השבוע פרסם משרד התפוצות את דו"ח האנטישמיות לשנת 2025. המספרים עצמם מספרים סיפור שקשה להתעלם ממנו: 815 אירועים אנטישמיים ברחבי העולם, 20 בני אדם שנרצחו על רקע זה, למעלה מ־4,000 הפגנות אנטי־ישראליות, ולמעלה מ 100 מיליון ביטויי שנאה ברשתות החברתיות.  

אבל המספרים הללו אינם רק סטטיסטיקה, הם כמו רעש רקע מתמשך, כזה שמחלחל לתודעה ויוצר מציאות שבה להיות יהודי זה גם להיות מטרה. שוב יהודים חוששים היום ללכת עם כיפה ברחובות אירופה, סטודנטים מסתירים סממנים יהודיים בקמפוסים בארצות הברית וקהילות מרגישות לא בטוחות במרחב הציבורי.

מול מציאות זו מוצעים פתרונות רבים: חקיקה, אכיפה, ניטור, הסברה ורגולציה על רשתות חברתיות. כל אלה חיוניים, ואין ספק שחובה להיאבק באנטישמיות בכל הכלים האפשריים. אך נדמה שכמעט כל ההמלצות מכוונות לכיוון אחד- כיצד לצמצם, לבלום ולהקטין את התופעה.

זו גישה מובנת, אך חלקית. היא מתייחסת לאנטישמיות כאל בעיה שיש לנהל, ולא כאל מציאות שיש להתעלות מעליה. המטרה שאנחנו צריכים לשים לנגד עינינו, היא לא רק להיאבק באנטישמיות, אלא לבנות חוסן יהודי. לא רק לכבות שריפות, אלא לחזק את הבית.

חוסן כזה אינו נבנה רק מאבטחה או מהגבלות, אלא מזהות עמוקה. הוא נולד כאשר יהודי בעולם אינו רק מתגונן, אלא גם גאה. כאשר הוא אינו שואל רק "איך אני מוגן?", אלא גם "מי אני?". וכשהתשובה לשאלה הזו מלאה בתוכן, משמעות וייעוד, הפחד מאבד מכוחו, ומפנה מקום לזהות שמעניקה גאווה וחוסן.

יש כאן פרדוקס עדין: ככל שהסביבה נעשית רעילה יותר, כך מתחדדת ההזדמנות לבחירה פנימית. האם אני מגדיר את עצמי דרך מה שאומרים עליי או דרך מה שאני מאמין בו? יהודי שמרגיש חלק מסיפור גדול- עם עבר, עתיד ותרומה ייחודית לעולם, ניצב אחרת מול השנאה. הוא אינו מתעלם ממנה, אך גם אינו נשבר ממנה. ואכן, מחקרים מצביעים על כך שאירועי ה־7 באוקטובר הובילו, לצד הכאב, גם להתעוררות יהודית ולהעמקת חיפוש הזהות והמשמעות.

יום העצמאות ה־78 של מדינת ישראל המתקרב הוא הזדמנות נדירה לבחון את השאלה הזו מחדש, מתוך מבט על השנה החולפת.

מדינת ישראל אינה רק פתרון מדיני או ביטחוני, היא מקור לגאווה יהודית. בשנה האחרונה, לצד כאב ואובדן, נחשפו גם עוצמות יוצאות דופן: עמידה נחושה בזירות שונות, הישגים ביטחוניים משמעותיים בעזרת צה"ל חזק, חכם ויצירתי, כלכלה יציבה המתמודדת עם אתגרים מורכבים, וחברה אזרחית שמגדירה מחדש את מושג הערבות ההדדית. חברה שהצליחה, למרות הכול, לפעול להשבת אחרון החטופים, החיים והמתים, ועם ישראל אחד, שממשיך להרים את הראש, לנשוך שפתיים,  גם תחת אש, להאמין בצדקת דרכו ולהמשיך קדימה.

כשיהודי עומד ביום העצמאות, מביט בדגל הוא ניצב מול בחירה: האם להגדיר את עצמו דרך עיני העולם או דרך עיניו שלו. שם, ברגע הבחירה הזה, נבנית התשתית לחוסן בר קיימא.