השנה שחלפה טלטלה את הציבור עם פרסומן של פרשות קשות של פגיעות מיניות מצד אנשי חינוך, דמויות רוחניות ובעלי סמכות. מקרים שנחשפו בכלי התקשורת, ולעיתים נחשפו הרבה קודם לכן בלחישות ובכאב, במוסדות חינוך, בשכונות ובקהילות סגורות עוררו שאלה נוקבת שמרימה את ראשה במיוחד בימים אלה של חשבון נפש: האם יש סליחה לפוגע מינית? האם אדם שחטא ופגע, אפילו באכזריות ובמרמה, רשאי לעמוד ולבקש כפרה? האם מותר לנו כקהילה וכיחידים "להמשיך הלאה"?
עוד כתבות בנושא
שאלות אלו פוגשות אותנו בבתי הכנסת, במעגלים החברתיים, ברשתות החברתיות ובעיקר בנפשות הפגועות, שבמקום להישמע מוצאות את עצמן לא פעם מתבקשות לשתוק, לסלוח, "להתחשב", לרחם.
דווקא ערב יום כיפור, כשהמילים תשובה, סליחה וכפרה מרחפות מעל כולנו – חשוב לחזור אל יסודות התורה ולדון באותן שאלות בוערות.
הכי מעניין
חומרת המעשה וחומרת הנזק אשר מחוללת הפגיעה המינית בנפגע, בקורבן הפגיעה, איש או אשה, נערה או נער אינה צריכה כלל ביאור או הדגשה. די לנו להזכיר את הדימוי אשר בחרה התורה כדי לתאר את חוסר האונים ואת הפגיעה האנושה במילים "כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה". היום אנו יודעים לומר כי הביטוי "רצח הנפש" הוא ביטוי מדויק מאד לתיאור הפגיעה במקום שבו הקורבן נותר בחיים.
ועוד אנו יודעים כי בתיאור עומק הפגיעה, זה כל כך אישי וכל כך צרוב במעמקי הנפש עד שאין אנו יודעים להגדיר או לאבחן את השפעת הפגיעה בכלים מדעיים ברורים, הן בתוצאות הנפשיות העמוקות, בנזקים גלויים או נעלמים בטווח קצר או גם אחרי שנים רבות.
מחאה נגד ירין שרף, שהואשם ביחסים אסורים בהסכמה, הטרדה מינית, איומים ותקיפה של ילדה בת 13. | צילום: תומר נויברג, פלאש 90
כאשר אנו באים לדון בכללי התשובה או לנסות בכלל לחשוב על עקרונות הכפרה או המחילה במעשים אלה, אנחנו יכולים לציין כללי יסוד ברורים: ראשית, יש לחשוב כלפי מי הדברים אמורים: כפרתו של מי? מחילתו של מי? של הנפגעת? של הנפגע? של הפוגע? כפרה בידי שמים? מחילת הקהילה או הרשויות?
לכל אחד או אחת מאלה יש כללים אחרים. לכל פגיעה כזו יש נתונים ייחודיים ולכל עבירה או כישלון כזה יש נסיבות משלו. איני מציין זאת לקולא, לעיתים זה דווקא מאד לחומרא אבל תמיד הדברים צריכים להיחקר ולהידרש עד מקום שידינו מגעת, וכאשר אין בירור יסודי אז הקשיים עוד יותר מרובים.
דווקא בערב יום הכיפורים הכללים פשוטים: המשנה בסוף מסכת יומא אומרת: "עבירות שבין אדם למקום – יום הכיפורים מכפר , עבירות שבין אדם לחברו – אין יום הכיפורים מכפר עד שירצה את חברו". במילים ברורות ותקיפות דיבר הכתוב (דברים, י' ): " כי ה' אלקיכם הוא אלקי האלקים ואדני האדנים, האל הגדול הגיבור והנורא אשר לא יישא פנים ולא ייקח שוחד. עושה משפט יתום ואלמנה , ואוהב גר לתת לו לחם ושמלה".
המוחלטות הזאת והנחישות החמורה הזאת אשר לא תתרכך בשום פיוס, ממון, התרפסות או גם בבקשת מחילה אפילו אלף פעמים, במה אמורים הדברים? פירשו בגמרא (ר"ה י"ז) כי הדברים אמורים בעבירות שבין אדם לחברו. גם אם יבוא אדם בבכייה ותחנונים מרובים לפני הקב"ה על חטאיו אומר לו הקב"ה: עלבוני מחול לך, לך ופייס את חברך.
לא הקהילה ולא השופט, לא הרשויות ולא הרב, אפילו לא הקב"ה מוסמכים למחול בשם הנפגע/ת! וכאמור גם אין יום הכיפורים מכפר. לא הצום ולא דכדוך הנפש, לא הרעב ולא הייסורים ואפילו המוות אינו מכפר לחוטא. (אפילו אם ימחל הנפגע לאחר מות הפוגע, לא מועילה לו המחילה ובעל כורחו יקבל עונשו כי אין כפרה למתים).
מקורות רבים בכל נושא הכפרה והמחילה מצויים הרבה בדברי תורתנו. מכולם עולה התביעה הראשונית: לך ופייס את חברך. זו הכתובת היחידה. בלא מחילתו וריצויו אנו כולנו חסרי אונים. גם אם נתרצה אנחנו למחול, מכל מיני סיבות או נסיבות, המחילה והסליחה אינן מסורות בידינו. גם אם יאמר איש מוערך: הרי זה הפוגע הוא אדם יקר, הוא אדם צדיק, הוא ודאי עשה תשובה גמורה לפני המקום, בואו נרחם על משפחתו ועוד טענות כאלה ואחרות. בכל מצב כזה עלינו לומר, גם בהנחה שאין סיכונים נוספים: המחילה והסליחה אינם בידינו. זה לא בבעלותנו או בסמכותנו.! הכל בידי הנפגעים.
רמב"ם בהלכות חובל ומזיק ה/ט מציין: "אינו דומה מזיק חברו בגופו למזיק את ממונו. שהמזיק ממון חברו – כיון ששילם מה שהוא חייב לשלם, נתכפר לו. אבל חובל בחברו - אף על פי שנתן לו חמישה דברים (נזק, צער, ריפוי , שבת ובושת) אין מתכפר לו . ואפילו הקריב כל אילי נביות – אין מתכפר לו ולא נמחל עוונו עד שיבקש מן הנחבל , וימחול לו". וכאשר רצח את נפשו?
הכותב הוא הרב אברהם גיסר, חבר פורום תקנה
עוד כתבות בנושא
