בשבועות האחרונים מאות אלפי אנגלים יוצאים לרחובות כשבידיהם דגלי אנגליה ובריטניה. התנועה העממית הזו היא קריאה נואשת לבלום את גל ההגירה הלא חוקית לבריטניה, ובאופן כללי יותר – נגד אלו שהפכו את הדגל ואת הלאום למילים גסות. מאיפה נולדה התפיסה האנטי־לאומית שנגדה הם מתקוממים? הפילוסוף הבריטי השמרן רוג'ר סקרוטון כתב פעם שההוגים הפרוגרסיבים של זמננו חוששים כל כך מקסנופוביה, שנאת זרים, עד שהם פיתחו במקומה אוֹיקופוביה, שנאת עצמם. "אוֹיקוֹס" הוא ביוונית בית, משפחה. האויקופובים נאבקים בכל תחושת ביתיות וזהות קולקטיבית. המלומד היהודי־אמריקני ג'ורג' סטיינר הצהיר: "הלאומיות היא הרעל של דורנו", וקרא ליהודים להישאר בגלות, כדי להילחם ברעל הזה: "להראות שבעוד לעצים יש שורשים, לאנשים יש רגליים, והם מתארחים זה אצל זה". בכל העולם הולך ומתגלה היום עד כמה טעה סטיינר: גם אנשים זקוקים לשורשים.

קשה לי להאמין שבקוראי העיתון הזה רבים לוקים באויקופוביה, בשנאת ביתנו הלאומי. באופן כללי, בישראל יש מעט אויקופובים והרבה אויקופילים, אנשים שאוהבים את ביתם ועמם. אך מאהבת הבית נגזרת מסקנה נוספת: מי שאוהב את הבית צריך לא רק להגן עליו מפני זרים מבחוץ, אלא גם להסתדר עם בני ביתו מבפנים.

לא מעט מהיוזמות של הימין הטראמפיסטי החדש מוצאות חן בעינינו; אך עלינו להיזהר מהאופן שבו הימין הזה נוטה לדבר על אנשי השמאל. ב־2023 יצא לאור בארה"ב קובץ מאמרים של כותבים צעירים ובולטים מהימין הפופוליסטי, Up from Conservatism. שוב ושוב נקראים שם אנשי השמאל "אויבים". העורך, ארתור מיליך, הבהיר זאת בהקדמתו לספר: "הימין החדש רואה בשמאל אויב, ולא רק מתנגד".

אחרי רצח צ'רלי קירק אפשר להבין אותם יותר, אבל צריך להיזהר לא להעתיק זאת לישראל. קודם כול, השמאל שלנו שונה מהשמאל שלהם. גם אצלנו יש קולות קיצוניים מאוד, אבל בישראל מדובר במיעוט אפילו בין דוברי השמאל האידיאולוגי. שנית, גם האחדות הלאומית שלנו שונה מהאחדות של האמריקנים. ארצות־הברית אינה מדינת לאום במובן הישראלי של המילה. אנחנו, יהודי ארץ ישראל, כולנו בני אברהם, יצחק ויעקב; העובדה הזו מכתיבה לנו גישה אחרת בתכלית.

בראש השנה אנו מתפללים "יהי רצון שירבו זכויותינו כרימון". היה מקום לקחת פרי אחר, שגדל בשפע על העץ, למשל: לימון, ולברך: "שירבו זכויותינו כלימון". ההבדל הוא שהריבוי של הרימון הוא לא החוצה, אלא פנימה. לא שיש הרבה רימונים על העץ, אלא שבכל רימון יש ריבוי פנימי. כך אנו מתעקשים לראות את עם ישראל – עם אחד, שיש בו גיוון פנימי גדול – גם אם המבט הזה דורש לפעמים מאמץ נפשי. חכמינו דרשו על הפסוק "כְּפֶלַח הָרִמּוֹן רַקָּתֵךְ": "אפילו ריקנים שבך מלאים מצוות כרימון" (ברכות נז). לעיתים קרובות המציאות מחזקת את האמונה הזו, אך לפעמים היא מקשה עליה. גם אז עלינו להתעקש לזכור שהחולקים עלינו – שבדרך כלל גם אינם "ריקנים" – הם לעיתים יריבים, אך לעולם אינם אויבים. אין כוונתי לומר שעלינו לוותר על דעותינו למען האחדות, כפי שדורשים מאיתנו מדי פעם, למשל בנושא עסקת חטופים. כשצד אחד נדרש תמיד לוותר על עמדותיו אין מדובר באחדות אלא בעבדות. אחדות פירושה שאפשר לחיות ביחד באהבה גם כשיש דעות שונות.

הרבה פעמים אנחנו לועגים להומניסטים שמאוד אוהבים את האנושות, אבל שונאים את רוב האנשים שהם מכירים. בצדק אנחנו לועגים להם, אך לא מאוד שונים מהם אלו שמעריצים את "עם ישראל" המטאפיזי שבכתבי הרב קוק, ובמקביל מחבבים הרבה פחות את עם ישראל הממשי, זה שלפעמים גם שורף צמיגים בקפלן. אני חוזר ומשנן לעצמי, שאפילו היהודים שהכי מרגיזים אותי בשום אופן אינם אויבים. זה נכון בנוגע לאנשי השמאל, וזה ודאי נכון גם בנוגע לחרדים הקיצונים.

כשביקשו מנשיא צרפת דה גול להעמיד לדין את הפילוסוף איש השמאל הקיצוני ז'אן פול סארטר, דה גול סירב ואמר: "גם סארטר הוא צרפת". לא בטוח שהיחס הזה היה סימטרי, ובכל זאת הוא נחוץ. דווקא מי שהשקפתו לאומית חייב להתרחק ממלחמות אחים, יותר ממי שהשקפתו מהפכנית־רדיקלית. זו משימה לא קלה, אך אנחנו חייבים לעמוד בה; ככה זה כשאוהבים את הבית. בראש השנה נתפלל: "אתה בחרתנו מכל העמים, אהבת אותנו ורצית בנו" – וכדי שה' ישמע את תפילתנו, גם אנחנו צריכים לאהוב אותנו ולרצות בנו.

motzash.navon@gmail.com