קל מאוד לפטור את הבשורה שיצאה השבוע מוושינגטון כעוד מחווה טראמפיסטית רועשת אך ריקה: צו נשיאותי שפרסם הבית הלבן שלשום (שני) התיר לממשל האמריקני להכריז על סניפים שונים של תנועת האחים המוסלמים כארגוני טרור. אך מאחורי ההליכים הרשמיים הסתתר משהו ממשי שמתחבר לתהליכים לאומיים ובינלאומיים ארוכים. למעשה, ייתכן שמדובר בניסיון הראשון של מעצמה מערבית להתמודד באופן אמיתי עם האיום שמציב האסלאם הפוליטי; תנועה אידאולוגית בעלת מבנה ויעדים מובהקים שלרוב אינם מסתדרים עם שאיפותיה של מדינה מערבית ליברלית.
מזה שנים ארוכות היה נוח למדינות המערב להגדיר את האחים המוסלמים כתנועה פוליטית-חברתית שגרתית שעטופה בניחוח דתי. אך המלחמה הישראלית בחמאס – הסניף הפלסטיני של האחים המוסלמים – סיפקה לעולם תזכורת אכזרית למה שמייצרת אותה אידאולוגיה כאשר היא זוכה לכוח, זמן וחסינות פוליטית.
דגלי האחים המוסלמים בבירת ירדן | צילום: AFP
כעת, טראמפ, שמונחה על ידי האינסטינקטים שלו ומושפע יותר ויותר מהתפיסה האסטרטגית של מדינות מיפרציות כמו ערב הסעודית ואיחוד האמירויות, עושה את מה שאף נשיא אמריקני לא ניסה לעשות ברצינות: להתייחס לאחים המוסלמים כאל תנועה פוליטית בעלת תשתית בינלאומית ומטרה אידאולוגית ברורה, ולנסות להיאבק בה, ובייחוד בסניפיה הקיצוניים ביותר, באופן ישיר.
הכי מעניין
ריצה למרחקים ארוכים
וושינגטון מתחילה לפעול רק עכשיו מפני שהאחים המוסלמים השקיעו חמישים שנה בבניית תדמית מחמיאה במערב. בניגוד לשלוחות המזוינות של הארגון בעזה, בתימן או במדינות אפריקניות שונות, האחים המוסלמים בארה״ב ובאירופה הפנימו כבר משנות השישים שהדרך להשפעה עוברת בפעילות חברתית, ולא במאבק מזוין.
וכך נולד הדפוס שחזר על עצמו בכל מקום: להקים מסגד, לפתוח עמותת צדקה, לייסד אגודת סטודנטים, להפוך לדוברי "הקהילה", ולהחביא את הגרעין האידיאולוגי מאחורי מעטפת ביורוקרטית מכובדת. עד שנות התשעים כבר החזיקו רשתות המזוהות עם האחים המוסלמים בהשפעה על כל דבר מתוכניות נוער במסגדים ברחבי ארה״ב ועד הוראה דתית בבתי ספר בצרפת. הם הציגו את עצמם כשותפים לאינטגרציה, אך בפועל עבדו בכיוון ההפוך, כשהם יוצרים מובלעות אידיאולוגיות מובחנות, קהילות שלמות שלמדו לראות את החברה שסביבן לא כבית אלא כאתגר.
הפגנה פרו פלסטינית בצרפת | צילום: EPA/MOHAMMED BADRA
צרפת היא כנראה המקרה המובהק ביותר. דו״ח מודיעין רשמי שהודלף השנה במדינה תיאר מאמץ שיטתי לחדור למוסדות מפתח: בתי ספר, עמותות, רשויות מקומיות, והנהגה דתית. עורכי דין, מנהלי עמותות, פעילים קהילתיים – כולם נטלו חלק בתוכנית שמטרתה לבנות מרחבים דתיים ואידאולוגיים בתוך רפובליקה חילונית.
מעבר לים, הגרסה האמריקנית הייתה מעודנת יותר, אך שאפתנית לא פחות. ארגונים אסלאמיים כמו ISNA ו-CAIR לא הסתירו את זהותם הדתית, אך גם לא הבליטו את הייחוס האידיאולוגי שלהם. רבים ממייסדיהם הושפעו ישירות מהאחים המוסלמים. עם השנים הם ביססו את מעמדם ככתובת עבור פקידים, פוליטיקאים ועיתונאים שחיפשו קשר עם הקהילה המוסלמית. הם עשו זאת באמצעות מושגים אמריקניים מובהקים – זכויות אזרח, חופש דת, ייצוג מיעוטים – אך השתמשו בהם כמגן בפני כל ביקורת על אידיאולוגיה קיצונית או פעילות אנטי-אמריקנית.
השבוע קיבלו האמריקנים דוגמה נוספת לסכנה שטמונה בפעילותם של ארגונים כאלו, עם החשיפה של פרשת השחיתות רחבת-ההיקף במינסוטה. לפי דיווח ב"סיטי ג'ורנל", עשרות מיליוני דולרים שנגנבו מכספי רווחה במדינה, שמארחת קהילה גדולה של מוסלמים יוצאי סומליה, עברו דרך רשתות קהילתיות – וחלקם אף שבו לסומליה ומימנו שם את ארגון הטרור אל-שבאב. זו הייתה המחשה חדה לשיטה שדוגלים בה האחים המוסלמים: הקמת קהילות אידיאולוגיות חזקות ומבודדות, שימוש בכלי שיח של אפליה כדי לאטום ביקורת וניצול של הגנות מערביות לבניית חסינות מוסדית.
חייל סומלי עומד בזירת פיגוע התאבדות של אל-שבאב. | צילום: AFP
מה הממשל רוצה
הצו הנשיאותי שפרסם טראמפ לא נולד פתאום. כבר בכהונתו הראשונה, פקידי ממשל ניציים כמו מזכיר המדינה מייק פומפאו והיועץ לביטחון לאומי ג'ון בולטון הפצירו בו לפתוח בתהליך של הגדרת האחים המוסלמים כארגון טרור, אך אז הוא העדיף להימנע מהבעיה הפוליטית העדינה. אולם בשנים שחלפו התמונה השתנתה, ושילוב של זעזוע גיאופוליטי, סערה מבית ולחץ מתמשך מצד מדינות ערביות היטה את הכף.
נפתח במובן מאליו: המלחמה שפרצה ב-7 באוקטובר עשתה רבות כדי למחוק את האשליה של הפרדה ברורה בין "זרוע פוליטית" ל"זרוע צבאית": הן חמאס – שהוא כאמור שלוחה של האחים המוסלמים – והן חיזבאללה השיעי הם ארגונים בעלי כוח פוליטי לגיטימי בעזה ובלבנון אך פועלים כארגוני טרור לכל דבר. תיאולוגיה דומה של מאבק תמידי נגד הכופרים היא שמנחה את כולם, והיא לא שונה באופן מהותי מזו של האחים המוסלמים במקומות אחרים. בוושינגטון ראו את התמונות מעוטף עזה והפנימו את משמעותן.
לכך הצטרף ההקשר האמריקני. ההפגנות והמהומות שפרצו ברחבי ארה"ב בעקבות 7 באוקטובר – שאורגנו והובלו לעיתים קרובות על ידי ארגונים מוסלמיים שהפיצו רטוריקה אנטי-אמריקנית מובהקת – חידדו את העובדה שישנם גורמים חברתיים ברחבי המדינה הפדרלית שכלל אינם מאמינים בערכיה ולמעשה חותרים תחת עקרונות הליברליזם והפלורליזם שלה באופן תמידי. ויש גם את עניין הכסף - לא רק במינסוטה - דיווחים שפורסמו שוב ושוב מעידים על קשרים פוליטיים ומימוניים ברורים בין ארגונים כמו CAIR האמריקני ובין חמאס, הג'יהאד האסלאמי והחזית העממית – המוגדרים כארגוני טרור בארה"ב.
הפגנה לציון יום השנה למשט המרמרה בטורקיה של חברי ארגון IHH. | צילום: AFP
גורם שלישי וחשוב לא פחות הוא ההשפעה הערבית המתונה על הממשל. בעשור וחצי האחרונים האחים המוסלמים פועלים תחת לחץ מתמיד ממדינות סוניות פרו מערביות שחלקן אירחו אותם בעבר. סניף הדגל של האחים המוסלמים במצרים, למשל, הושמד ב-2013 כאשר ממשלו של מוחמד מורסי, שנבחר בשיא האביב הערבי, גורש מהשלטון על ידי הצבא בראשות עבד אל-פתח א-סיסי. מאז הארגון הוצא מחוץ לחוק במצרים, ומנהיגיו נכלאו. פעילותם של האחים המוסלמים נאסרה באופן דומה בין היתר גם בערב הסעודית (לשעבר בעלת בריתו האיתנה של הארגון), באיחוד האמירויות, בבחריין ובירדן.
מוחמד מורסי במעצר, 2014. | צילום: AFP
עם זאת, האחים המוסלמים השתלבו במקביל במערכות הפוליטיות של מדינות שונות שלארה"ב יש בהן אינטרסים חשובים, כמו טורקיה וקטאר, וכן באחרות שמשתפות פעולה ברמות שונות עם הממשל, כמו מרוקו, תוניסיה ואלג'יריה. כל אלו טוענות שסניפי האחים המוסלמים אצלן אינם נוקטים באלימות ועל כן הן סובלות את קיומם, אך הממשל האמריקני מביט גם בסניפים האלה בחשדנות גוברת.
טראמפ, שמתחילת כהונתו השנייה התקרב עוד יותר למדינות ערביות כמו ערב הסעודית, שאת מנהיגה בפועל, מוחמד בן-סלמן, אירח בבית הלבן בשבוע שעבר. טראמפ נחשף ישירות לתדרוכים הביטחוניים של מדינות ערב הפרו מערביות וכן לשתדלנותן. המדינות האלו אינן מחמירות עם האחים מטעמי דת, אלא מטעמי יציבות. כולן חוו על בשרן מידה כלשהי של טרור, מרי אזרחי וניסיונות הפיכה. מבחינתן האחים הם גורם מהפכני שמהווה איום על יסודות המדינה, והן אינן מעוניינות בפלורליזם דתי או חברתי.
נשיא ארה"ב דונלד טראמפ ויורש העצר הסעודי מוחמד בן סלמאן | צילום: AFP
טראמפ לא מאמץ את עמדותיהם מתוך צייתנות, אלא מתוך התאמה טבעית לאינסטינקטים שלו: סקפטיות כלפי אסלאמיזם פוליטי, מתן כבוד לבעלות ברית חזקות, והבנה גוברת שלעיתים קרובות הרומנטיקה המערבית ביחס ל"ארגונים מוסלמיים מתונים" היא פיקציה. כך, כאשר טראמפ פועל נגד האחים המוסלמים, הוא לא פועל בחלל ריק, אלא מיישר קו עם הסעודים, המצרים והאמירתים – וגם עם הישראלים.
לתרגם הצהרה למדיניות
אחרי ההכרה המאוחרת במציאות, מגיע החלק הקשה באמת: התרגום למדיניות. מי שמצפה למבצע חומת ברזל נגד האחים המוסלמים בארה"ב צפוי להתאכזב. טראמפ לא מכריז מלחמה, משום שהמאבק האמיתי כאן אינו מתנהל בשדה הקרב אלא במסגרת מערכת משפטית ודיפלומטית שבה נדרשת פעולה זהירה.
על פניו, הצו הנשיאותי שפורסם השבוע נראה טכני: הליך בירוקרטי, לוחות זמנים לדיווחים והענקת סמכויות למחלקת המדינה ולאוצר. טראמפ נמנע במודע מהכרזה גורפת על ״תנועת האחים המוסלמים״ כולה כארגון טרור, שכן צעד כזה גם היה מסבך אותו עם בעלות ברית מסוימות. נוסף על כך, ואולי עף חשוב מכך, הוא מעולם לא היה שורד מאבק משפטי, משום שהמשפט האמריקני דורש הוכחת קשר ישיר לפעילות טרור, ולא קשר אידאולוגי בלבד.
לכן טראמפ בחר במסלול מצומצם יותר: מלחמה בסניפים מסוימים – כמו בירדן ובמצרים – כפי שמתיר החוק, ולא של כל התנועה כמקשה אחת. מדובר בגופים שאפשר להוכיח נגדם קשר ישיר לפעילות טרור: בין היתר בשל התמיכה הירדנית בחמאס וקריאות פומביות של בכיר מצרי בארגון לפגוע ביעדים אמריקניים.
עוד כתבות בנושא
מעבר לזירה המשפטית, כאמור, טראמפ גם שומר על גמישות דיפלומטית. ארה"ב לא יכולה – ולא צריכה – להתנגש חזיתית בכל משטר מוסלמי שמארח ארגונים עם קשר לאחים המוסלמים. צעד ראשון גס מדי היה פוגע בשיתוף פעולה מודיעיני חיוני.
אבל מתחת למידתיות הזו מסתתרת מטרה ברורה: לשבור את המעטפת שהגנה על האחים המוסלמים מבית. במשך שנים סירב הממסד האמריקני לראות את מה שנחשף שוב ושוב בחקירות – שהרשתות האסלאמיות הבולטות ביותר בארה״ב צמחו מתוך האחים המוסלמים. אומנם לא כולם תומכים בטרור במפורש, אבל רבים מהמבנים המוסדיים שלהם התגבשו בתוך האטמוספרה הרעיונית האסלאמית. ממשל טראמפ כנראה מבין שיכולת האכיפה נגד ארגוני קצה – בין אם זה מימון, לוגיסטיקה או קשרים בינלאומיים – תלויה קודם כול בקטיעת צינורות החמצן של המערכת כולה.
כך, הממשל משרטט מסלול שבו סניפים מסוימים מוכרזים כארגוני טרור, ובהמשך, בהתאם למידע מודיעיני ולפסיקות משפטיות, ניתן יהיה להרחיב את ההגדרה לסניפים נוספים. זהו תהליך איטי יותר, אבל גם הרבה יותר יציב. כזה שיכול לשרוד גם אחרי שטראמפ יעזוב את החדר הסגלגל ב-2028.
עוד כתבות בנושא
עוד כתבות בנושא
