30 אחרי חצות, מוחמד צילם בטלפון שלו את כניסת כוחות צבא הכיבוש לכפר דן, וללא רחמים חייל ישראלי ירה בו כדור שפגע בליבו והרג אותו". גרונר מצא את העובדות שלא סיפרו לנו עליהן בטקס. מוחמד הבן, חשף, היה מחבל מרכזי בגדוד ג'נין ובגדודי חללי אל־אקצא, ובמשך שנים עסק בפעולות טרור נגד יהודים. כשכוחות צה"ל נכנסו לכפר דן כדי להרוס את בתיהם של שני מחבלים שביצעו את הפיגוע שבו נהרג קצין צה"ל בר פלח ז"ל, מוחמד ואחרים פתחו באש לעבר החיילים, ואלה הגיבו והרגו אותו.
עיון בדף הפייסבוק של האם מלמד שהיא גאה בבנה, שהיא מפרסמת עשרות תמונות וסרטונים שלו עם נשק, מבצע ירי, שהיא מדגישה "אני מרגישה גאה" ו"אני אישה חופשייה וילדתי אריה", שבביתה ובקברו יש תמונות שלו עם נשק, שהיא עצמה הצטלמה איתו כשהיא נושאת את הנשק שלו, ושהיא מפיצה בגאווה את התמונות הללו. גם לפני שהוא נהרג, מתברר, פרסמה הנואמת בטקס הזיכרון המשותף הישראלי־פלסטיני פרסומי שבח למחבלים, כשהיללה - וזו רק דוגמה אחת - את המחבל שרצח את החייל נעה לזר הי"ד. אחרי שמת בנה, הצטרפה חושיה גם לפורום המשפחות השכולות הישראלי־פלסטיני וגם לאגודת "אימהות שהידי מחוז ג'נין", ובה השתתפה באירועי תמיכה במחבלים, בחלקם עם דגלי חמאס והג'יהאד האסלאמי, וחילקה תעודות הוקרה לאימהות מחבלים. בין השאר הגיעה הגברת הזו לביקור של שבח וחיזוק בבית הרוצחים שביצעו את הטבח בתחנת הדלק בעלי, שבו נרצחו עופר פיירמן, אלישע אנטמן, נחמן מורדוף והראל מסעוד הי"ד.
עוד כתבות בנושא
אין חלופה
צריך לומר ביושר: אחרי ההתנתקות היו ניצנים של התנהגויות מהסוג הזה גם בימין, וליתר דיוק בציונות הדתית – גם אם לא בעוצמות שמתקרבות למשהו מכל זה. היו אנשים שנדרשו להם שנה או שנתיים כדי לחזור לומר הלל ביום העצמאות או להניף את דגל ישראל על ביתם. הם לא היו רבים מאוד, זה עבר להם מהר, וחשוב מכול: ההנהגה של המגזר דחתה את גישתם. הזכרתי פה בעבר את השיחה שהייתה לי בהקשר הזה עם הרב חיים דרוקמן זצ"ל בביתו. את אותה דפיקה שלו על השולחן כשהזכרתי לו את אלה שצוינו כאן. "אם אני נכנס לבית כנסת ואני רואה מי חזן, ואני ברוגז עם האיש הזה, אני לא אומר קדושה?", זעק. "זו המדינה שלי, וזה העם שלי, וגם אם נעשים דברים שמקוממים אותי, אני לא מחליף את העם ולא מחליף את המדינה".
זה חייב להיות הכלל. משני הצדדים.