"המקום הכי מעניין בעולם"
השעון שמוצב בכיכר החטופים בתל-אביב ומציג את הזמן שעבר מאז נחטפו ב-7 באוקטובר, הראה 736 ימים 14 שעות, 19 דקות ו-13 שניות. זה היה בהושענא רבה, יום ראשון בערב, פחות מחצי יממה לפני תחילת העברת החטופים ארצה.
אווירת אופטימיות שטפה את באי הכיכר. חיוכים, כרזות אופטימיות ושלטים שהיללו את נשיא ארה"ב דונלד טראמפ, השליח המיוחד סטיב ויטקוף וגם של מרים אדלסון נראו במקום. על הפסנתר הצהוב שהציבה במקום משפחתו של אלון אהל נוגן "לו יהי" כשההמון מקיף אותו ומצטרף בשירה.
פרט לעברית, נשמע בכיכר בליל של שפות שלא היה מבייש את מטה האו"ם בניו-יורק. לי אישית יצא לשמוע כלי תקשורת באנגלית, צרפתית, איטלקית, ספרדית, רוסית וגרמנית. אפילו הסבתי את תשומת לבו של אחד הכתבים הזרים להימצאו של ח"כ נאור שירי שעמד בקרבת מקום. "למה יש כאן כל-כך הרבה צלמים?", שאל ילד קטן שעמד לידנו את אביו. "כל העולם מתעניין בחטופים, זה המקום הכי מעניין בעולם היום", הוא השיב.
הכי מעניין
השעון שמוצב בכיכר החטופים | צילום: Miriam Alster/FLASH90
כמה מטרים משם ראיתי את דני מירן, אביו של שורד השבי עמרי מירן, מתראיין ל-i24 באנגלית ומספר שלעולם לא איבד תקווה. "ההמנון שלנו הוא 'התקווה' ויש לנו תקווה לכל דבר שיקרה", הוא אמר, "צריך לחשוב טוב, להיות אופטימי ויהיה טוב". כשנשאל מה יגיד לעמרי כשיראה אותו השיב: "אני באמת לא יודע, אני אהיה בסערת רגשות כזאת שאני פשוט לא יודע מה אגיד. שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה".
את שירן שנכחה בכיכר פגשתי ליד מיצג שהוצב בה ובו לב אדם כבול בשלשלאות. "אני חוששת שחמאס יפרו את ההסכם ברגע האחרון, חוששת שחלק מהם (החטופים) יחזרו במצב בריאותי נוראי ככה שחייהם עדיין יהיו בסכנה או שנגלה שהם שבורים נפשית ברמה שהם לא מסוגלים לתפקד", היא אמרה.
לדבריה, היא הייתה מושקעת מאוד מבחינה רגשית בסוגיית החטופים למרות שהיא לא מכירה אישית אף אחד שנחטף. "למרות החששות, אני שמחה מאוד", היא חתמה באופטימיות, "הם חוזרים הביתה מהגיהנום, למשפחות שאוהבות אותם כל-כך ולעם שמחכה להם כל-כך, קשה לי להאמין שזה באמת קורה".
בין הכפר לכיכר
למחרת, בשעת בוקר מוקדמת של ערב שמחת תורה, יצאתי שוב לכיכר החטופים. הפעימה הראשונה עמדה לצאת לדרך, השמש החמימה תפסה את מקומה בשמיים וההמונים זרמו לכיכר מכל עבר. קשישים, צעירים, משפחות שלמות עם ילדים – כולם היו שם, נרגשים ומצפים. שתי נשים חילקו עוגיות לנוכחים והכרוז הכריזה על כך שהיום זה היום – הם חוזרים הביתה.
כיכר החטופים בזמן העסקה | צילום: Miriam Alster/Flash90
כיכר החטופים בזמן העסקה | צילום: Miriam Alster/Flash90
כיכר החטופים בזמן העסקה | צילום: Chaim Goldberg/Flash90
כל עדכון נענה בשאגות שמחה ומחיאות כפיים רמות. מהקראת שמות משוחררי הפעימה הראשונה, עובר בהגעת רכבי הצלב האדום ועד הדיווח המשמח ביותר: החטופים בידי צה"ל.
הכיכר, שידעה בעיקר עצב, ייאוש ואווירת נכאים - הפכה לפתע למוארת ועליזה. עם זאת, החגיגה האמיתית המתינה לי דווקא ביפו.
"יום העצמאות השני של ישראל"
לאחר הגעת שבעת החטופים הראשונים ארצה, שמתי פעמיי לבית קרובי משפחתו של שורד השבי נמרוד כהן ששב בפעימה השנייה. נמרוד (21), הוא שריונר שנחטף מהטנק בו לחם במחבלים והסרטון שתיעד את חטיפתו הציג את מחבלי חמאס גוררים אותו בכוח מתוך הטנק שהותקף ולוקחים אותו לעזה.
נמרוד היה חבר הצוות היחיד ששרד מהטנק. יחד איתו בצוות היו סרן עומר נאוטרה ז"ל, סמל שקד דהן ז"ל וסמל עוז דניאל ז"ל שנפלו בקרב וגופותיהם נחטפו לעזה, כאשר גופתו של שקד חולצה במבצע צבאי באוגוסט אשתקד ואילו גופותיהם של עומר ועוז עדיין מוחזקות בידי חמאס.
עוד כתבות בנושא
בביתו של שרון שירזי, בן-דודה של ויקי כהן – אמו של נמרוד, התקבצו הדודים, בני משפחה נוספים וחברים כדי לצפות ברגע המרגש כשהם לובשים חולצות ועליהן תמונתו עם הכיתוב "!Bring Nimrod Cohen Home".
לצד שולחן ערוך בכל טוב ושמפניות שרק חיכו להיפתח, הם ישבו סביב הטלוויזיה הגדולה שבסלון וצפו במהדורה. בד בבד, שרון ואחותה של ויקי, שרה אלטר, מקבלים ממנה עדכונים שוטפים מהמחנה ברעים, שם פגשו המשפחות את קרוביהם שחזרו. "זה יום העצמאות השני של מדינת ישראל", אמר שרון בהתרגשות.
התמונה הראשונה של נמרוד משיחת הווידאו שקיים עם הוריו כשלצדו מחבלי חמאס נענתה במשפחה בקריאות שמחה ומחיאות כפיים סוערות. בשעה 12:00, כשנמרוד היה בידי הצבא ובדרכו לרעים, ויקי התקשרה. הטלוויזיה הושתקה והס הוטל בחדר כשכל הנוכחים צובאים על המכשיר הסלולרי הקטן ומחכים לבשורות.
"נמרוד רזה, אבל הוא נראה בסדר גמור. הוא מחויך ובמצב רוח טוב", היא סיפרה. "אין שמחה גדולה מזו, תכף המשפחה שלמה שוב", אמר שרון.
אל הצהלות הצטרפה מחלוקת שהתגלעה בשלב הזה באשר לשמפניה והאם ראוי לפתוח אותה כבר עכשיו. את השמפניה פותחים רק כשהוא יחד עם המשפחה – הוחלט לבסוף. אני אחגוג כשאראה את אחותי מחבקת את הבן שלה, הפטירה שרה.
"ההרגשה מדהימה", אמרה לי אורלי – חברה קרובה של שרון והמשפחה, "שרון ליווה את ויקי לאורך כל הדרך ואלו היו שנתיים קשות מאוד. זה פשוט מדהים, איזה כיף שהוא חוזר! איזה כיף שכולם חוזרים יחד!".
בינתיים עברו תשומת-הלב ושידורי הטלוויזיה למליאת הכנסת, שם החלו הנאומים. באי הבית הצטרפו למחיאות הכפיים למשמע שמותיהם של טראמפ, ויטקוף וג'ארד קושנר. "הם היו זמינים לנו מסביב לשעון ופתחו בפנינו את שערי הבית הלבן בכל עת גם כשאף אחד לא דיבר איתנו, הנחישות והמסירות שלהם הובילה אותנו לרגע הזה", אמרה עליהם בצאת החג לישי מירן-לביא - אשתו של עמרי מירן. נראה שגם קרוביו של נמרוד הזדהו עם הכרת התודה לבכירי הממשל האמריקני.
משפחתו וחבריו של נמרוד כהן לאחר ההודעה על השחרור | צילום: Dor Pazuelo/Flash90
שרון מציג את התמונה הראשונה של נמרוד בישראל | צילום: ללא
השמפניה זרמה כמים | צילום: Dor Pazuelo/Flash90
השמפניה זרמה כמים | צילום: ללא
הדקות חלפו והפכו לשעות. המתח והציפייה לפורקן אחרי תקופה כה ארוכה ומתוחה נתנה את אותותיה ובאי המקום תהו מתי יגיע העדכון המיוחל. בשלב מסוים בזמן נאום טראמפ, הושתקה הטלוויזיה והמשפחה התכנסה מסביב לטלפון, ממתינה בדריכות. טראמפ הוא כנראה האדם המעניין בעולם, אבל עבור משפחת כהן האדם המעניין בעולם היה במרחק 80 ק"מ ממנו, ברעים.
בינתיים ראינו את המסוק שלקח את האחים אוהדי מכבי תל-אביב, גלי וזיו ברמן, ועבר מעל אצטדיון בלומפילד בדרך לבית-החולים שיבא. "איזה יופי, בקרוב מגיע תור נמרוד", אמרה אחת הנוכחות.
ברגע אחד הכל השתחרר
לאחר המתנה שהרגישה עבור המשפחה כמו נצח, ב-14:10 הגיעה תמונה ראשונה של נמרוד כשהוא מצחצח שיניים. "הוא נראה רזה, אבל לא עד כדי כך – הוא נראה טוב מאוד", אמר לי שרון. "מה נעשה עכשיו עם החולצות?", שאל אחד הנוכחים בשעשוע, "נקבע יום ונעשה מדורה גדולה, נשרוף את כולן", השיב אחר בעליצות.
מספר דקות לאחר מכן הגיע הרגע המיוחל כשהגיעה התמונה ובה נמרוד יושב ליד הוריו, ויקי ויהודה, אחיו יותם ואחותו התאומה רומי. צהלות השמחה מקודם הפכו כעת לצעקות, לאנחות רווחה אוהבות וכואבות שמשקפות מעט מהקושי שחוו המשפחות בשנתיים האחרונות. ברגע אחד הכל השתחרר. "עם ישראל חי" הושמע ברמקולים בפול ווליום, השמפניה זרמה כמים, בן דודו של נמרוד, יגיל, הניף את דגל ישראל וצעק "יש!" והנוכחים התחילו לרקוד, מסתחררים במערבולת מהפנטת של דמע וצחוק.
הצלמת שתיעדה את השחרור עבור סוכנות הידיעות רויטרס נראתה מוקסמת והמומה מהתפרצות הרגשות שראינו למול עינינו. אחר-כך היא סיפרה לי שכבר ראתה לא מעט בקריירה, אבל שמחה מזוקקת כזו, התפוצצות כזו, היא עדיין לא ראתה. כתבת בריטית שנכחה גם היא בדירה דמעה מהתרגשות. האמת שגם אני דמעתי.
"הלב שלי שלם עכשיו כשאני רואה אותו ואת ההורים שלו, סוף סוף הם חמישה ולא ארבעה", אמר לי שרון. "היו פעמים שוויקי חייכה בשנתיים האחרונות אבל אף פעם לא ככה", התייחס לחיוך הרחב של בת-דודתו בתמונה המשפחתית עם נמרוד, "זה החיוך האמיתי של ויקי. הוא אבד לפני שנתיים ועכשיו הוא חזר".
"אמא שלו - עד שהיא לא חיבקה אותו היא פחדה שזה יקרוס, שיקרה משהו. אנחנו כבר למודי אכזבות מהפעמים הקודמות שבהן היה נראה שהולכים לעסקה ואולי נמרוד חוזר, זה מרסק כל פעם מחדש. עכשיו כשהם יחד סוף סוף אפשר לנשום לרווחה", הוסיף.
"החיוך האמיתי של ויקי חזר". נמרוד כהן בחיק משפחתו | צילום: 27 א'
סיום מסכת
לאחר שיצאתי מבית המשפחה, לצלילי "ועוד יותר טוב" שוחחתי עם מיכאל, חבר שנסע לקבל את שורדי השבי בשיבא. "לא תכננתי לבוא לכאן היום", הוא סיפר. "יש לי חג לארגן, אבל התעוררתי בבוקר ואמרתי לאשתי שאנחנו חייבים לנסוע והיא הסכימה איתי מיד".
כשאני שואל מה גרם לו לנסוע לבית-החולים, הוא משיב: "זה חלק מהסולידריות שלנו, אנחנו שייכים לעם אחד עם סיפור אחד ולמרות שהנוכחות של זוג וילדה לא תשנה הרבה, לי תחושה פנימית חזקה שאנחנו צריכים להיות כאן. לסמן לחטופים שאנחנו איתם, שאנחנו אוהבים אותם וכל-כך שמחים שהם כאן. כשגלי וזיו נחתו פה הרגשתי את הרוח היהודית, הרוח הישראלית, את אחדות הגורל שלנו ואת האהבה של העם לחטופים", הוסיף.
את יואב, גבר בשנות ה-70 לחייו, פגשתי בכיכר החטופים באותו בוקר. "כמו שאתה רואה אני כבר לא ילד. עברתי חיים לא פשוטים וזה אחד הרגעים הכי שמחים שהיו לי. אני עוד זוכר את חזרת השבויים ממלחמת יום הכיפורים וגם אז היה מרגש מאוד, אבל היום אפילו יותר מרגש".
זיו ברמן במיניבוס של שיבא. לא בתמונה: אחיו גלי שחזר יחד איתו והיה עמו על המיניבוס | צילום: Jonathan Shaul/Flash90
ההשוואה לחזרת שבויי מלחמת יום הכיפורים החזירה אותי לסיפורו של יוסף טויטו, שבשנת 73' הגיע כחיל צעיר למוצב ניסן ("הכפר") בסיני ונלקח כשבוי למצרים. לפני כעשור שמעתי את סיפורו במסגרת ערב מיוחד שארגנה משפחתו, בו חשף לראשונה את מה שעבר בשבי ואת העינויים הקשים.
גם את התשובה המרה לשאלה מדוע לא סיפר את שעבר במשך למעלה מ-40 שנים קיבלנו שם, כשיוסף סיפר שהשבויים שחזרו היו מושא ללעג ולזלזול, שנפילתם בשבי נתפסה בציבור כתבוסה והשפלה שלהם באופן אישי. בנושא הזה אין ספק שהתקדמנו כחברה.
המלחמה הזו בכלל, והימים האחרונים בפרט, הדגישו את ההבדלים בינינו לבין אויבינו ועם "סיום המסכת" של חטופינו החיים בעזה ראוי לומר: אנו משכימים לחיות והם משכימים להרוג, אנו חפצי חיים, שגשוג ופריחה והם חפצי מוות, אלימות ודיכוי. בכיכר שלהם יש שעון שסופר את הזמן להשמדתנו והם חוגגים פיגועים בחלוקת בקלאוות, ובכיכר שלנו יש שעון שסופר את הזמן עד לשיבת אחינו לבתיהם ואנו חוגגים זאת בחלוקת עוגיות.
עוד כתבות בנושא
