"יש לך שתי ידיים, שתי רגליים", ייבב צביקה מור בהתרגשות, ממשש כלא מאמין את בנו איתן ששב ממלתעות חמאס. בוכה על צווארו ובוחן אותו שוב ושוב, כמו אם ומיילדת בספירת איברים מהירה של ילד שבמקרה הזה נולד מחדש. עשרים ילדים שנולדו מחדש למשפחותיהם ולעמם. ועד לרגע האחרון, עד שנצפו כשהם עומדים על רגליהם ומועברים לידי צה"ל, לצד השמחה הצפויה השתוללה עדיין תחושת החרדה של זמן על המשבר; של סכנת המעבר בין העולמות, עד שישמע קול בכיים, קול צחוקם של היילודים השבים לחיק אמם, לחיק עמם.

אלון אהל, יוסף חיים אוחנה, אבינתן אור, מתן אנגרסט, אלקנה בוחבוט, גלי ברמן, זיו ברמן, רום ברסלבסקי, אביתר דוד, גיא גלבוע־דלאל, איתן הורן, מקסים הרקין, נמרוד כהן, שגב כלפון, איתן מור, עמרי מירן, מתן צנגאוקר, אריאל קוניו, דוד קוניו, בר קופרשטיין.

עשרים עולמות ומלואם.

תבשילי החג נערמו מול מחשב שהוזז מצד לצד בניסיון לראות אותם, לשמוע את קולם של אחים שלא פגשנו מעולם. ואנו מתרגשים בשובם, כואבים את אובדן כל מי ששילמו בחייהם או בפגיעות גוף ונפש, גאים בכל אלה שייבדלו לחיים ארוכים וטובים, שהביאו כולם יחד את היום. מוחאים כפיים מול נאומי קואליציית נתניהו־טראמפ, ומתכנסים לסעודת פרדה מהסוכה, בהתכנסות ביתית לקראת חודשי חורף, לשנת בשורה חדשה.

בכיכר החטופים נישא שלט גדול: "ירדה לנו סיכה מהלב". אבל בחדר הפרטי שלי, הניסיון להוריד את הסמל הביא לדקירה בלב. רגע לפני כניסת החג ניסיתי להסיר את השרשרת שמלווה אותי כמעט שנתיים, שרשרת עם סמל החטופים, שממש לאחרונה התקלף ממנה חצי מהציפוי הצהוב. ניסיתי, ולא הצלחתי להוריד.

כבר במהלך תפילות ראש השנה נכנס איזה משב רוח של בשורה טובה שקרובה לבוא. הפך התחושות מתפילות תשפ"ד שהיו עטופות במרירות השסע והשנאה והכאב החברתי, אותן תפילות שכמו לא הצליחו לחצות את חומת האיבה הפנימית וחתמו עלינו את הדין. השנה, למרות השסע המתחדש, למרות חיבת האיבה המשותפת, הכול היה אחרת. כל אלה לא הצליחו להפר את התפילה הכלל־ישראלית לשובם של האחים. ופתאום הייתה איזו נחת, איזו תקווה כמעט ודאית שתכף הכול מתהפך לטובה. וכשהתקלף חצי ציפוי צהוב, חשבתי: לא נורא. ממילא זה תכף נגמר והם חוזרים. ממילא השרשרת הזו תכף תאופסן, ואולי תצא ממקומה פעם בשנה לזכר הימים הנוראים.

אז ניסיתי להסיר אותה פעם ופעמיים ושלוש, ולא הצלחתי. הידיים נשלחות אל הסוגר, ואיזה רפיון משונה משתלט עליהן ולא מאפשר את פתיחתו. ובמקום שחרור ואופוריה השתלטה על הגרון מועקה כבדה. כי הרי בעוד רגע החג ייכנס והנרות יידלקו. ואיך אפשר, ואי אפשר להוריד את השרשרת הזאת, את הסמל הזה. לא היום, לא עכשיו. לא רגע לפני כניסת שמיני עצרת, החג הזה. והלשון מגלגלת שוב ושוב עשרים פעם מזמור לתודה, ומתיר אסורים ושהחיינו. והלב מייבב בהתרגשות ובדמע: יום אסוני הוא יום שׂשׂוני ויום שׂשׂוני הוא יום אסוני.

זה היום

ענדתי אותה למרות. למרות היותה שנויה במחלוקת, מסמלת לכאורה מאבק בסגנון מסוים אחד. ענדתי אותה כמו קמע, כל נגיעה בה כמו שולחת חיבוק וחיזוק ותפילה להישרדותם של אחיי המוחזקים בציפורני הטורפים. ובבוקר החג הזה, לפני התפילה, החלפתי את הלימוד הקבוע בקריאת אחד מסיפורי הגבורה מהיום ההוא, מתוך אחד הספרים הרבים שמנציחים את ברית האחד בשביל כולם וכולם בשביל אחד שהתפרצה ביום אחד באוקטובר, בשלהי תשרי.

ובמהלך התפילה עוד אפשר היה לשמוח ולהלל, עד שהמילים חתכו בנפש בחדות: "זה היום עשה השם". כי בתוך כל ההתרגשות וההודיה, זה היום, היום ממש. היום שעשה אותו השם. אז איך נגילה ואיך נשמחה בו? וכל המפגשים מהשנתיים האחרונות צפו ועלו בבת אחת. בשעה הזאת יותם עוד העלה סרטונים לרשת, ולאמילי עוד היו חמש אצבעות בכל יד. רומי עוד המתינה לחילוץ בצומת עלומים, ותחיה האחיינית שלי עוד הציצה מחלון ביתה בשדרות, וחשבה שאלה שרצים בבהלה ברחוב מה־זה־מגזימים. כל מי ששוחחתי איתו, כל מי שכתבתי עליו, כל מי שקראתי עליו. לפי מיקום ולפי שעה. איפה הוא היה בשעה הזאת, ואיך ניצל, ומי נחטף, והנה שעת האסון של זה, ותכף שעת הישועה. השעון מורה על שעת ענר שפירא והירש ואלון; ושעת התצפיתניות, וזמן כפר־עזה, ותכף כוח קלמנזון מגיע לבארי. ועוד ועוד זירות, ואינספור סיפורי גבורה והצלה ואובדן. והדמעות ירדו וירדו, האסון והששון משחקים ביניהם ובי, כמו בריקוד אש מחמם לב ושורף נשמה.

ובתוך הדמעות הייתה גם הפוגת שמחת החתנים והקהילה והמשפחה. ובסעודת החג פתחנו סוף־סוף את בקבוק היין האחרון שנותר אצלנו מסדרת "7.10" של יקב פסגות, ושנשמר בקנאות ליום חזרתם של החטופים החיים כולם. ארבעה בקבוקים קניתי בערב פורים תשפ"ד. ארבעה יישובים נחקקו על התוויות: אופקים ובארי, כפר־עזה וניר־עוז. שלושה בקבוקים נלגמו מאז בסעודות פורים ובלילות הסדר של חג החירות. הבקבוק של ניר־עוז נשמר לשובם של החטופים, ונשתה בברכת הגפן בתודה על השבים, ובברכת הטוב והמיטיב בתפילה להשבת החטופים הנרצחים לקבר ישראל.

ויש עבודת ריפוי לעשות, ויש שמחת חג לקיים, ואין ישראליות גדולה מזו. אנחנו עם שצווה לזכור, לזכור הכול: את צאתו ממצרים ואת היותו גר ועבד. את אסון החורבן ואת נבואות הנחמה. תכף נדבר על מה עכשיו ואיך פותרים מחלוקות ושומרים על עצמנו נוכח מחירי הפדיון ותאוות הרצח שמפגינים אויבינו. תכף נתפנה לעסוק בכל השאלות, אבל בשלהי זמן שמחתנו נשתהה בזמן ברכה. ברוכים השבים, אחים יקרים. כמה טוב שבאתם הביתה. חיכינו לכם כל כך.

לתגובות: orlygogo@gmail.com