ביום חמישי שעבר, למחרת הכרזתו של השר ישראל כ"ץ על סגירת גלי צה"ל, האזנתי ברכב לשידורי התחנה הצבאית, ונפלתי על תוכניתם של ג'קי לוי ולוסי אהריש. אם לארגוני המחאה נגד הממשלה היה ערוץ רדיו, התוכנית של לוי ואהריש הייתה יכולה להיות תוכנית הדגל שלו. הרבה זמן לא שמעתי תוכנית חד־צדדית שכזו. לנתניהו, למדתי מההאזנה, כואב רק מה שקורה לרעייתו ולבנו, ולא כואב לו שנרצחו אלפיים ישראלים. הממשלה שלו, והעניין הזה חזר שוב ושוב ושוב, היא ממשלה רעה. וגם אם נדלג על העובדה שאפילו המרואיינים שהובאו יישרו כולם קו עם המגישים, אפילו כשהשניים טרחו לקרוא את התגובה ששלחה שרה בממשלה שהותקפה בשידור, זה נעשה אגב לעג ובוז לדבריה.
עם סיום התוכנית טלפנתי לחבר שעובד בגלי צה"ל. תסביר לי, ביקשתי, איך זה שמפקד התחנה לא מזַמן מיד בתום תוכנית כזו את שני האחראים לה, מושיב אותם מולו ומסביר להם בשפה שאינה משתמעת לשני פנים שמדובר בתחנת רדיו ציבורית, ולא סתם ציבורית אלא כזו ששייכת לצבא ההגנה לישראל, שעם כל הכבוד לדעות האופוזיציוניות הלגיטימיות שלהם, צה"ל לא יכול לתפוס עמדה פוליטית חד־צדדית כזו, ושהתחנה הנושאת את שמו לא תאפשר שידור תוכניות כאלה. ומכיוון שאיש לא זימן את המגישים האלה, כמו שאיש לא זימן את המוני החברים שלהם ששנות דור עושים בתחנה הזו כבשלהם, לא ברור לי למה מישהו סבור שהוא יכול לשכנע אותי שחשוב שהתחנה הזו תמשיך לשדר.
ואחרי הפתיחה הזו, ולפני ההמשך, יש דברים שחשוב לומר בהקשר הזה. סגירת תחנת רדיו, כמו סגירה של כל מקום עבודה, היא לא אירוע שמגיע עם חדווה גדולה. זה נכון למפעל שימורים שעובדיו הולכים הביתה, וזה נכון עוד יותר כשמדובר בכלי תקשורת. סגירת גלי צה"ל, גם אם היא נעשית מכל הסיבות הטובות, היא אירוע משמעותי, לא עניין של מה בכך. ולצורך ניתוח רציני של הסוגיה הזו נשים בצד את העיסוק בשר הביטחון או בוועדה שהמלצותיה סללו את הדרך אל החלטתו, ונעסוק במהות: בתחנה, במקומה על מפת התקשורת, בהיותה פס ייצור לעיתונאים, ובשאלה אם היא תורמת משהו לדמוקרטיה ולחופש הביטוי בישראל.
הכי מעניין
עוד כתבות בנושא
אני לא יודע להגיד מה הפתרון הנכון לגלי צה"ל: סגירה מוחלטת, סגירה חלקית של מחלקת האקטואליה, או כל רעיון יצירתי אחר. אני כן יודע שלגלי צה"ל אסור להמשיך כפי שהיא, ולו יום אחד נוסף. למה? להלן הנימוקים וההסברים.
קוראים לזה גלצת
עברתי על שורה ארוכה של כתבות וראיונות שנערכו בעניינה של גלי צה"ל בעקבות ההודעה על סגירתה הצפויה. בחלק ניכר מהם, עיתונאים יוצאי גל"צ ראיינו עיתונאים יוצאי גל"צ כששני הצדדים מסכימים שאסור לסגור את גל"צ. כמעט בשום מקום לא נתקלתי במתן במה עניינית למישהו שיש לו ביקורת על התחנה. וזה אולי השיקוף המדויק ביותר של מצב העיתונות הישראלית, הלוקה בגלצת.
בעולם מתוקן, עוד לפני שנכנסנו לאג'נדות הפוליטיות של הגל"צניקים, תחנה צבאית לא יכולה לעסוק בסוגיות פוליטיות שבמחלוקת. לבקר את השלטון זו משימה עיתונאית חשובה, וגם לבקר את צה"ל, אבל שני אלה לא יכולים להתקיים תחת מסגרת צבאית. במקרה שלפנינו הבעיה כפולה ומכופלת משום שהתחנה הצבאית הזו שייכת לכולנו ולובשת את מדי הזית של כולנו, אבל משמשת שופר פוליטי של צד אחד נגד הצד השני.
וזה לא שאי אפשר אחרת. אני שומע מדי פעם את יומן הערב של ירון וילנסקי. אני מוכן להתערב שווילנסקי ואני לא הצבענו לאותה מפלגה, אבל זה לא מזיז לי ולא מפריע לי ליהנות מהאזנה לתוכנית שלו. למה? כי הוא לא מנסה לחנך אותי ולא מנצל את המיקרופון הציבורי כדי להסביר לי למה העמדה שלו צודקת, כפי שעושים מרבית עמיתיו. מה אני רוצה לומר בכך? שזו לא גזירת גורל. שתחנת הרדיו הזו הייתה יכולה לשדר גם בלי שאפי טריגר ורינו צרור ויעל דן וג'קי לוי ולוסי אהריש ואילנה דיין ואחרים יסבירו לי כל הזמן שאני מטומטם אם תפיסת העולם שלי שונה משלהם. והעובדה שאיש מעולם לא דרש מהחברים האלה, ומדובר ברשימה חלקית בלבד, להפסיק להשתמש בבמה שאני, ומשפחתי, וחבריי, והאנשים שהצביעו כמוני נתנו להם – כדי לחבוט בנו, מספרת את סיפורה של יחידה צבאית שנשדדה.
גלי צה"ל (גל"צ), אילוסטרציה | צילום: יוסי אלוני, פלאש 90
גם הטענה שלפיה חיילי צה"ל אינם עוסקים בפוליטיקה ובאקטואליה, ואלה מטופלים רק על ידי אזרחים עובדי צה"ל, מגוחכת. ראשית, משום שאני כמאזין לא ממש יודע מי מדבר איתי עכשיו מאחורי המיקרופון, והאם הוא חייל בסדיר או אזרח עובד צה"ל. מעבר לזה, האם כשאזרח עובד צה"ל מותח ביקורת על ראש הממשלה זה טוב יותר? ביקורת על נבחרי הציבור שלנו חשובה, אבל אני לא רוצה לראות את צה"ל מעורב בה, בשום דרך ובשום צורה. שיעשו את העבודה הזו אלף תחנות אזרחיות, ולא זו ששמו של צבא הגנה לישראל מתנוסס עליה.
ומכאן אנחנו מגיעים לטענה המופרכת, לפיה סגירת גלי צה"ל תפגע בחופש הביטוי. ובכן, סגירת התחנה הזו לא תזיז לחופש הביטוי משום ששידוריה אינם תורמים דבר לחופש הזה. אין בגלי צה"ל שום דבר שלא עושים או לא יכולים לעשות ברשת ב' או במעריב או בידיעות או בהארץ או בערוצים 11, 12 ו־13. אין בה קולות אחרים, אין בה דעות אחרות, וככל שמדובר בשידורי האקטואליה היא עוד מאותו דבר.
מתי סגירת כלי תקשורת אכן פגעה אנושות בחופש הביטוי? כשהמִשדרים של ערוץ 7 נדמו. משום שבניגוד לגלי צה"ל, את הקול שהביא אז ערוץ 7, אף אחד אחר לא הביא. ומיותר לציין שבניגוד לצעקות ה"סכנה לדמוקרטיה" שנשמעות כעת סביב גל"צ, ערוץ 7 סגר את שידוריו בקול דממה דקה. האם זה אומר שחייבים לסגור כל כלי תקשורת שלא מוסיף גיוון? כמובן שלא. זה רק אומר שאין טעם לנופף בפלורליזם כשמדובר בתחנה שלא תורמת לפלורליזם הזה דבר.
גיוון זה לא מספיק
הזמנים השתנו, מסבירים בתחנה, מה שהיה בעבר אינו קיים עוד. פעם התחנה הייתה תל־אביבית מאוד בהווייתה, והיום יש פיזור גיאוגרפי וסוציולוגי גדול שמביא אליה גם צעירים אחרים. מהיכרות עם הנתונים זה אכן המצב, ועל השינוי הזה צריך לברך. אלא מה? שלשינוי הזה אין שום השפעה על התוצר הסופי. נער הייתי וגם זקנתי, אני משדר ברדיו במשך שנים לא מעטות, ואני יודע שאין משמעות לשאלה אם הצוות הנפלא שסביבי מצביע לכהנא חי או ליאיר גולן, משום שמה שהמאזין מקבל זה מה שאני אומר למיקרופון.
עוד כתבות בנושא
אז יכול להיות שבעבר כתב הספורט, כתבת איכות הסביבה והכתב המשפטי באו כולם מאזור חיוג 03, והיום הם באים גם מכפר־עציון ומאשקלון, אבל האם זה משנה במשהו את רוח התחנה? האם יומן הבוקר של אפי טריגר נשמע אחרת? האם רינו צרור נושא מונולוגים שונים? האם כש"אחים לנשק" קראו למילואימניקים לא להתייצב, תחנת הרדיו של צה"ל לא הדהדה אותם ושיתפה כל מכתב סרבנות? אז זה באמת יפה שבקורס הכתבים יש היום יותר צעירים מהגליל ומהנגב, ויש גם חרדי ומתנחלת, אבל כמה פעמים בעשור האחרון מישהו כמותם זכה להגיש תוכנית אקטואליה ולהשמיע את קולו?
מטען חסר
חשוב לומר כמה מילים על האופן שבו גלי צה"ל מכשירה עיתונאים. מהיכרות אישית עם התוצרים, מדובר בבית ספר משובח ברמה המקצועית. אלא מה? שמכיוון שמדובר בבית הספר היחיד מסוגו, בוגריו מציפים בהמוניהם את כל כלי התקשורת שלנו וממלאים חלק גדול מהתפקידים המשמעותיים. מגישת מהדורת החדשות של כאן 11, מגישת מהדורת החדשות של ערוץ 12 ומגיש מהדורת החדשות של ערוץ 13, ועוד המוני כתבים ופרשנים ועורכים, כולם יצאו מאותו פס ייצור. וזה רע מאוד. זוכרים כמה התרגשנו במהלך המלחמה מהחיבור הנפלא באוהל ובנגמ"ש, בחאן־יונס ובלבנון, בין כל חלקי החברה הישראלית? ובכן, לוחם שמסיים שלוש שנים בצנחנים, יוצא לאזרחות בגיל 21 כשהוא מומחה לחברה הישראלית. נציגיה השונים טיפסו איתו על הקיר בבוחן מסלול, שתו איתו קפה שחור בליל גשם בקו בחברון, וסחבו איתו את האלונקה במסע בבקעה.
אנשי גלי צה"ל, מנגד, לא עברו דבר מן החוויה הישראלית המעצבת הזו. עם סיום לימודיהם בתיכון הגיעו אל תחנת הרדיו, ושם העבירו את השירות הצבאי שלהם. בהמשך, כשהבחור ששירת שלוש שנים בגלי צה"ל והבחור ששירת שלוש שנים בצנחנים, בשריון או בהנדסה קרבית יגיעו בגיל 21 אל שערי "ידיעות אחרונות" ויבקשו להתקבל לעבודה, ייבחר על פי רוב ההוא שעוד בטרם דָרך באזרחות יכול כבר להציג בגאווה שלוש שנות ניסיון ותעודת גמר מבית הספר הטוב בישראל לתקשורת.
עמית סגל בוועידת ההתיישבות בעפרה | צילום: לירון מולדובן
הבעיה איננה באי־השוויון בהזדמנויות שהמציאות הזו מייצרת, אלא בעובדה שהיא ממלאת את כלי התקשורת שלנו באנשים שלא באמת התחככו בחברה הישראלית. עם המטען החסר הזה, הם אלה שייצרו את החדשות, יקבעו מה חשוב ומה לא, ויחליטו מה סדר העדיפויות הנכון. מדובר בהערה מכלילה, היא כמובן אינה נכונה בהכרח לכל מקרה פרטני, אבל היא מסמנת נקודת כשל קשה, שתוצאותיה מציצות אלינו מעל כל מסך כבר עשרות שנים.
עמית סגל כמשל
כאמור, הקמפיין החד צדדי־ששטף בשבוע האחרון את כלי התקשורת – בלי דיון, בלי טיעון, ובלי לשמוע עמדה מנומקת אחרת – לימד הרבה מאוד על מצב העיתונות שלנו. בערוץ 12, לדוגמה, הוכנה עבור "אולפן שישי" כתבה בת 11 דקות ו־13 שניות חד־צדדיות באופן קיצוני, בלי להשאיר מקום ולו לשנייה אחת של הערה ביקורתית על התחנה. היה לנו אילן לוקאץ' שדיבר על "מרחץ הדמים המתוכנן בעיתונות החופשית, בערכים החברתיים ובמדינה הדמוקרטית". הייתה יעל דן שהסבירה שהיא "מודאגת מפירוק כל הערכים שאנחנו חיים עליהם", וביקשה להשאיר לציבור "מקום שהוא יכול להקשיב ולהגיד 'וואלה, פה לפחות אומרים לי אמת'" – ואני מוכן להתערב שהיא משוכנעת שהציבור הישראלי בטוח שגלי צה"ל זה המקום שבו אומרים לו את האמת. היה נתי טוקר מדה־מרקר שהאשים בכך ש"מנסים לרסק כל סממן של ממלכתיות, וגלי צה"ל עדיין משמרת את הממלכתיות הזו". היה יואב קוטנר, שמתנגד גם הוא לסגירה, ממש כמו אמיר איבגי. והיה פרופ' גבי וימן שהסביר שמכיוון שהכול פה אנומלי, לא נורא אם תתקיים אצלנו גם מציאות אנומלית של תחנה צבאית במדינה דמוקרטית. 11 דקות ו־13 שניות, ואיש במערכת לא חשב שראוי להשמיע, ולו לרגע קל, גם דעה אחרת.
הניתוק של יוצאי התחנה בא לידי ביטוי באינספור אייטמים אחרים. ליעד מודריק הסבירה בערוץ 12 שגלי צה"ל היא "החממה הכי גדולה לגיוון בתקשורת הישראלית", טיעון שאני לא יודע איך אישה מרשימה כמו מודריק מסוגלת להוציא מפיה ברצינות, וכדי להוכיח את דבריה הזכירה "אנשים כמו עמית סגל וסיון רהב, כמו עקיבא נוביק". הסיפור של עמית סגל הוא אולי המשל להכול. גלי צה"ל קיימת כבר 75 שנה, ואם תבקשו ממני לתת דוגמה לעיתונאים אנשי שמאל שהובילו אותה אני אוכל לדקלם שמות במשך 20 דקות בלי לקחת אוויר. מי שמנסים מהצד השני להראות שיש גיוון ויש איזון, וחוזרים ומשתמשים שוב ושוב ב"אבל יש את עמית סגל", מספרים את כל הסיפור.
"הציבור הישראלי צריך לשאול את עצמו איך הוא מרגיש עם זה שיותר ויותר כלי תקשורת ייאלצו מעכשיו להיזהר בלשונם", הסבירה הילה קורח לדני קושמרו, "כולם צריכים לחשוב טוב טוב אם האמת יוצאת כשאנחנו מפחדים מהשלטון". זה בדיוק העניין, הילה, שיש פה ציבור ענק שמרגיש ששום אמת לא יוצאת כשכולכם באים מאותו מחנה. אני מכבד את מה שנראה בעינייך אמת, בחיי שאני מכבד, אבל כל מה שאני מבקש זה שגם את תכבדי את האמת שלי. שתודי שגם לה מגיע מקום, והמקום הזה לא יכול להיות מצומצם מזה שאת מקבלת. שתביני שכלי תקשורת שחושב שאין מקום לאמת של נתח גדול כל כך בציבור הישראלי, מעיד על עצמו כעל כזה שלו עצמו אין מקום. ולא, אני לא רוצה במקום העיתונאים השמאלנים של גל"צ, עיתונאים ימנים שיאזנו אותם. תחת הכותרת של צבא ההגנה לישראל אני לא רוצה ימין ולא רוצה שמאל. אני לא רוצה פוליטיקה בכלל.
עוד כתבות בנושא
על מה שחשוב ומה שלא
ושתי הערות אחרונות לפני סיום:
1. חרף כל מה שכתבתי כאן, אם הייתי נדרש להתווכח עם עצמי, הייתי מוצא כמה נימוקים אינטליגנטיים בזכות השארתה של גל"צ בחיים. אלא שמאחר ששום דיון רציני לא התקיים בנושא, נגזר עלינו להתמודד בעיקר עם טיעונים מביכים של עיתונאים מביכים, כמו הטיעון שלפיו בר קופרשטיין, שחזר משבי חמאס, סיפר שבמנהרה ברצועת עזה הוא האזין לגלי צה"ל ומכאן שמדובר בתחנה חשובה. תגידו, זה טיעון רציני? ואם קופרשטיין היה מאזין לקול המוזיקה, היינו נדרשים להלביש את מנהל התחנה במדים ולהפוך גם אותה לתחנה צבאית?
2. "גלי צה"ל זה הדבר שהכי חשוב לממשלה לטפל בו עכשיו?". את השאלה הזו שמעתי השבוע בכמה תוכניות, והתשובה לה פשוטה. היא לא. אבל גם שידורי האירוויזיון הם לא הדבר הכי חשוב, וגם לא כל מה שמופיע אצלנו מהדקה העשירית בחדשות ואילך, ובכל זאת אנחנו עוסקים בהם בהרחבה. יודעים מה? גם תקציב התיאטרון בישראל הוא לא הדבר הכי חשוב, לפניו נמצאים בימי המלחמה הללו תקציבי הטנקים והמטוסים, ולמרות זאת איש לא חשב לא לאשר לו תקציב. אני מאחל לעצמי שנבחרי הציבור שלי יידעו לעשות למעני כמה שיותר דברים, לא רק את מה שחשוב ביותר. אבל מה העניין פה? שמבחינת האופוזיציה, בכנסת ובתקשורת, גם הרפורמה המשפטית לא הייתה הכי חשובה, וגם מינוי דוד זיני לא היה הכי חשוב, ובכל שבוע מסבירים לנו על משהו אחר שהוא לא הכי חשוב. ואני, שהצבעתי לקואליציה הזו, שואל שאלה קטנה: האם יש משהו שמותר לה לעשות, מתוך סל הסוגיות שחשובות לי, או שכל מהלך שלה פסול ולא לגיטימי מראש רק משום שהוא "לא הכי חשוב" למישהו?
לקריאה נוספת
