יש לא מעט הבדלים בין סיפורו של צביקה מור, אבא של איתן, לסיפורו של שמחה גולדין, אבא של הדר. בנו של הראשון אזרח, בנו של השני חייל. בנו של זה, לשמחתנו, חי, ובנו של זה, לצערנו, חלל. האחד הושב מרצועת עזה, האחר עדיין לא. יש בין סיפוריהם של השניים הללו גם קווי דמיון חשובים. שניהם, מור וגולדין, הציעו לחברה הישראלית ולהנהגתה תפיסת עולם אחרת, לא מובנת מאליה, מצידה של משפחה שבנה מוחזק בידי האויב. שניהם דרשו שאת המחיר על הימצאות בנם בידי חמאס ישלם ארגון הטרור ולא תשלם החברה הישראלית. שניהם זיהו נכונה את הקונספציה, וייתכן שאם היינו מקשיבים לאחד, לא היינו מגיעים אל השני. ושניהם, במקום להינשא על כפיים, ספגו על רקע עמדתם האמיצה קיתונות של בוז, של עלבונות ושל השפלות.
לא הייתי רוצה לחוות, ולו לרגע אחד קטן, את הגיהינום שחוו המשפחות שבניהן הוחזקו ברצועת עזה. אני גם לא יודע לומר – לו חלילה הייתי במצבם – כיצד אני עצמי הייתי נוהג. ייתכן שהייתי דורש לשלם כל מחיר שידרוש חמאס כדי לקבל בחזרה את הבן שלי, ואולי אף הייתי תובע לא להסתפק לשם כך בנסיגה מהפרימטר, אלא לעזוב – אם ארגון הטרור יבקש – גם את שדרות וגם את רמת־גן.
עוד כתבות בנושא
מהמקום הזה בדיוק – של "אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו" - אנחנו לא יכולים לשפוט את ההתנהגות של אף אחת מהמשפחות האומללות הללו, אבל אנחנו כן יכולים לקבוע איזו גישה משרתת יותר את האינטרס הלאומי של כולנו. במילים אחרות, אסור לנו למתוח ביקורת על הורה שדורש לשלם כל מחיר תמורת החזרת בנו החטוף, אבל מותר לנו להתפעל מהורה שנושך שפתיים, ושבעודו מדמם בלבב פנימה מוצא את הכוחות להכריז שהמדינה, על עשרה מיליון תושביה, חשובה יותר ממנו.
הכי מעניין
מהו באמת "כל מחיר"
שמחה ולאה, הוריו של סגן הדר גולדין, שגופתו מוחזקת בידי חמאס כבר למעלה מעשור, היו אולי הראשונים שנקלעו לסיטואציה העגומה הזו ושחרף כאבם הגדול הובילו קו חד וברור שלא מוכן להיכנע לטרור. הוריו של הקצין מגבעתי, שהכריזו מהרגע הראשון שהם מתנגדים לעסקאות מופקרות עם חמאס, היו ראויים להוקרתה של האומה כולה כשדרשו מהממשלה להבהיר לארגוני הטרור שלא יהיו עוד שחרורי מחבלים המוניים, ושכל רגע שבו הם מחזיקים בידיהם חלל צה"ל יהיה עבורם רגע של הפסד. את כל האנרגיות שלהם השקיעו הגולדינים בכיוון הזה. מדינת ישראל, הם תבעו, צריכה להפסיק לתת לרצועת עזה מתנות חינם. רוצים הומניטרי? שלמו בהומניטרי. יש בעזה השקעות של מיליארדים? יש שדרוג של תשתיות מים וחשמל? שום דבר מזה לא יכול להתקיים כשגופות לוחמינו מוחזקות שם.
עוד כתבות בנושא
בני המשפחה הצביעו אז על הטירוף שעומד בבסיס הגישה הישראלית שמפרידה באופן מלאכותי בין חמאס המחזיק ברצועה ובין חמאס המחזיק בגופות חיילינו ואזרחינו. כמה הזויה הייתה העמדה ההיא של הממשלה ושל מערכת הביטחון? ובכן, בטור שפרסמתי בקיץ 2016 פירטתי את רשימת המצרכים שנכנסו לרצועה באותו השבוע. מדובר היה ב־1,366 משאיות עמוסות מוצרים מכל הסוגים ומכל המינים, ובהן 162 משאיות של מוצרי בנייה, אלומיניום, ברזל, מלט ועץ, 158 משאיות של אוכל לבעלי חיים, 37 משאיות של מוצרי קרמיקה ואינסטלציה, 33 משאיות של מוצרי חשמל, 49 משאיות של מוצרים לחקלאות ולתעשייה, 30 משאיות של מוצרי היגיינה ו־57 משאיות של הלבשה והנעלה.
איך מדינת ישראל מאפשרת לסחורה הזו לזרום לממשלת החמאס בלי להתנות אותה בהחזרת הגופות של חייליה, צעקו בכל מקום אפשרי בני משפחת גולדין, וביקשו להציב סולם ערכי וביטחוני חדש. "אפשר לשחרר שבויים גם בלי לשחרר מחבלים, וגם בלי לסכן חיי חייל אחד. אנחנו צריכים לשנות את המשוואה שבה חמאס חוטף חיילים והדבר מהווה עבורו נכס למצב שבו חטיפת חיילים מהווה עבורו נטל", אמר שמחה גולדין. "אנחנו חושבים שעסקת שליט הייתה דבר רע", המשיכה אותו רעייתו לאה עוד ב־2017, "ואם נסתכל על התוצאה של זה, אז כל המפקדה של חמאס היום מורכבת ממשוחררים של עסקת שליט. הם בעצם האנשים הכי בכירים, והם שהרגו את הדר".
"בתקופת הקורונה", הזכיר האב לפני מעט יותר משנה בריאיון במעריב, "אנשי חמאס נכנסו ללחץ ודרשו מישראל מנשמים ואחר כך חיסונים... העבירו מנשמים ואת החללים לא החזירו... העבירו חיסונים ואת החללים לא החזירו... כשאמרנו, 'אם נותנים לעזה אוכל צריך להתנות את זה בהחזרת החללים', כולם נזעקו שיהיה רעב בעזה. כשאמרנו 'אז לפחות תתנו את העברת החשמל לעזה בתמורה להשבת הבנים', אמרו לי 'אנחנו לא רוצים שיהיה מחסור בחשמל בעזה'. אמרתי, 'ומה אתם מקבלים בתמורה לכל האוכל והחשמל שאתם מעבירים בחינם?'. אמרו לי 'אנחנו מקבלים שקט'".
סגן הדר גולדין הי"ד | צילום: באדיבות המשפחה
לא כולם אהבו את הלחץ של משפחת גולדין. כך בממשלת ישראל, שכמה מחבריה הגיעו לעימותים לא נעימים איתה. כך באגפים שונים של העיתונות. עיתון הארץ, ביטאון השמאל הישראלי, בחר לטווח את משפחת גולדין על בסיס קבוע. ספק אם הייתה פה משפחה שכולה שחטפה כך. שורה ארוכה של כותבי העיתון עלבו בהורים של הדר ובאחיו ללא חמלה. כולם הסכימו שאת גופת הקצין החלל ראוי להחזיר ארצה, אבל התקשו לקבל את התפיסה שדרישת התשלום על זה תוגש לעזה. "הגולדינים רוצים את גופת בנם בכל מחיר, ואת המחיר הם רוצים להשית על שני מיליוני תושבי עזה המקוללים", הלין גדעון לוי. "שום התעללות בתושבים אין בה די מבחינתם. שיקפאו למוות, שלא יקבלו חשמל, שהאסירים יעונו עוד יותר בכלא, הכל מקודש בעבור גופת הבן".
בהזדמנות אחרת, כשצה"ל החליט לשמור אצלו גופת מחבל לטובת עיסקת חילופין עתידית, שאל לוי בעיתון: "מה הרגישו בימין למראה דחפור צה"ל נובר באדמת עזה ומניף גופת אדם, כמו הייתה נבלת חיה שיש להרחיקה מפאת צחנתה? מה הרגישה משפחת גולדין, האחראית לא במעט לחיזיון הזה לנוכח ביזוי המת? האם חשה סיפוק? תחושת נקמה? האם מישהו מכל אלה זכר בכלל שמדובר בגופת אדם? איש הג'יהאד האסלאמי, אבל אדם... עם חלומות, תוכניות וכבוד".
לרוגל אלפר, מבקר הטלוויזיה של העיתון, היה חשוב להזכיר שוב ושוב - על רקע הדרישה לא להגיע להסדרה מול חמאס בלי שיחזיר את החיילים הנופלים – שהדר גולדין איננו בין החיים, ושכך צריך להתייחס אליו. "אורון שאול והדר גולדין אינם גלעד שליט", חידד, "תנועת מחאה עממית 'להחזרת הבנים הביתה' איננה מבחינה בין אנשים חיים שסובלים או גופות בנות שנתיים". מדובר ב"סחיטה רגשית מבישה שמטרתה לסכל הסכם מדיני טוב לכלל הציבור", קבע. בטור נוסף דיבר על הלוקים ב"תסמונת גולדין", והסביר אחרי ריאיון עם חמי גולדין, אחיו של הדר, שכאשר מקשיבים לו, "יש לזכור שאחיו הדר ז"ל איננו סובל. הוא פשוט איננו". מדובר ב"שגעון גדלות", תיאר בגסות את התנהלותה של משפחת גולדין. "בוחן המציאות של לאה גולדין, על פי הופעותיה בתקשורת", הסביר בפעם אחרת, "מוטל בספק... הדר גולדין איננו שבוי בידי חמאס. למרבה הצער, הוא מת". "היא כוכבת תקשורת", כתב על האם הכאובה, "תפקידה הוא לגלם את הקדושה המעונה".
עוד כתבות בנושא
נחמיה שטרסלר, בטור שכותרתו "לעצור את הגולדינים", הסביר ש"לאה ושמחה גולדין הם שגורמים להעלאת המחיר. התביעה שלהם להחזיר את הגופות מיד מחלישה את כוח העמידה של ישראל ומעודדת את חמאס שרואה עד כמה אנחנו חלשים. כה חלשים, עד שאיננו מסוגלים לקבל את העובדה שבקרב יש נפגעים... הם גם המציאו נוסחה בלתי אפשרית שלפיה צריך להחזיר את הגופות בלי לשלם על כך דבר. צריך פשוט להמשיך להכות בחמאס, עד שיזחל על ברכיו ויתחנן שנסכים לקבל את הגופות. ברור שזה לא יקרה". הכול פוליטיקה, האשים שטרסלר את המשפחה וטען שהיא מפריעה לקדם הסכם הפסקת אש עם חמאס. "הפתרון של הורי גולדין הוא להכות עמוק יותר וחזק יותר. הם רוצים יותר הרס, חיסולים והרעבה, עד שעולה באפי ריח חריף של מניע פוליטי: הפסקת אש מול חמאס, עלולה, חלילה, להביא לחתימת הסכם ארוך טווח עם הארגון, שבעקבותיו יגיע הסכם עם הרשות הפלסטינית וניאלץ לוותר על שטחים".
כששמחה ולאה גולדין דרשו שהממשלה לא תספק לרצועת עזה חיסונים לקורונה לפני שחמאס מחזיר את גופת בנם, תהה קובי ניב בהארץ, כשהוא מתכתב עם האמירה ההיא של יאיר גולן, "אתם מזהים שאנחנו בתהליכים?... שוב חוזר הניגון של הטלת עונש מוות קולקטיבי, הפעם על שני מיליון תושבי רצועת עזה, על כך שמנהיגיהם אינם נענים לדרישת המשפחה וממשלת ישראל".
גם עמירה הס - תחת הכותרת "נקמתה של משפחת גולדין בחולי הסרטן ברצועה" – חבטה בהורי הקצין שנפל בקרב, אחרי שהממשלה החליטה לא לאפשר טיפולים רפואיים בישראל לחולים שהם קרובי משפחה מדרגה ראשונה של אנשי חמאס. "אחת הדרישות של משפחת גולדין במסע הצלב שהיא מנהלת נגד רצועת עזה הייתה שיקוצצו היתרי יציאה לצרכים הומניטריים של תושביה", כתבה, "ומה יותר הומניטרי מיציאה של חולי סרטן, עם מלוויהם, לטיפול שלא ניתן למצוא ברצועה?"
שמחה ולאה גולדין בעצרת מחאה להשבת הנעדרים בירושלים. ארכיון | צילום: יונתן זינדל, פלאש 90
בשמאל היו מי שהיו מוכנים לשחרר מחבלים, ובלבד שמדינת עזה בראשות חמאס לא תיענש. "הקמפיין של משפחת גולדין משרת מטרה אידיאולוגית של הימין המתנחלי", האשים אורי משגב באותו העיתון. "משפחת גולדין מיקמה את עצמה בחוד החנית של המאבק הזה. כבר ארבע שנים היא הופכת עולמות כדי להביא את בנה לקבורה בישראל, אך מתנגדת להשיג זאת, כמקובל, בעסקת חליפין... נהוג לתאר את עמדתה זו כאצילה, אך אין בה שום אצילות. להפך. בפועל דורשת משפחת גולדין להרעיב ולחנוק את מיליון וחצי תושבי עזה, עד שישכנעו את חמאס לרדת על הברכיים ולהשיב את גופת בנם".
בשלב כלשהו החליטו במשפחת גולדין המוכה להגיב. "לפי הטרמינולוגיה של חלק מכותבי עיתון זה אני שייך לקבוצה מושמצת המכונה 'הגולדינים'", כתב צור, אחיו התאום של הדר. "בערב יום הכיפורים התעוררתי לטור מלא שנאה כלפי הורַי לאה ושמחה, שזה ארבע שנים נמצאים במסע מתיש להשיב מעזה את בנם הדר ז"ל, יחד עם חייל נוסף ושני אזרחים חיים. אני לא מוכן להחזיר את אחי בכל מחיר, אבל יש שמוכנים להפקיר אותו בכל מחיר. מה כן אפשר לומר עלינו? ראשית, לדעתנו השבת מחבלים לפעילות טרור היא דבר שאיננו מוסרי. אנחנו חושבים שהמשוואה שבה חייל או אזרח חטופים מביאים לשחרור מחבלים הוכתבה על ידי ארגוני טרור וניתן לשנותה בדרך מוסרית".
עוד כתבות בנושא
שמחה ולאה גולדין יכלו לזכות בנקל באהדת האגף הפוליטי הזה, לו רק היו מכריזים שהם דורשים לשלם עבור בנם "כל מחיר", אלא שהם בחרו באומץ לב לא לעשות את זה. שוב ושוב הם חזרו והבהירו, למרות הכאב האישי הגדול, שאין להם שום רצון לסכן את המדינה, שאין להם שום כוונה לגרום נזק לביטחונה, ושמדינת חמאס – היא ורק היא – חייבת לשאת בתשלום. העמדה הזאת, כאמור, גזרה עליהם התקפות מכוערות בלתי פוסקות.
מקהלת הכניעה
ב־7 באוקטובר 2023 הצטרף צביקה מור אל המשבצת הזו. מור לא התגעגע אל בנו פחות מהורים אחרים, אבל כשדרש שאת המחיר על החטיפה ישלמו אנשי חמאס ולא אזרחי ישראל, ואף טען שזו הדרך הנכונה יותר להגיע אל המטרה, קיבל במקרה הטוב יחס של נודניק שמפריע לכולם, ובמקרה הפחות טוב יחס של איש רע שאין לו שום בעיה להקריב את בנו לעולה. מור - כשאיתו כמה בני משפחה נוספים של חטופים, אנשי "פורום תקווה" - הציג עמדה ערכית־מוסרית־־ביטחונית אחרת. מול הצעקות "עכשיו, עכשיו", הוא הסביר שאנחנו משחקים לידיים של חמאס. מול הדרישה לשלם "כל מחיר", הוא תבע שאת המחיר הזה ישלם ארגון הטרור. מול הקביעה שחיי החטופים חשובים יותר מכול, הוא הסביר שיש כאן מדינה שלמה שצריך לחשוב עליה.
אריאל פלקסין בישראל היום השווה את צביקה ואפרת מור לגיבורי ישראל שהיו מוכנים לקפוץ על רימון כדי להציל אחרים. לכאורה, מעשה מטורף וחסר היגיון. בפועל, התנהגות נאצלת שכולנו מצדיעים לה, מצידם של מי שחשבו על אחרים לפני שחשבו על עצמם. מאות אלפי ישראלים שבחרו להתגייס למילואים במקום לשבת בבית המוגן והבטוח עשו את זה בדיוק מאותה הסיבה. הם היו "צביקה מורים" שהיו מוכנים להעמיד בסכנה את ה"אני" הפרטי שלהם לטובת ה"אנחנו" הכללי של כולנו. לכן הערצנו אותם. לכן אנחנו צריכים להעריץ אותו.
איתן מור עם שובו משבי חמאס, עם הוריו צביקה ואפרת | צילום: משפחת מור
אלא שבמקום הערצה, ספג צביקה מור ערימות של זוהמה. כשזה קרה לבני משפחות חטופים עם העמדות הנכונות, אי אפשר היה לפספס את הזעזוע במהדורות. כשזה קרה למור, זה נתפס כמובן ולגיטימי. מגיע לו. הוא הרי נגד החזרת החטופים. לא אכפת לו מהם. לא אכפת לו מהבן שלו. לא אכפת לו מכלום. מנבלי הפה נגד משפחת מור לא היו אלמונים מהרשת החברתית. רבים מהם עיתונאים. אנשים שמתווכים לציבור את המציאות. עיתונאי בוואלה כתב ש"צביקה מור הוא פשוט חמאסניק יהודי שלא אכפת לו להקריב את בנו למען מלחמת גוג ומגוג ומלחמת נצח". כתבת אחת בהארץ איחלה לו "שהבן שלו ימצא את הכוחות לתת לו יריקה בפרצוף". כתבת שנייה בעיתון הזה כינתה אותו "עוקד הילדים" ו"צמא דם". כותב שלישי קבע שהוא "משתמש בטרגדיה כדי לקדם אידיאולוגיה חרד"לית", וש"בנו אינו בראש סדר יומו". עיתונאית בדה־מרקר הסבירה ש"צביקה מור הוא אבא מהגיהינום". סגן מפקד גלי צה"ל לשעבר התפייט: "אני לא רוצה לסלוד מצביקה מור, אבל אני כן... מוצא את עצמי מסתכל על צביקה מור ומרגיש דחייה". זו רשימה קטנה וחלקית לגמרי.
צביקה מור הוא גיבור ישראלי. דמות מופת. מי שהכלל בא אצלו לפני הפרט. התקשורת הישראלית, בעליבותה, הסתכלה עליו בשנתיים האחרונות בעין עקומה כשדרש הכרעה, בעוד היא עצמה מנצחת בגאון על מקהלת הכניעה. גדודי עיתונאים – שההיסטוריה לא לימדה אותם דבר, שתבעו זה מכבר להפסיק להילחם באויב, שדרשו לתת לו כל מה שיבקש - ימשיכו לבוז לצביקה מור. אחרים, כמוני, מצדיעים לו.
לקריאה נוספת
