לב חופשי: גם 484 יום בשבי חמאס לא שברו את קית' סיגל

מרגע שנחטף לעזה הקפיד קית' סיגל לשנן היטב כל פרט מהשבי: היכן הוחזק עם רעייתו אביבה, מי החטופים הנוספים שפגש, באיזה תאריך עברו ממקום למקום. אביבה, כשחזרה לבדה לאחר 51 ימים בשבי, סיפרה שהיא מצידה העדיפה לשכוח הכול. אבל לקית' היה חשוב לזכור כמה שיותר, כדי שיוכל לספר הכול לכשישוב. שלושה חודשים אחרי שחרורו, כשמאחוריו 484 ימים בשבי, אני שואלת אותו בעדינות אם הוא עדיין מעוניין לספר הכול. "כן", הוא עונה לאט, "אבל בהסתייגות אחת: אני לא רוצה להכביד על המשפחה ועל החברים בפרטי הדברים הקשים שעברתי שם. היה לי חשוב לזכור, ואולי זה עזר לי בצורה כלשהי לשרוד את השבי, כי משהו בכל זאת נשאר בשליטה שלי. לא הסכימו לתת לי נייר ועט, ולכן נאלצתי לתרגל הכול בראש. השקעתי הרבה מאמצים כדי לחשב ולזכור איזה יום היום, באיזה תאריך עברתי למקום חדש. הפרטים עדיין בראש, ולפעמים אני עושה לעצמי בוחן פתע לראות אם אני זוכר, אבל עדיין לא התפניתי לרשום ולתעד הכול. אולי זה עוד יקרה".

עד היום משפחת סיגל לא יודעת מה בדיוק עבר קית' בשבי מרגע שהופרד מאביבה, אבל הוא משתף אותה בקורותיהם של חטופים אחרים ש"חוו דברים מזעזעים", כפי שהוא מגדיר זאת, בלי לפרט. "אני בדילמה: אני מבקש להעלות את המודעות למה שקורה שם, כדי שכולם יבינו את הדחיפות, אבל גם רוצה לשמור על הפרטיות שלהם ועל המשפחות שלהם".

33 פעמים הועבר קית' ממקום למקום ברצועת עזה. מתוך שנה וחצי בשבי, הוא היה לבדו כחצי שנה, לפרקים. "מנובמבר 23' לא היה איתי אף אחד עד 16 בדצמבר 23', ואז הייתי עם מתן אנגרסט. הוחזקנו יחד עד 20 בפברואר 24', ואחר כך הייתי עם עמרי מירן מנחל־עוז עד 4 ביולי, ואז שוב לבד עד 15 באוקטובר 24'. הקושי המיוחד במצב הזה הוא שאין עם מי לשתף ולחלוק את מה שעובר עליך. אתה לבד, עם שלושה־ארבעה שובים. המון קשיים והמון דאגות".

עיקר דאגתו של סיגל הייתה ועודנה נתונה לבני משפחתו. "האמנתי והרגשתי שהם סובלים הרבה יותר ממני", הוא אומר ודמעות עולות בעיניו וחונקות את גרונו. "כל הזמן חשבתי על המשפחה. רציתי כל כך לשתף אותם, שידעו שאני בסדר ושלא ידאגו, אבל אין אופציה כזאת. כשצילמו אותי לסרטון בשבי, היה לי חשוב להעביר מסר שאני בסדר".

כדי לשרוד את התקופה האיומה ההיא, ובעיקר את חודשי הבדידות, נעזר קית' רבות בשיטת המיינדפולנס (קשיבוּת) – תרגול מדיטטיבי שמפנה קשב באופן לא שיפוטי לחוויות ולתופעות המתרחשות באותו הרגע. "זה עזר לי מאוד. עשיתי מה שאני יכול כדי להיות ברגע הנוכחי, תוך השתדלות להימנע ממחשבות על מה שקרה קודם ומה שעלול לקרות מאוחר יותר. קרו דברים קשים ומלחיצים מאוד, אבל ניסיתי לראות את הטוב שיש. הרגשתי באופן ברור שזה משפיע על המצב הנפשי והרגשי שלי; על מידת האופטימיות שלי ועל הכרת התודה".

"אחד השובים רצה שנלמד אותו עברית, משפטים כמו 'לא לדבר' או 'להיות בשקט'. לימדנו אותו, אבל הוא עשה מיש־מש מהכול, והיה אומר בצורה לא נעימה: 'לא לדבר בשקט!'. אותנו זה הצחיק ולא תיקנו אותו. האמת היא שניסיתי גם להצחיק את השובים, להיות ביחסים טובים, בתקווה שזה ישפר את היחס אלינו"

חטופים אחרים סיפרו שעודדת אותם למצוא על מה לומר תודה, ושזה עזר להם מאוד, אבל איך אומרים תודה בסיטואציה הזו?

"אמרתי תודה על שלא מרביצים לי כל יום, כל היום", הוא מצמרר במילותיו. "חוויתי שם אלימות פיזית קשה, אבל אמרתי לשובים: תודה שאתם לא מרביצים לי עכשיו, תודה שאתם מביאים לי אוכל ומים. על כל דבר אמרתי תודה. זה מאפיין בחיים שלי לפני החטיפה, וגם עכשיו".

שיטת ההישרדות שלו כללה יצירת חיבור נפשי לבני משפחתו. "הייתי עוצם עיניים ומתאמץ עד שהייתי מצליח לראות ממש את הפנים שלהם ולדבר איתם. דיברתי עם אמא שלי ועם אביבה והילדים. לכל אחד מהם העברתי מסר, אמרתי שאני מקווה שניפגש בקרוב, ושיהיו בשורות טובות. זה נתן לי הרבה כוח".

היה גם הומור בשבי?

"היה לא מעט. אחד השובים הראשונים שלנו רצה שנלמד אותו עברית, משפטים כמו 'לא לדבר' או 'להיות בשקט' – כדי להשתמש בהם בעיקר כשמזל"ט מתקרב. לימדנו אותו, אבל הוא עשה מיש־מש מהכול, והיה אומר בצורה לא נעימה: 'לא לדבר בשקט!'. אותנו זה הצחיק מאוד, ולא תיקנו אותו. האמת היא שניסיתי גם להצחיק את השובים, להיות ביחסים טובים. האמנתי וקיוויתי שזה ישפר את היחס שלהם אלינו".

כחלק מהמאמץ הזה הוא ניסה ללמוד את שפתם של החוטפים. "מעטים מהם דיברו אנגלית, ואנגלית דלה מאוד. קיוויתי שתקשורת בערבית תקרב בינינו ותגרום להם לנהוג בי בצורה טובה יותר".

היה חשש שעם הזמן תיווצר הזדהות עם השובים, מעין תסמונת שטוקהולם?

"השתדלתי להתחנף אליהם כדי לקבל יחס סביר יותר, והיה חשש שאם אשאר שם הרבה שנים אאבד את השפיות, אבל הזדהות עם האויב – למזלי זה לא קרה. ניסיתי לשים את עצמי במקומם: לו נולדתי בעזה, רוב הסיכויים שהייתי גדל בבית אנטי־ישראלי, בלשון המעטה. הם חזרו וטענו שגנבנו את הארץ ואת הבית שלהם, ושגירשנו אותם בכוח. באופן מעניין, הם כל הזמן ניסו לאסלם אותנו, זה חזר על עצמו לכל אורך השבי. ניסיתי לשדר שאני בא בראש פתוח, אמרתי לשובה 'ספר לי, זה מעניין', אבל גם ניסיתי להסביר שזה קצת בעייתי. מי שהחזיקו אותי היו חברי הזרוע הצבאית של חמאס, אנשים שאמורים להיות דתיים באופן מיוחד, מחויבים יותר מאחרים, לטענתם".

איך מתמודדים כשהם מפעילים לחץ מהסוג הזה?

"בעזרת הרבה כישורי משחק. שאלו למה אני יהודי. אמרתי שנולדתי להורים יהודים, שהחברים שלי יהודים, שאני חוגג את החגים היהודיים ושכך גידלו אותי. הם ניסו לטעון שרק מוסלמים מגיעים לגן עדן, וכל השאר לגיהנום. היו מראים לי תמונות של הפצצות ואומרים: 'תראה מה הצבא שלך עושה, הורגים נשים וילדים, מפגיזים בתי ספר ומסגדים'. בהתחלה אמרתי שכנראה יש שם נוכחות של הזרוע הצבאית או נשק, אבל גם את השיח הזה הפסקתי. מכיוון שהשפה שלי מוגבלת, וכל מילה יכולה לסבך הכול, הבנתי מהר מאוד שאין טעם להסביר את הצד הישראלי. כשזה עלה, ניסיתי להעביר נושא.

"לפעמים שאלתי אותם אם מבחינתם יכול להיות שלום עם ישראל, או מה לדעתם צריך להיות בשטח הזה. היה שם אחד שהגיע אליי יום־יום ושאל לשלומי, יזם שיחות, בדרך כלל היה נחמד אליי. תוך כדי כך הוא דיבר על האסלאם. הוא אמר שלדעתו צריכה להיות מדינה אחת ליהודים ולפלסטינים: היא תהיה בשליטת הפלסטינים, אבל אין לו בעיה שיהודים יגורו שם. היו גם אחרים. הם דיברו הרבה על איזה כוכב יוטיוב מוסלמי־אמריקני שלדבריהם הרבה גולשים התאסלמו בעקבות סרטונים שלו. אמרתי להם שכשאחזור לארץ אשמע אותו. ובכן, בינתיים לא שמעתי. היו לי דברים חשובים יותר לעשות מאז שחזרתי לחיים".

אנחנו נפגשים בקיבוץ גזית ביום ההולדת ה־66 של קית' סיגל ("לפי הלועזי", הוא מדגיש, ומצטער כשאנחנו מגלים שהתאריך העברי חל עשרה ימים קודם לפגישתנו). הוא נולד בארה"ב, ובגיל עשרים הגיע לביקור ממושך אצל אחיו בישראל. כך הכיר את אביבה, בת קיבוץ צָרְעָה. השניים החליטו להתחתן, וקית' עלה ארצה. יחד בנו ביתם בקיבוץ כפר־עזה שבעוטף, אזור שתושביו נהגו לומר עליו בעשורים האחרונים שהוא "95 אחוז גן עדן וחמישה אחוזים גיהינום". לבני הזוג יש שלוש בנות ובן, וגם נכדות ונכדים.

מי היה קית' לפני 7 באוקטובר?

"ישראלי ויהודי, שמרגיש שזו זכות להיות גם ישראלי וגם יהודי. גדלתי בצפון־קרוליינה, בעיירה צ'אפל־היל. ארבעה אחים, משפחה מדהימה ומיוחדת, מסורתית, עם המון אהבה לישראל. אבא היה רופא ואמא גידלה אותנו, והיא עשתה זאת עם זיקה עמוקה ליהדות. הקהילה היהודית הייתה קטנה מאוד אבל חזקה מאוד. אמא שלי ז"ל הייתה האישה הראשונה שכיהנה כנשיאת בית הכנסת, 'בית־אל'. לאורך כל חייה היא עסקה בהתנדבות מכל מיני סוגים, והייתה פעילה מאוד בתמיכה בישראל. ההורים תמכו מאוד בעלייה שלנו ארצה, למרות הקושי והמרחק".

"המחבל נכנס לרכב שליד הבית, רכב של חברת התרופות שעבדתי בה, אבל לא הצליח להתניע. הוא אמר לי שאתניע בעצמי. עברה לי בראש המחשבה להכניס קוד שגוי שלוש פעמים, מה שישבית את הרכב לכמה דקות, אבל פחדתי שהוא יהרוג אותנו אם יתעצבן"

אביו נפטר כבר לפני שנים רבות. "אמא נפטרה בארה"ב ב־1 בדצמבר 24', חודשיים בדיוק לפני ששוחררתי. היא לא ידעה שאני בשבי".

פחות מחודש לפני שחמשת אחוזי הגיהנום השתלטו על כפר־עזה, חגגה משפחת סיגל את אירוסיה של שיר, בת הזקונים. פניו המחויכות והעגולות של אביה בתמונה מהאירוע מקרינות אושר מיוחד. כעבור שבועות אחדים מוסגר החיוך ההוא במסגרת אדומה, כתמונתו של חטוף. בהמשך הגיעה גם תמונה מתוך סרטון שפרסם חמאס, מלווה בכיתובים כמו "ומה אם זה היה אבא שלך?". היום, למרות מראהו השברירי מעט והכחוש, שוב פורצים ממנו אור מיוחד ושאר רוח. בין מאמציו האינטנסיביים להביא לשחרור החטופים הנותרים, הוא חוזר להכנות לחתונה של שיר ויובל, שתתקיים בחודשים הקרובים.

"בחול המועד של סוכות תשפ"ד היינו כמה ימים אצל שיר ויובל בחיפה", מספר קית' על השבוע האחרון לפני החטיפה. "ביום שישי הסענו את שיר לים, והמשכנו לצרעה, לביקור אצל חברים. בערב חזרנו הביתה לכפר־עזה".

ב־6:29 הם התעוררו לקול האזעקות, "ופתאום מגיעה הודעת ואטסאפ שאומרת שמחבלים נכנסו לקיבוץ, וצריך להסתגר בבתים. מתחיל רצף הודעות מאנשים שמספרים שיש להם מחבלים בבית, ואנחנו שומעים צעקות בערבית. מדברים על פצוע, כותבים שיש אמבולנס בדרך. ואז מגיעה הודעה מצח"י, צוות החירום של הקיבוץ. אני לא זוכר את המילים במדויק, אבל רוח הדברים הייתה שהם לא ציפו למצב כזה. עד אז חשבנו במושגים של כמה מחבלים בודדים, שהצבא תכף מגיע ומחסל אותם. מי חשב על 250 מחבלים בקיבוץ אחד?

"הבנו שהמצב קשה, אבל עוד לא ממש חששנו. כי מה הסיכוי שיגיעו דווקא אלינו הביתה? מה גם שהירי התקרב ואז התרחק, ולכן הייתה תחושה שהם ויתרו והלכו למקום אחר".

הבנתם כבר את ממדי האירוע, או שהייתם בטוחים שזה קורה רק בקיבוץ שלכם?

"לא הייתה כמעט קליטה ולא היינו עם טלוויזיה, אבל מההודעות של בתי אילן, ששהתה עם משפחתה בערבה הדרומית, הבנתי שיש משהו גדול ורציני יותר ממה שהתרגלנו אליו. ובכל זאת, היה קשה לתפוס את מה שקורה. הרי יש מכשול שנבנה במשך שנים, ויש גדר ביטחון. מה גם שבינינו ובין עזה מפרידים שני קילומטרים וחצי של שטחים פתוחים. איך הם יכולים להגיע בלי שיראו אותם? זה לא יכול להיות".

בשעה עשר וחצי, אחרי ארבע שעות מתוחות, חוליה של כ־15 מחבלים פרצה לבית משפחת סיגל וירתה לתוך הממ"ד. "אני זוכר שמשכו אותנו בכוח בידיים, והיו צעקות. עמדנו בחלל הבית בהלם, ואני העמדתי פנים שאני בהלם יותר ממה שהייתי באמת, בניסיון לעכב אותם עד שיבוא הצבא. אני זוכר שראיתי את הארנק שלי זרוק על הרצפה, הכול מפוזר. אחד המחבלים צעק עלינו שנתלבש וננעל סנדלים, והיה נראה שהם לא בטוחים מה לעשות עכשיו. הרגשנו את העוינות שלהם אלינו, אבל גם ביניהם. הם צעקו זה על זה. אחד מהם, שלבש מדים והחזיק קלצ'ניקוב, נראה המפקד שלהם. מישהו פתח את דלת המקרר וסגר אותה, ומישהו אחר לקח את השלט של הרכב וסימן לנו לבוא".

אביבה וקית' הוצאו מביתם דרך החלון. לפי עדויות השכנים הם נגררו באלימות אכזרית. "אביבה קרעה את רצועות הברך בטיפוס דרך החלון. אמרו לנו להתכופף וללכת לכיוון הרכב דרך השיחים, ותוך כדי כך ראינו שיורים עלינו. השתדלתי לזוז לאט ולהעמיד פנים שאני לא מבין מה קורה איתי. עדיין היה ברור לי שהחיילים תכף באים ומחסלים אותם.

"כשדיברו איתי על האסלאם ניסיתי לשדר שאני בא בראש פתוח. אמרתי לשובה 'ספר לי, זה מעניין', אבל גם הסברתי שזה בעייתי. הם דיברו על איזה כוכב יוטיוב מוסלמי־אמריקני שגולשים התאסלמו בעקבות סרטונים שלו. אמרתי להם שאשמע אותו כשאחזור לארץ. בינתיים לא שמעתי"

"נפגעתי מקליע, אבל במזל זה רק קילף קצת את העור ביד", הוא מראה את הצלקת, ושוכח לספר על הצלעות שנשברו במהלך החטיפה. "המחבל נכנס לרכב שליד הבית, רכב של חברת התרופות שעבדתי בה, אבל לא הצליח להתניע. הוא אמר לי שאתניע בעצמי. עברה לי בראש המחשבה להכניס קוד שגוי שלוש פעמים, מה שישבית את הרכב לכמה דקות, אבל פחדתי שהוא יהרוג אותנו אם יתעצבן מדי".

קית' הניע את הרכב, ואז הועבר לשבת מאחור עם אשתו. מחבל ישב לצידם וכיוון סכין ארוכה לעבר פניהם. "נסענו לאורך הגדר, וראינו עשן שחור מיתמר משכונת הצעירים. זה היה מראה קשה מאוד. עברנו דרך השער, מימין טנדר טויוטה לבן – רכב שלא רואים בארץ, וברור שהוא שלהם. ואז נסענו לכיוון הגבול. ראיתי את המכשול ולא האמנתי: היה שם פשוט פתח ענק, לא פרצה אלא ממש שער, ואנחנו עברנו בו".

סרטונים של חמאס שפורסמו בטלגרם כעבור ימים אחדים הראו את אביבה וקית' יושבים בתוך הרכב, מאוימים על ידי המון עזתי. "נכנסנו לעזה, הנהג צעק דרך החלון בערבית 'אסירים! אסירים!', והאזרחים התנפלו", משחזר קית' את מסע האימה. "העבירו אותנו מרכב לרכב כמה פעמים, כיסו לנו את הפנים, הכניסו אותנו לבית ומתוכו הורידו אותנו למנהרה. אחרי כמה זמן הגיע חטוף נוסף, כולו מלא דם, ומיד אחריו הגיעה חן גולדשטיין עם שלושה מילדיה". בהוראת שב"כ הוא נמנע מלציין את שמם של חלק מהחטופים שפגש.

מה עובר בראש ברגעים האלה?

"אמרתי לעצמי שייקח זמן עד שנצא משם. הביאו צלם וידאו כבר בהתחלה, והוא תיעד אותנו: אמרנו את שמנו, איפה אנחנו גרים, ושאנחנו רוצים לחזור הביתה. הסרטונים האלה נועדו כנראה להוכיח שאנחנו בידיים שלהם. ניסיתי לא לחשוב יותר מדי קדימה, אלא להתמודד עם היום עצמו. זה עוד היה בהלם הראשוני. לאט־לאט זה הפך לשגרת מיינדפולנס שהחזיקה אותי".

את הלילה הראשון הם העבירו על מזרנים דקיקים, כשארבעה מחבלים חמושים שומרים עליהם. חן סיפרה לחטופים האחרים שבעלה נדב ובתה הגדולה ים נרצחו. היא גם ידעה על רצח אופיר ליבשטיין, ראש המועצה האזורית שער הנגב. יחד איתה נחטפו בתה אגם בת ה־18, והבנים גל וטל, בני שבע ותשע. קית' ואביבה הבינו שהם אלה שצריכים לספק תמיכה, שעות בודדות אחרי הקטסטרופה.

"למחרת העבירו את כולנו דרך מנהרה שאי אפשר לעמוד בה זקוף", מתאר קית', שגובהו 1.78 מטר. "בלילה השני ישנו שבעה אנשים בטור, כשאני הראשון. מחבל בא והלך כל הזמן. לא היה ממש מקום לשכב, כל תנועה הפילה חול מהתקרה. למחרת יצאנו מפיר מנהרה ישר לסלון בית".

הקבוצה הולבשה בבגדי מקומיים – הבנות בחיג'אב, וקית' בגלבייה ובכיסוי ראש לבן. החטוף הצעיר שהיה עמם הופרד מהם. "היו סיטואציות הזויות. אמרו לנו שלוקחים אותנו לבית חולים, אבל כשהגענו השאירו אותנו ברכב למעלה משעה, ואז הסיעו אותנו למקום אחר. הרושם היה שגם החוטפים לא יודעים לאן. הגענו לבניין דירות ועלינו במעלית. התחלנו לשמוע הפגזות, אבל עדיין לא בעוצמה המטורפת שהגיעה בהמשך. ביום השני שלנו שם הביאו באמצע הלילה את לירי אלבג ואגם ברגר, ולקחו משם את חן והילדים".

כעבור ארבעה ימים, הבניין כולו התפנה מיושביו בעקבות אזהרת צה"ל שהמקום עומד להיות יעד להפצצה. "קיבלנו הוראה לא להישיר מבט לאף אחד מהשכנים ולא לדבר, אבל האמת היא שאני לא בטוח שהם שמו לב בכלל שאנחנו שם ומי אנחנו. הם היו עסוקים בפינוי שלהם".

לאורך רוב תקופת השבי הוחזק קית' במבנים מעל לקרקע - בבתי ספר, בבתים פרטיים ובדירות - אבל באמצע נובמבר 23' הוכנסו הוא והחטופים האחרים למנהרה בעומק ארבעים מטרים מתחת לפני האדמה, וכבר חשבו שלא יצאו ממנה בחיים. "המחנק גרם לקוצר נשימה מדי כמה צעדים. ירדנו ועלינו בסולמות, זחלנו וטיפסנו במדרגות חצובות בשיפוע חד. היינו בלי אוויר, ונתנו לנו מעט מאוד אוכל ומים. אביבה סבלה מווירוס בבטן והייתה באפיסת כוחות. מדי יום השובים אמרו לי שמחר, אינשאללה, אני משתחרר. שאם תהיה עסקה – אני הראשון לצאת, בגלל הגיל והמצב הרפואי. מתן אנגרסט סיפר שאמרו שהוא יצא אחרון, כי הוא חייל".

​אביבה שוחררה ב־26 בנובמבר 23', בעסקת השבויים הראשונה. היא סיפרה שצלעותיו של קית' נשברו במהלך החטיפה, מה שגרם לו סבל רב ומתמשך, בלי שיזכה לטיפול רפואי. בינתיים קית' חרד דווקא לגורלה. "נתנו לי לצפות בשחרור שלה, אבל לא עד הסוף", הוא משחזר. "ראיתי התקהלות של עזתים שמכים ברכב שהיא הוכנסה לתוכו. זו סיטואציה מלחיצה מאוד. לא ראיתי אותה מגיעה לישראל, ונשארתי עם סימן שאלה גדול".

גם ביום ההוא הובטח לו שישתחרר למחרת, אבל במקום זאת הוא הועבר שוב למקום אחר. בהמשך אפשרו לו שוביו להיחשף לכלי התקשורת, וכך צפה בתמונות משחרור החטופים. "ערוץ אל־ג'זירה שידר שוב ושוב את הקטעים האלה בזמן שדיברו על המשא ומתן עם ישראל. ראיתי את השחרור של עמית סוסנה; את רון קריבוי, ששוחרר כמחווה לנשיא רוסיה, ואת מיאה ליימברג, שיצאה עם הכלבה בידיים שלה, ועוד חטופים נוספים שלא הכרתי. הייתי מזועזע לראות שחרור של נשים קשישות, לא ידעתי עד אז את סדר הגודל של 7 באוקטובר".

מתי המושג הזה, 7 באוקטובר, הגיע לתודעה שלך?

"אני לא יודע לומר באיזה שלב בדיוק בשבי, אבל ידעתי על 250 חטופים ועל כ־1,300 הרוגים. ובכל זאת, לא העלינו בדעתנו את גיל החטופים".

שלושה חודשים אחרי שראה את אביבה נלקחת ברכב של חמאס, גילה קית' שהיא בחיים ונשם לרווחה. "ב־20 בפברואר הפרידו אותי ממתן אנגרסט ושמו אותי עם עמרי מירן. למחרת קרה לי נס או צירוף מקרים או משהו מלמעלה: בשמונה בבוקר אחד השובים פתח רדיו, תחנה ישראלית בערבית, ופתאום אני שומע את הקול של אילן, הבת שלי, בריאיון לערוץ. סימנתי לעמרי שזו הבת שלי מדברת. ממנה הבנתי שאביבה בחיים ובבית, וכך גם הבן שלי שי. הוא היה בכפר־עזה בחג, ועד אותו הרגע לא ידעתי מה עלה בגורלו".

קית' ראה ושמע עוד כמה פעמים את בני משפחתו מתראיינים בטלוויזיה וברדיו. כל אירוע כזה עורר בו רגשות מעורבים: מצד אחד הלב יוצא בתודה והתרגשות, מצד שני מתרסק מגעגוע וצער.

בסוף ינואר השנה הגיעה סוף־סוף בשורת השחרור שלו. "בחודשיים שקדמו לכך הייתי לבד, ובשבועיים האחרונים החזיקו אותי נעול בחדר קטן. פתאום קראו לי לסלון הבית, ושם חיכה איש חמאס שהציג את עצמו כאחראי על החטופים. הוא אמר לי בעברית טובה שיש הפסקת אש, ושבשבת הקרובה בעשר בבוקר אני חוזר הביתה. הוא הסביר שקודם יצאו בנות וחיילות, ואז אני. זה לא הסתדר לי. ידעתי שכל השחרורים הקודמים היו בלילות, אז מה פתאום שחרור באור יום? שאלתי, והתשובה הייתה שהוא דאג שאגיע הביתה ביום, שאצא מהר. ביום שישי הוא הראה לי בסלולרי שלו כותרת באתר חדשות: 'חוזרים הביתה', ותמונות של ירדן ביבס, של עופר קלדרון ושלי. התחלתי להאמין שזה באמת עומד לקרות".

ירדן ועופר שוחררו יחד מאזור אחר ברצועה, קית' שוחרר לבדו מנמל עזה. המפגש המרגש עם ילדיו היה מלווה בשירת "הנה בא אבא אלינו", במנגינת "עוד יבוא שלום עלינו". "זו סיטואציה שלא הרשיתי לעצמי לדמיין עד הרגע עצמו – לא יודע אם בגלל המיינדפולנס או בגלל היעדר דמיון", הוא אומר בחיוך.

לקראת השבת הבאה שאלו בני המשפחה איך אפשר לפנק אותו. הם ציפו שיבקש מאכל אהוב במיוחד או חלה טובה, אבל קית' השיב: כיפה וכוס קידוש. "השבי חידש אצלי את החיבור לשורשים", הוא מסביר. "בתקופה בעזה חשבתי שאני רוצה להכניס לחיים שלי כל מיני דברים, וגם להוציא כל מיני דברים. אחד השינויים שהחלטתי עליהם היה לתת ליהדות מקום משמעותי יותר ונוכח יותר בחיים שלי. ככל שניסו לאסלם אותי, כך התחזקה אצלי הזהות היהודית, וגם התחדדה השאלה מה זה בעצם להיות יהודי. חשבתי הרבה על הנושא הזה.

"בשלב די מוקדם בשבי התחלתי לברך על האוכל את הברכות שזכרתי. בירכתי 'המוציא לחם מן הארץ' על הפיתות, שהיו האוכל העיקרי. כשהייתי שם שמעתי באיזה ריאיון טלוויזיה את הברכה 'בורא מיני מזונות', ואימצתי אותה, אם כי השתמשתי בה לא נכון. חשבתי שעל פיתה מברכים המוציא, ועל כל השאר בורא מיני מזונות. אמרתי גם הרבה 'שמע ישראל', וזכרתי את 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד'".

"התחלתי לברך על האוכל את הברכות שזכרתי. בירכתי 'המוציא לחם מן הארץ' על הפיתות, שהיו שם האוכל העיקרי. שמעתי באיזה ריאיון טלוויזיה את הברכה 'בורא מיני מזונות', ואימצתי אותה, אם כי השתמשתי בה לא נכון. חשבתי שעל פיתה מברכים המוציא, ועל כל השאר בורא מיני מזונות"

ומה אתה בוחר להוציא מהחיים?

"את החשש מכל מיני דברים. פחות להימנע – למשל מלעמוד מול קהל ולהיחשף. מתן אנגרסט סיפר לי בשבי שהוא אוהד מושבע של מכבי חיפה, ואפילו לימד אותי את השיר 'אני רואה ירוק בעיניים'. אחרי שחזרתי עמדתי במגרש כדורגל בפתיחת משחק של מכבי חיפה, מול קהל של כ־30 אלף איש - משהו שלא הייתי מסוגל לעשות לפני כן".

המעבר מאנונימיות מוחלטת לעמדת האיש המוכר שתמונותיו תלויות עדיין בכל רחבי הארץ מאתגר אותו מאוד. "הייתי אדם שקשה לו להיות באור הזרקורים, קשה לו אפילו לשבת בקבוצת אנשים ולדבר", הוא משתף בכנות. "אני לא יודע אם זו ביישנות או ביקורת עצמית. אני מתעסק הרבה בבחירת המילים, מה להגיד ומה לא. לפני כל זה השתדלתי להימנע מסיטואציות כאלה, ומשחזרתי", הוא נאנח, "אני נמצא בהן הרבה מאוד. אז כן, זה לא פשוט. אבל אני חושב על כל האנשים שעדיין שם, ועל הארבעה שאני מכיר באופן אישי – מתן ועמרי, והתאומים גלי וזיו ברמן, שאני מכיר מאז שהיו ילדים בכפר־עזה. אף אחד מהם לא אשם בסיטואציה שהוא נקלע אליה. מתן קפץ לטנק שלו ב־7 באוקטובר, לחם ונחטף. עמרי נחטף מביתו לעיני משפחתו. אני חושב על האתגרים שהם צריכים להתמודד איתם, ואני מבין שחשוב לדבר כשהמוני אנשים מקשיבים".

"היה צורך בלחץ צבאי כדי שנשוחרר, ואני מסכים שאין מקום לחמאס ולכל מי שחושב כמוהו. את האיום של חמאס צריך להסיר. מזמן היה צריך להסיר את האיום הזה, כדי שאפשר יהיה לחיות בביטחון באזור הזה ובארץ בכלל. אבל ההווה ברור: ככל שעובר הזמן, מצבם של החטופים מידרדר"

התוכניות לתמרון מחודש ברצועת עזה מגבירות אצלו את החשש. "האלימות מצד השובים מסלימה בכל פעם שיש מתקפה, מה גם שקיים חשש שהבית יתמוטט עליך במהלך ההפצצות. זו סיטואציה שהייתי קרוב אליה הרבה מאוד פעמים, ממש עפתי מהכיסא מההדף, והכול סביבי התנפץ ונשבר.

"כשחמאס מאוים הוא מחסל, כמו שראינו במקרה של ששת החטופים שנרצחו במנהרות. עד אז הייתי מתפלל ומפנטז איך צה"ל מחלץ אותי. באחד הבתים שהוחזקתי בהם, הייתה לי הזדמנות נדירה לראות שמיים דרך חלון השירותים. לרוב החלונות היו אטומים או צמודים לקיר של הבית הסמוך, אבל שם יכולתי להציץ מהחלון. כשאפשר היה לגשת לשירותים, הייתי מחכה לשמוע מזל"ט צה"לי, ואז הייתי עוקב אחריו. החלון היה ברוחב 20 ס"מ, ואני פנטזתי שיש סיכוי שהמזל"ט יקלוט אותי בצילום, יזהו אותי ויבואו לחלץ אותי. הוחזקתי שם במשך חודש וחצי, וכמעט בכל יום – למרות הפחד שעלולים לשים לב למה שאני עושה, ובתעוזה שפחות אופיינית לי – ניסיתי שהמזל"ט יצלם אותי. אבל אחרי ששמעתי על ששת החטופים, פחדתי שהמחבלים יהרגו גם אותי ברגע שצה"ל יתקרב. אם עד אז התפללתי שיחלצו אותי, מאותו הרגע התפללתי שלא יחלצו אותי".

המתקפות נועדו להפעיל לחץ על חמאס, וכך להביא לשחרור החטופים וכמובן למנוע חטיפות עתידיות.

"מטרות המלחמה המוצהרות הן החזרת החטופים וחיסול חמאס, אבל צריך להבין שכאשר השובים שלנו הם אנשי חמאס, הם אלה ששומרים עלינו. רון קריבוי הצליח להימלט מהשבי, אבל ההמון כמעט עשה בו לינץ', והמחבלים שהחזירו אותו לשבי הם אלה שלמעשה שמרו עליו. אז אם מחסלים את חמאס, מה יקרה לחטופים? כשהשובים השאירו אותי לבד, החשש שלי היה שהם לא יחזרו ואני אשאר בלי אוכל ומים. ידעתי שאם הם עורקים או מתים, גם אם אני מצליח לצאת - אני נקלע ללינץ', או שעלול לקרות לי מה שקרה לאלון שמריז, יותם חיים וסאמר טלאלקה, שנהרגו בטעות מאש כוחותינו.

"עבור השובים אני נכס, יש להם אינטרס לשמור על החיים שלי. אז איך מחסלים את חמאס בלי לחסל אותנו? אני חושב שיש הזדמנות להציל חיי אדם. קטונתי מלדעת איך ומה הפתרון, ואני לא יודע להגיד מה יקרה אם ישחררו מחבלים כאלה ואחרים, ומה הם יעשו בעתיד. מה שוודאי הוא שיש עשרים־וכמה חטופים חיים. אם יש הזדמנות להציל אפילו אחד מהם, צריך לעשות זאת. ככל שעובר הזמן, ההזדמנות יכולה לחמוק. אני זכיתי לחזור. זכיתי לחזור בחיים. אני לא יכול להעלות בדעתי שלא אעשה כל מה שאני יכול ומסוגל כדי להחזיר את מי שנשאר שם".

דמעות שוב חונקות את גרונו. "אני חושב על מתן, שהתגייס לקרבי כדי לתת למדינה את המקסימום. הוא עשה כל מה שהיה צריך כדי להגן על הבית שלי. עמרי שירת גם הוא בצבא, ונתן שם את כולו. אלה רק שתי דוגמאות. כל מי שנחטף, לא נחטף בגלל רשלנות אישית. הם לא עברו על החוק ולא עברו את הגדר מרצונם. הם נחטפו בגלל כשל שהם לא אחראים עליו".

אנחנו מדברים גם על המחלוקת בעם, על כך שכל קבוצה חשה שהיא נשכחת מאחור – המשפחות השכולות, הלוחמים ובני משפחותיהם, הפצועים ופגועי הנפש. קית' מתיישר בכיסאו בתנועה אצילית אופיינית, ומבקש להדגיש: "חשוב לי מאוד להתייחס לחיילי צה"ל ולחללים. זה משהו שעד עכשיו לא עשיתי מספיק. קשה לי לתאר במילים את התודה ואת ההערכה שלי לחיילים, ולהביע את הצער שלי על החללים שנפלו.

"הרבה פונים אלינו לצורך ראיונות, ואני בוחר בקפידה לאן ללכת. הפגישה איתך היא מתוך רצון לחשוף את הסיפור שלי לקהל שלא יוצא לי לדבר איתו. חשוב לי לומר לקהל הזה שאני מכבד מגוון רחב של דעות פוליטיות, ושאני מלא תודה עמוקה והערכה רבה לחיילים ולמשפחותיהם, ולמשפחות השכולות שהקריבו את היקר מכול. אני רואה בהם חלק מהדבר המדהים הזה, שאני פה ובחיים.

"תמיד הרגשתי שהכי טוב בבית, גם תחת איום וסכנות, אבל היו מצבים שלא התאים להישאר בקיבוץ בגלל פחד של בני המשפחה. ברגע שקצת נרגעו הדברים הייתי מעודד אותם לחזור לקהילה, לבית. אחרת אנחנו נותנים לחמאס את מה שהוא רוצה - שלא נהיה שם"

"במידה מסוימת היה צורך בלחץ צבאי כדי שנשוחרר, ואני מסכים שאין מקום לחמאס ולכל מי שחושב כמוהו. את האיום של חמאס צריך להסיר. מאז שהארגון עלה לשלטון ברצועת עזה, סבלנו קשות מהסלמות חוזרות ונשנות. איבדנו את חבר הקיבוץ ג'ימי קדושים, שנהרג מפגיעת טיל בחצר ביתו. כבר מזמן היה צריך להסיר את האיום הזה, כדי שאפשר יהיה לחיות בביטחון באזור הזה ובארץ בכלל. אני לא יודע איך בדיוק אפשר לצאת מהמצב המורכב, אבל אני יודע שצריך לזכור ולהזכיר מה עובר שם על החטופים. יש 58 חטופים בעזה, וחייבים להחזיר את כולם. אני מודה לראש הממשלה, לממשלה, למטה החטופים, לצוות המשא ומתן ולכל מי שהיה מעורב ותרם לשחרור שלנו ואישר הסכמים שהחזירו אותנו. עכשיו צריך להמשיך ולסיים את זה. המחיר הוא עניין של הערכות, איש לא יכול להגיד מה יהיה המחיר העתידי, אבל ההווה ברור: ככל שעובר הזמן, מצבם של החטופים מידרדר. קשה עליי המחשבה שאני זכיתי לחזור לחיים והם לא. לא מגיע לי יותר מהם. אני לא אוהב להשתמש בביטוי 'לפני שיהיה מאוחר מדי', אבל זה המצב".

העיסוק בשחרור החטופים, אומר קית', הוא גם חלק מהשיקום שלו - אם זה בלבישת חולצת החטופים, אם בנסיעות לארה"ב, ואם בראיונות או בפנייה לקהל במגרש כדורגל. "כשאני רואה מה נעשה פה במאמץ לשחרר אותי ואותנו, אני מוכרח לומר שלא דמיינתי משהו קרוב לזה. אני מרגיש שאלה המוני אנשים בארץ, מכל הדעות הפוליטיות".

מה הלאה? קית' עדיין מתקדם יום אחרי יום, מתקשה להביט יותר מדי קדימה. נוכח העיסוק היומיומי שלו במאבק למען החטופים, הוא טרם התפנה לדאוג לבריאותו. "הזנחתי קצת", הוא אומר. "ואני צריך לטפל בזה מתוך אחריות לעצמי ולמשפחה שלי".

בתך שיר סיפרה בהסכת "לב שבוי" של מקור ראשון שאחרי כל סבב לחימה בעבר, אתה היית זה שחזר ראשון לכפר־עזה, ואילו לאביבה זה היה קשה יותר.

"אני תמיד הרגשתי שהכי טוב בבית, גם תחת איום וסכנות, אבל היו מצבים שבהם לא התאים להישאר בקיבוץ בגלל פחד של בני המשפחה. ברגע שקצת נרגעו הדברים או שהוכרזה הפסקת אש, הייתי מעודד אותם לחזור לקהילה, לבית. לא רק בגלל הנוחות של בית, אלא גם בגלל התחושה שדווקא את המקום הזה צריך לחזק, דווקא במקום הזה אסור לוותר, דווקא בגלל האיומים. אחרת אנחנו בעצם נותנים לחמאס את מה שהוא רוצה, מגשימים את המטרה שלו - שלא נהיה שם".

והיום?

"ככה אני רואה את זה עד היום. אם המשפחה הייתה רוצה לגור בכפר־עזה, הייתי רוצה מאוד לחזור לשם. אבל אם הברירה היא שם ולא איתם, או איתם ולא שם – אני בוחר להיות עם המשפחה".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il