כשהבנות נכנסות בזו אחר זו לחצר רחבת הידיים, נדמה שזהו ערב פנויים־פנויות רגיל לחלוטין. הן מתוקתקות כמו לקראת דייט ראשון, מתלבטות אם אפשר כבר לגשת אל הכיבוד המפנק הערוך על מזנונים ארוכים, פוזלות אל הטלפון בביישנות מסוימת. ככל שמספר הנוכחות עולה, האווירה הופכת נינוחה יותר. ואז מצטרפים גם הגברים. רובם מגיעים בהסעה מאורגנת היישר מבית החולים שיבא, לחלקם יש פרוטזות בידיים או ברגליים. רבים מהם כבר מכירים זה את זה ממסדרונות מחלקת השיקום. בשבילם הערב הזה הוא לא רק אפשרות להיכרות עם בת זוג פוטנציאלית; הם מקווים שהוא יהיה עוד שלב במסלול הארוך והמפותל של שיבה לחיים רגילים, חיים מלאים. וכששומעים את השיחות שמתפתחות ליד הכיבוד ואחר כך סביב שולחנות הספיד־דייט, מתברר שהרושם הראשוני היה נכון: זהו אירוע פו"פ לכל דבר ועניין, עם אותם גישושים ואותם חלומות שמחכים להתגשם.
ברוכים הבאים ל"אהבה אחרי המלחמה", ערב היכרויות שהצד הגברי שלו מורכב מצעירים שנפגעו במערכה של השנתיים החולפות. היוזמים הם אנשי ארגון "חיבורים", שגם מספקים למשודכים ליווי של מנטורים, במעין גרסת פצועים לתוכנית השידוכים "ווארט". הם כבר ערכו ערב דומה בט"ו באב, אלא שאז המיקום היה בתל־השומר, ואילו הפעם החליטו להביא את הפנויים והפנויות למקום פרטי במושב במרכז הארץ, במטרה ליצור אווירה אינטימית יותר.
חיילים סיפרו כמה קשה היה להם לשמוע את החבר הנשוי מדבר עם אשתו, בזמן שלהם אין עם מי לדבר". משתתפי המפגש | צילום: אלדמע מילשטיין
ליד המזנון אני פוגשת את שובל. היא בתחילת שנות השלושים לחייה (ונראית צעירה בהרבה), בעלת תואר שני ביחסים בינלאומיים, ועובדת כעוזרת משפטית בתחום ההגנה הפטנטית על מחקרים. בגיל 20 חזרה בתשובה, למדה במדרשה, חיפשה את דרכה, וכיום היא ממקמת את עצמה בין הציונות הדתית לחב"ד. "אני אוהבת את אהבת ישראל של הציונות הדתית, ואת השמחה ואהבת חינם של חב"ד", אומרת שני. "אני מרגישה שאני מורכבת מכל החלקים האלה. אפילו יש לי קבוצת וואטסאפ קטנה שנקראת 'אהבת חינם', ואני מפרסמת בה סגולות ודברי חיזוק לזכות עם ישראל".
היא מספרת שרצתה להשתתף בערב ההיכרויות הקודם, זה שהתקיים בתל־השומר, אבל במועד ההוא לא הייתה לה אפשרות להגיע. כבר אז החליטה שהיא תירשם לערב הבא, כדי "לעשות השתדלות" בתחום ההיכרויות. "חיפשתי זוגיות במשך השנים, אבל מכיוון שכל הזמן הייתי בתנועה בין קהילות וזרמים, לא ממש הצלחתי להרגיש שייכות למקום מסוים. יש לי חברותא, יש לי מדריכה רוחנית, אבל קהילה זה משהו אחר. כשראיתי את הפרסום של הערב הזה, אמרתי לעצמי שאני חייבת להגיע אליו. כי אני מרגישה חלק מעם ישראל, ולפגוש חיילים שנפצעו זו זכות, ואני אומרת את זה מהלב. הייתה לרגע מחשבה של 'כולם פה בטח צעירים ממני, מה אני עושה פה?', ומצד שני, מי יודע מאיפה תבוא הישועה".
לא היו היסוסים סביב נושא הפציעות?
"באתי לכאן בלי רתיעה. להפך, רציתי לבוא. שאלו אותי אם אני לא מפחדת מהרעיון של חיים לצד בעל פצוע גוף או נפש. דיברתי על זה עם חברה טובה, והיא אמרה לי: 'שובל, את אדם רוחני מאוד, ואהבת ישראל זה דבר גדול אצלך'. וזה נכון. אני באמת לא רואה בזה קושי, אלא זכות. זכות להיות לצד אדם שמסר את הגוף והנפש שלו עבור עם ישראל".
סיפור על רגל אחת
באוויר עומד ריח קנאביס; חלק מהבנים מעשנים כדי להקל על הכאבים. אחרי מינגלינג קצר מתחילה התוכנית האמנותית של הערב. ראשון עולה לבמה אביחי הולנדר – זמר שבעצמו סובל מפוסט־טראומה. הוא משתף את הנוכחים בפציעה השקופה שלו, ומחבר אותם אליו דרך שיריו היפים. אחריו עולה עמית האלה, בן 29, בעל עסק לייבוא פריטי אמנות ודקורציה ואספן של רכבים קלאסיים. "שירתי כלוחם ניוד מבצעי ביחידה מובחרת, 'העקרבים'", הוא מספר. "לחמנו בגזרות רבות בעזה – שייח' רדואן, דרג' תופאח וג'באליה. השתתפתי בכמה סבבי לחימה במשך שנה, ואז נפצעתי".
זה קרה ב־10 באוקטובר 2024. השיירה שבה נסע האלה נקלעה למארב של מחבלי חמאס, שהפעילו מטעני צד וירו טילי אר־פי־ג'י. "הקרב גבה מחיר כבד. שלושה לוחמים, חברים יקרים מפז: הסמ"פ נתנאל הרשקוביץ, צבי מתתיהו מרנץ ואורי משה בורנשטיין. הם השאירו אחריהם משפחות וילדים לתפארת, ואצלנו נשארה צלקת עמוקה מאותו קרב ארור".
האלה עצמו נפצע והוטס משם לבית החולים. עור התוף שלו נקרע, ומאז השמיעה שלו פגועה, ויש גם קושי נפשי שנלווה לפציעה. "השנה האחרונה השפיעה עליי מאוד – גם על חיי היומיום, וגם על היכולת להיות בזוגיות, או בכלל להכיר", הוא מספר לי. "עוד לפני הפציעה, תחום ההיכרויות היה די תקוע אצלי, בגלל המלחמה והמילואים. הרבה דברים נתקעו. כשיש סבב אחרי סבב אחרי סבב, קשה לנהל חיי שגרה.
"הערב הזה נחת עליי משמיים. זה אירוע שמנגיש את נושא ההיכרות עם המין השני בצורה שלא פגשתי עד היום. יש כאן הכנה של כל הצדדים, כולם יודעים לקראת מה הם הולכים. הבנות מגיעות לכאן בלב פתוח, וכל הכבוד להן. יש לי מהמפגש הזה כמה חיבורים, ואולי עוד יצא מכאן משהו".
עמית האלה | צילום: אריאל אלטלף
מזג האוויר מתקרר, אבל האווירה מתחממת. ליאל הראל - עובדת סוציאלית, מאמנת לזוגיות וסמנכ"לית הדרכה ואירועים בארגון חיבורים - מזמינה את הנוכחים למשחק ספיד־דייט זריז, שבמהלכו הם עונים על מגוון שאלות שנועדו לשבירת הקרח: מה אתה הכי אוהב לאכול, מדוע ההורים נתנו לך את השם הזה, מה החוויה הכי מפחידה שקרתה לך בחיים. בין השאלות הם מחליפים מקומות ומוצאים עצמם מול פרטנר אחר לשיחה.
עמית בר, 24, מחליט לא להצטרף לשלב הזה. "אני אוהב לכתוב, אוהב לשחות, אוהב קיאקים, וזה הסיפור שלי על רגל אחת", הוא מציג את עצמו בחן, וכבר שובר את הקרח בהתייחסות קלילה לרגלו הקטועה. "אחרי הפציעה חשבתי שאשב בכיסא גלגלים כל החיים. לא ידעתי איך אני אתנהל מכל הבחינות, ובתוך זה גם הקטע הזוגי. זה הלחיץ אותי מאוד. איך אהיה בזוגיות? איך אהיה אבא? אלו נושאים שעולים בשיחות בין הפצועים".
כנער הוא למד בבית ספר דמוקרטי ("ההורים שלי הבינו שאני לא מהילדים שיכולים לשבת בשקט"), סיים י"ב, הלך למכינה ואז התגייס. "עברתי גיבוש לסיירת נח"ל והייתי בעננים, אבל האמת היא שלא הייתי חייל טוב. הגעתי תמיד אחרון בניווטים, הסתבכתי עם מילוי פקודות. בסוף הורידו אותי לגדודים, ל־931. וזה לא ששם השתפרתי", הוא צוחק. "שכחתי נשק, קיבלתי 28 יום ריתוק. כשנגמרו ה־28 ועמדתי לצאת הביתה, כל הפלוגה עלתה על אוטובוסים ורק לי לא היה מקום. הייתי מת לראות כבר את המשפחה, אז פשוט לקחתי את התיק ועליתי על תחבורה ציבורית כדי להגיע הביתה". בתחנת הרכבת, המאבטח עצר אותו. "הוא אומר לי 'יש לך רימון בתיק'. אני מסתכל עליו – מה, אתה משוגע? איזה רימון? אני רק רוצה הביתה. אבל לקחו אותי למצ"ח, חקירות, ובמקום אפטר חזרתי לקו באזור גוש עציון".
ב־7 באוקטובר הוא היה בבית והתעורר לשמע האזעקות. "הבנו שזה הדבר האמיתי, שמתחילה מלחמה. הקפיצו אותנו לצפון, להתכונן לכניסה ללבנון, כי היו בטוחים שמצפון תפתח הרעה ושגם חיזבאללה יחטפו לנו אנשים. אחרי כמה ימים העבירו אותנו לדרום, התאמנו לקראת הכניסה לעזה, וב־1 בנובמבר נכנסנו עם כל האוגדה. במהלך הלחימה איבדתי חבר, נועם יוסף אבו".
האירוע ששינה את חייו התרחש כחודשיים אחרי תחילת התמרון. "אני והצוות נכנסים לסמטה בג'באליה, אני בראש ואחריי המ"פ שי שמריז והקשר שלו שאולי גרינגליק. פתאום ארבעה מחבלים מתפרצים מתוך אחד הבתים. הם יורים, זורקים מטענים, והבניין שמשמאלי פשוט מתפוצץ. חתיכה מהקיר נופלת עליי, חוצה לי את הרגל. באותו רגע אני לא מבין כלום, רק מרגיש כאב. אני רואה את הדם, ואז את הלחץ בעיניים של החובש. שומע מישהו צועק 'חוסם עורקים!'. שמים אותי על אלונקה, מעבירים אותי לנגמ"ש ובגבול מחכים למסוק. כשהוא מגיע, אני כבר על סף עילפון. מישהו מחזיק לי את היד, ואני מתחיל לשיר את 'מתחת לשמיים' של דיוויד ברוזה. לא יודע למה דווקא את זה, רק רציתי להרגיש שאני עדיין חי.
"בבילינסון מכניסים אותי לחדר ניתוח, כשאני עם רגל אחת קטועה והשנייה מלאה רסיסים. קצינת נפגעים צעירה ניגשת אליי. אני רואה בעיניים שלה שהיא צריכה לספר להורים שלי שהילד שלהם בין חיים למוות. היא מבקשת ממני לעדכן את ההורים. אני מתקשר: 'הלו, אמא? נפצעתי, זו רק שריטה קטנה'. מיד אחר כך אני נרדם. כשאני מתעורר למחרת, מספרים לי ששמריז ושאולי נהרגו. שניים שהכרתי, שלחמתי איתם כתף אל כתף. ומספרים לי שאין לי רגל. ומכאן מתחיל סיפור חדש".
אחרי חודש וחצי של אשפוז הועבר בר למחלקת השיקום בשיבא, כדי לחזק את הגוף ולתרגל את השימוש בפרוטזה. "מגיעים לשם מבקרים מכל העולם, באים לחזק ויוצאים מחוזקים. אתה מרגיש שהכאב שלך כבר לא רק שלך. הוא הופך להיות כאב ציבורי, לאומי, של כולנו. יצרו איתי קשר גם שני סופרים שאני אוהב מאוד לקרוא, אתגר קרת וחיים שפירא. זו הייתה התרגשות גדולה. אתגר הציע לי לכתוב יחד סיפורים, וכתבנו. בשבילי זו הייתה הוכחה שגם אחרי אובדן, אפשר לכתוב את עצמך מחדש.
"לפני שנה השתחררתי מהשיקום, יצאתי על שתי רגליים – כלומר, על רגל אחת ועוד חצי. הסתכלתי על עצמי במראה וחשבתי: מה עכשיו? האם אני הולך לבלות את כל החיים בשאלה 'למה דווקא אני', או שאני בוחר לחיות, פשוט לחיות, גם בלי רגל? ידעתי שלא אחזור עוד לעזה - כשאתה קטוע מעל הברך זה כבר לא יקרה - אבל יש שדות קרב אחרים. החלטתי להירשם ללימודי ממשל ודיפלומטיה באוניברסיטת רייכמן. כשאני רואה את מה שקורה ברשתות, בניו־יורק, באירופה, אני מבין שהמלחמה היא לא רק בין ישראל לחמאס, היא גדולה מזה. זו מלחמה על התודעה, על האמת, על איך העולם רואה אותנו, ואני נלחם בה בעמידה".
בעמוד האינסטגרם שלו, amit.ush2000, הוא מתעד את מאבקו לשוב לחיים רגילים. גם החיפוש אחר זוגיות, אומר בר, הוא חלק מהמסע הזה. "היה קצת מביך בהתחלה, אבל בסך הכול זרם מאוד", הוא מסכם את ערב ההיכרויות. גם הוא דיבר מול הקהל, סיפר על הקרב וניסה להמחיש מה עובר על אדם שנפצע בתחילת חייו. "זה לא שלפני הפציעה יצאתי הרבה", אומר בר, "אבל עכשיו אני כן רוצה להכיר. אני רק חושב - למה אנחנו צריכים ערב היכרויות מיוחד? בסופו של דבר אני אדם רגיל פחות חצי רגל, שגם היא הלכה במלחמה על המדינה. אני חי חיים רגילים עם המגבלה שלי, ואני שואף לזוגיות רגילה.
"אני מעריך מאוד את מארגני הערב. זה חשוב, זה מראה לנו שיש מי שחושב עלינו, ובעיקר זה נותן תקווה, כשאני רואה שיש כל כך הרבה בנות שרוצות להכיר את פצועי המלחמה. אבל החלום שלי הוא לפגוש את בת הזוג שלי לא דרך הפציעה. גם אני רוצה לצאת לבר ולהתחיל עם בחורה, או למצוא מישהי נחמדה באוניברסיטה".
"בייבי בום" של זוגות
ארגון "חיבורים", שהוקם לפני יותר מעשור, חיבר עד כה למעלה מ־800 זוגות. מלבד מאגר של פנויים ופנויות הוא מציע גם ליווי אישי ואירועים שמטרתם מציאת זוגיות משמעותית. מיזם "אהבה אחרי המלחמה" נולד מתוך רצון לסייע למילואימניקים, ואחר כך הורחב גם לפצועים. "שמעתי סיפורים לא קלים", אומרת ליאל הראל. "חיילים שחזרו מהחזית סיפרו כמה קשה היה להם לשמוע את החבר הנשוי מדבר בערב עם אשתו, בזמן שלהם אין עם מי לדבר. החלטנו להקים מסגרת למילואימניקים שמעוניינים להכיר, ופתחנו אותה להרשמה חינמית. כשהמלחמה התקדמה, והיו עוד ועוד נפגעים, פצועים, אלמנות, חברות שכולות ואחים שכולים, החלטנו להרחיב את המעגל ולתת מענה לכולם. הכול חינם כמובן, מתוך רצון להעניק לכמה שיותר אנשים אפשרות להקים בית משלהם. יצרנו שיתופי פעולה רבים, וחנוך דאום פנה אלינו ופרסם את השירות, מה שעזר מאוד להעלות את המודעות. הביקוש היה עצום ומרגש. בתוך האובדן והכאב ראינו פתאום גם ניצני חיים, מעין 'בייבי בום' של זוגות חדשים.
"לקראת ט"ו באב האחרון, כשהחלו להתפרסם כל מיני מיזמי היכרות, אמרתי לעצמי – אין מצב שאנחנו לא מגיעים לפצועים בתל־השומר. הם כל כך רוצים להכיר, להיפגש, להרגיש חלק, ואנחנו לא יכולים להשאיר אותם מאחור. החלטנו לעשות את האירוע שם ופתחנו הרשמה, בלי לדעת אם זה בכלל יקרה. הרי זה כמעט הזוי, לקיים אירוע היכרות בבית חולים. גם לא ידענו כמה בנות ירצו להשתתף בדבר כזה, אבל תוך כמה ימים נרשמו מעל מאה בנות. זה היה מפתיע ומרגש. הרמנו את האירוע במהירות, ודרך החוויה הזאת למדנו את השטח – איך נכון לעשות את זה, מה הצרכים ומה אפשר לשפר. ואז הבנו שהשלב הבא הוא להפוך את הכיוון, ולהביא את הפצועים אלינו. אני מאמינה שכשאדם עושה צעד בעצמו, אפילו קטן, זה מקדם אותו הרבה יותר. ראיתי את זה בעיניים: כשהם באו אלינו, הם היו הרבה יותר אקטיביים, פתוחים ומעורבים מאשר באירוע בתל־השומר. גם לא היו כמעט הברזות. מי שנרשם הגיע, ואפילו יותר מזה".
"בלי ביקורת ובלי שיפוטיות, רק סקרנות טובה", מוריה גמליאלי | צילום: באדיבות המצולמת
עשיתם איזשהו מיון של הבנות שפנו אליכם?
"שאלנו כל אחת מהן מה הסיבה שהביאה אותה להירשם, והתגובות היו מרתקות. היו שאמרו שהן רוצות להתנדב עם פצועים, ואנחנו הסברנו להן שזו לא המטרה. אחרות כתבו בפשטות: אני רוצה להכיר, אולי תצמח מזה זוגיות. היו הרבה מאוד נרשמות, אבל לקחנו בחשבון גם את טווח הגילים של הפצועים, שרבים מהם צעירים מאוד, אבל יש גם מבוגרים יותר. קיבלנו את המשתתפות בהתאמה לפי גיל, וגם לפי עיקרון של 'כל הקודמת זוכה'".
לקראת האירוע פתחה הראל שתי קבוצות וואטסאפ, אחת לבנות ואחת לבנים, וניהלה שיח אישי עם הנרשמים. "הסברתי איך הערב יתנהל, עניתי על שאלות ונתתי להם אפשרות לפנות אליי ישירות אם יש חששות או לבטים. דיברתי עם הרבה בנות לפני הערב הזה, וחשתי אצלן גם את ההתרגשות וגם את הפחד. מצד אחד רצון גדול להכיר את הפצועים ואפילו למצוא זוגיות אמיתית עם אחד מהם, ומצד שני – חשש טבעי מהלא נודע, מהמפגש עצמו, מהעוצמות הרגשיות שעשויות להתעורר באירוע. זה דורש אומץ כפול בעיניי".
לצד נפגעי המלחמה שפציעתם ניכרת לעין, השתתפו במפגש לא מעט פצועים שסובלים מפוסט־טראומה. כדי להנגיש את הנושא, עלו לבמה בני זוג וחלקו את סיפור חייהם בצל המטען הנפשי שהגבר סוחב. הם סיפרו על הרגעים הטובים יותר והטובים פחות במסע שלהם, והסבירו שהכול אפשרי, אם יש ליווי מתאים ונכונות של כל הצדדים.
"ככל שאני פוגשת יותר אנשים עם פוסט־טראומה, אני מבינה שזו גם מתנה", משתפת הראל. "אני תמיד אומרת שאנחנו לא יודעים מה עובר על מי שמולנו. גם אדם שנראה לגמרי 'בסדר' יכול לשאת פוסט־טראומה מהשירות, מהמלחמה, מהחיים. ובמדינת ישראל, לצערנו, יש המון אנשים כאלה. אבל אם יש מודעות ואם יש טיפול, זה לא חיסרון.
"הבחורה לא צריכה להיות המטפלת של בן הזוג, ממש לא. אם הוא מודע למצבו ומטפל בעצמו, יש שם פוטנציאל לצמיחה מדהימה. אני רואה את זה גם בקליניקה - אני עובדת עם פוסט־טראומטיים, ואני ממש מקנאה במי שזוכה להיות לצידם. אלה אנשים עמוקים ורגישים שעשו עם עצמם תהליכים יוצאי דופן. לערב הזה הגיעו הרבה צעירים שסובלים מפציעות שקופות, וזה בכלל לא היה מובן מאליו. חלקם ממש 'יצאו מהארון' של הפוסט־טראומה. הם שיתפו, נפתחו, נתנו לזה שם. אלה היו רגעים עוצמתיים".
לא מטפלת, מחזקת
מוריה גמליאלי, 24, שמעה על ערב ההיכרויות דרך האינסטגרם, והגיעה בלי ציפיות אך בלב פתוח. היא עוסקת בכתיבה טיפולית לילדים, דתייה־לשעבר שמעדיפה להגדיר את עצמה פשוט כ"יהודייה". עד היום, היא מספרת, לא יצאה להרבה דייטים.
איך את מסכמת את הערב?
"בהתחלה הייתי בלחץ, לא ידעתי איך להתכונן, מה להגיד, מה לעשות, איך זה ייראה – אבל היה מקסים. האנשים היו פשוט מדהימים, וכל היוזמה הזאת באמת ראויה להערכה. הרגשתי שהשקיעו בנו, שהתאמצו כדי שנגיע, וזה לא מובן מאליו.
"היו פצועים שסיפרו קצת מהסיפור שלהם, אבל זה לא היה אירוע כבד. להפך, היה ערב של צחוק, שמחה, היכרות אמיתית. בלי ביקורת ובלי שיפוטיות, רק סקרנות טובה והזדמנות להכיר אותם כמו שהם. מבחינתי, אין חשיבות למראה או לפציעה. זה באמת לא מה שחשוב. יצאתי משם בתחושה טובה ונעימה".
עמית בר | צילום: באדיבות המצולם
הרעיון של זוגיות עם אדם שעבר טראומה פיזית או נפשית לא מעורר חשש?
"אני מאמינה שלכל אדם יש סיפור ומסע משלו. פגשתי בחורים עם פרוטזות ועם פוסט־טראומה, אבל לא התמקדתי בזה. ראיתי הרבה עיניים טובות ונשמות טובות, וזה היה מדהים. אלו אנשים שמסרו את הנפש והגוף שלהם בשבילנו, והם לא צריכים לשלם על כך מחיר בזוגיות שלהם".
יצא לך לדבר עם פצועים בשיחה אחד־על־אחד?
"היה לנו סבב קצר. זה לא מספיק כדי להגיע לשיחת עומק, אבל כן להיכרות ראשונית. היו כאלו ששיתפו בקשיים שלהם. אני מיוזמתי לא שאלתי שום דבר בנושא, לא רציתי להכאיב, אבל מי שרצה שיתף מיוזמתו".
ובתכל'ס, יצאת מהערב הזה עם מספרי טלפון?
"האמת היא שלא תכננתי לצאת עם רשימת טלפונים, לא הייתה לי כוונה להתחיל קשר כאן ועכשיו. באתי בראש פתוח - אם יצא מזה משהו, מה טוב. אם לא, גם זה בסדר גמור. אבל כן יצאתי עם קשרים חברתיים, ואני פותחת את הלב למה שיקרה. חשוב לומר שאולי יש פחד במקרים כאלה מפני מערכת יחסים של 'מטופל ומטפלת'. יש פצועים שחוששים לחפש זוגיות, כי הם לא רוצים שהאישה תרחם עליהם ותנסה לטפל בהם. אז חשוב לציין שזה לא כך, וזוגיות אינה תחליף לטיפול. היא כן יכולה לתת חיזוק, הבנה ואוזן קשבת בשביל לעבור את התקופה הזאת".
ליאל הראל, סמנכ"לית "חיבורים" | צילום: שי קדם
כמה ימים אחרי האירוע אני משוחחת שוב עם הראל, כשאפשר כבר לסכם ולדבר על תוצאות ראשוניות. "הדבר שהכי ריגש אותי היה לראות שהפצועים באמת נכנסים לזה", אומרת הראל. "הם שיתפו פעולה, נשארו כמעט כולם עד הסוף, גם לספיד־דייט. הסתכלתי עליהם כל הזמן וראיתי איך הפנים שלהם משתנים. בהתחלה עוד אפשר היה לראות את המתח, את החשש, אבל לאט־לאט זה נמס. החיוכים חזרו, הגוף נרגע, הייתה אווירה אחרת, זרימה טובה. הייתה הרבה מאוד התעניינות, לפעמים אפילו יותר מדי באותו בן־אדם", היא צוחקת. "היה בחור אחד ש־17 בנות סימנו אותו. אז הייתי צריכה לעזור להן לפתוח את הראש, להציע אפשרויות נוספות, להזכיר שיש עוד בחורים מקסימים סביב.
"עכשיו כבר התחילו דייטים בעקבות האירוע. חיברתי בין קבוצות הוואטסאפ של הבנים ושל הבנות, כדי שתהיה המשכיות, משהו שיצמח הלאה. אני חושבת גם על המשתתפים מהאירוע הקודם, ומנסה לחבר אליהם את מי שהפעם לא מצאו התאמה. זה תהליך עדין. צריך לדעת מתי לשחרר, מתי לעודד, מתי לתת להם לפעול בעצמם, אבל אני מרגישה שאנחנו בדרך הנכונה".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il