מיד לאחר הצתת פחי הזבל והמכונית בשכונת רחביה ביום רביעי בבוקר, פעילים תושבי השכונה יצאו לחקור את האירוע. התושבים בחנו את הפוסטים בקבוצות הפנימיות של פעילי המחאה, ומצאו כי בערב הקודם חיפשו שם "פעילים נחושים ואמיצים לפעילות אקטיביסטית חשובה". בארגון "אחים לנשק" טענו כי הפעילות האמורה הייתה משמרת מחאה מול ביתו של השר דרמר, ואף איימו בתביעת דיבה חריפה נגד מי שינסה לקשור בין האירועים. התושבים עברו במקומות שהוצתו בהם פחים, ובדקו אם הפעילות הפלילית תועדה אולי במצלמות רחוב. אחרי שהמשטרה שחררה את אחד החשודים ערכו התושבים מעקב אחר הפוסטים שפרסם ברשתות החברתיות, ומצאו התבטאויות הסתה קיצוניות כמו "בימים כאלה הכול לגיטימי", או "נגד רודן אכזר אין קווים אדומים".
עוד כתבות בנושא
תושבי רחביה כבר לא סומכים על הרשויות שיפעלו למענם. הם לא סומכים על חקירות המשטרה, הם לא סומכים על תובעי הפרקליטות, הם לא סומכים על בתי המשפט. לדבריהם המשטרה והעירייה קרסו בכל הנוגע לשמירה על ביטחונם, ולכן הם הקימו קבוצות פעילות אזרחיות. כחלק מהפעילות תנועת "התעוררות" בירושלים מתארגנת לאחרונה עם כמה תושבים כדי לעתור לבג"ץ נגד המשטרה, שאינה אוכפת את תקנות הרעש ואת מגבלות ההפגנות בירושלים.
המכונית שנשרפה ברחוב הוצתה בשש וחצי בבוקר יום רביעי. "התעוררתי בעשרה לשבע, ובשבע ועשרים ראיתי את זה בטוויטר", אומר אחד התושבים הפעילים. "בכלל לא ידעתי שזה מה שקורה עשרה מטרים מהבית שלי. תמיד חששתי שהמפגינים יתחילו להיות אלימים כלפינו. אני גם יודע שהמשטרה לא תדע להגן עלינו במקרה כזה. העובדה שלא נשרף פה בית או התפוצץ בלון גז היא רק עניין של מזל. אנחנו רוצים לדרוש מראש העיר שלא יאפשרו הפגנות בשכונות למשך חודשיים, כדי שיבינו שנחצה פה קו אדום. אף פעם לא הייתה נסיגה מבחינת האלימות של המפגנים, היא תמיד הסלימה. כבר איימו עלינו שיזרקו רימון לתוך הבית שלנו".
הכי מעניין
גילוי תקנות
יערה (שם בדוי), אחת ממקימות הקבוצות, מספרת שהמחשבה להיאבק במפגינים החלה בחודש מרץ, כששלוש מכוניות הועמדו ליד מלון המלכים בכיכר צרפת וגרמו לפקקים בלב העיר בשעות השיא. "היו סיפורים מזעזעים על הסעות של החינוך המיוחד שעמדו ארבע שעות בפקקים, ועל ילדים שעשו את הצרכים במכנסיים. נכים הלכו ברגל קילומטרים. צריך להבין, רחביה היא לא קפלן, שיש שם בעיקר בנייני תעשיה ומסחר. כאן חיים אנשים. יש כאן אנשים על תרופות פסיכיאטריות, ילדים שמרטיבים במיטה, אנשים שמרותקים למיטה בגלל מחלה והם פשוט אומללים. אי אפשר לברוח מזה, זה פשוט עינוי סיני: אנשים עומדים ומפגינים מתחת לחלונות שלנו 24 שעות ביממה".
עוד כתבות בנושא
קבוצת הוואטסאפ שפתחה יערה התמלאה בתוך כמה שעות, ובתוך שלושה ימים כבר נרשמו יותר מ-4,000 אנשים. "רצינו להפעיל לחץ על הרשויות לאכוף את החוק, וזה עבד כמו קסם", אומרת יערה. "פתאום העירייה גילתה תקנה שאסור להפגין בין שתיים לארבע, ואכפה אותה, וחילקה קנסות. ואז אנשים שהגיעו באוטובוסים מקיבוצים בצפון או בדרום פתאום פחות רצו להגיע כי הם ישבו שעתיים בשמש בלי לעשות כלום. גם המשטרה גילתה שכשיש כמה מפגינים, לא חייבים לסגור את כל הרחוב ולחסום את העיר למשך שבוע וחצי, אלא אפשר לדרוש מהמפגינים שיעמדו על המדרכה. חמש שנים אף אחד לא ספר אותנו ולא עשה כלום, ובבת אחת פתאום גילו שיש מה לעשות, גם המשטרה וגם העירייה. זה היה מאוד מרגש. מאז היו לנו חמישה חודשים רגועים למדי".
המפגינים טוענים שאין מה לעשות, כאן נמצא בית ראש הממשלה.
"ראש הממשלה לא גר כאן כבר הרבה מאוד זמן. לא בטוח פה, המפגינים מסוכנים ואלימים, השב״כ לא נותן לו באמת לישון כאן. הבית שלו בעזה 35 לא בנוי לאבטחה של ראש ממשלה, הוא בית פרטי, והמפגינים יודעים את זה. שיפסיקו לספר לי סיפורים, הם סתם עושים את זה כדי להתעלל בתושבים".
"כמו הבריטים בבווינגרד"
דוד צוקר (98), מהנדס בניין בהכשרתו ותושב רחביה, יקיר ירושלים, סובל מההפגנות בשכונה זה זמן רב. הוא נולד בגרמניה ב-1927, היגר לאנגליה לפני עליית הנאצים לשלטון, היה שותף לבניית הכרמלית בחיפה וניהל את הקמת בית הכנסת הגדול בירושלים. "אני גר בדירה הזאת 60 שנה, הוא מספר. "כשהגעתי לכאן רחביה הייתה שכונה שקטה ורגועה, אפילו זקנה. לא חלמתי שיהיה קשה כל כך לגור בשכונה השקטה הזו".
ההפגנות מזכירות לו את תקופת שלטון הבריטים בירושלים. "בכל מוצאי שבת, אוטומטית סוגרים את האזור, כמו בבווינגרד, אז נקטו הבריטים אמצעי ביטחון כמו גידור וחסימת מדרכות", הוא מזכיר את המחנה הבריטי המבוצר באזור מגרש הרוסים בשנים שלפני תום המנדט הבריטי. "אוטובוסים לא נוסעים פה, אם אתה רוצה לנסוע העירה או להדסה, אי אפשר. קרה לי לא פעם שניסיתי לחזור לכאן אחרי ביקור בהדסה, ונהג האוטובוס אמר לי שהוא לא מגיע לאזור שלי. יש לי תחנת אוטובוס מתחת לבית, אבל הנהג הוריד אותי רחוק והייתי צריך ללכת הרבה ברגל.
"עד לפני שלוש-ארבע שנים החסימות היו בעיקר במוצאי שבת. עכשיו זה גם באמצע שבוע. היום אני כבר לא עובד ולא יוצא מהבית הרבה, אבל המצב בלתי נסבל. יום אחד שאלתי את השוטרים אם מותר להרעיש בתופים ובחצוצרות ככה, והם אמרו לי שבית המשפט אישר להם עד 11 בלילה. אני קם כל בוקר בארבע, והולך לישון הכי מאוחר בעשר, אבל בגלל המפגינים אני לא מצליח להירדם. הראיתי למשטרה שאני סוגר את כל החלונות ועדיין שומעים את ההפגנות. אני לא מבין איך מותר לעשות את זה מבחינה חוקית. באמצע היום הם עומדים מתחת לבתים שלנו ומרעישים, והמשטרה מלווה אותם ולא עושה כלום. רק אתמול עמדו כ-200 איש מתחת לחלון שלי והפגינו. זה לא נגד ראש הממשלה, זה נגדנו. ראש הממשלה לא נמצא פה כמעט אף פעם, ובלפור כבר כמעט שנתיים נמצא בשיפוצים. הם רוצים להפר את שלוות התושבים".