זו הייתה פעולה שלא קיבלה מקום של כבוד בדברי הימים של צבא ההגנה לישראל, ולא במקרה. בסך הכול פצצת סירחון בשילוב גז מדמיע שהושלכה בתוך אולם קולנוע בירושלים. אבל אותו מבצע קטן – שבו היו מעורבים שני נשיאים־לעתיד, לא פחות - התגלה כאבן דרך לקראת הפיכתה של מדינת ישראל למעצמה צבאית־טכנולוגית, שמפתחת בכוחות עצמה כלי נשק מהמתקדמים בעולם.
בסרט דוקומנטרי ששודר בטלוויזיה הישראלית ב־89' במסגרת התוכנית "תצפית", תיאר אפרים קציר את ניצני פעילות "המחלקה המדעית" של ההגנה. "חומר מדמיע מסוים שהכנו, השתמשנו בו לפזר אספה של קומוניסטים שהתאספו בקולנוע אדיסון. שלחתי את נבון (יצחק נבון – א"כ) שהוא ילך לאדיסון ויזרוק צנצנות עם החומר המדמיע. אחרי שהוא זרק, האספה כולה התפזרה ואי אפשר היה להיכנס לקולנוע כמעט שבוע ימים. כאן גיבשנו את המחשבה שבמדע והמחקר אפשר לסייע למערכת הביטחון".
באירוע השקת הספר "בכוח הידע: פרקים בתולדות חיל המדע" (2009) מאת אוריאל בכרך, סיפר נבון עצמו על הפצצה שהטיל בקולנוע, והעתיר שבחים על חיל המדע. "בזמן מלחמת העצמאות, מבחינת נשק ותחמושת היה מצב קשה ביותר", סיפר. "בא חמ"ד וענה על הפרצה הזו בסיוע ממשי. הוא לא שקט על השמרים וייצר בכמויות גדולות. מאחורי כל הפעילות הזו עמדה אישיותו של בן־גוריון שתמך בתקציבים, ואצלו הנושא המדעי היה ממדרגה ראשונה".
הכי מעניין
בחודשים הראשונים של 1948, כשעצמאות עדיין לא הייתה אבל מלחמת העצמאות כבר סערה ברחבי הארץ, מצבת כלי הלחימה של העם היושב בציון הייתה, איך לומר, בלתי מזהירה. פלישת צבאות ערב נראתה כעניין של זמן, וכמה מראשי היישוב העברי היו פסימיים ביותר. יגאל ידין, ראש אגף המבצעים בהגנה, העריך שהסיכויים לשרוד מתקפה כזו הם חמישים־חמישים. אבל דוד בן־גוריון לא דאג. "הוא האמין אמונה מיסטית בראש היהודי", כך העיד שלמה גור, ממניחי התשתיות לתעשייה הביטחונית של מדינת ישראל המתהווה.
הראש היהודי הזה קדח באותם ימים במעבדות שבאוניברסיטה העברית, בטכניון בחיפה ובמכון זיו (לימים מכון ויצמן) ברחובות, והכול מתחת לאפם של הבריטים. באוקטובר 47' החליט בן־גוריון להקים מחדש בהגנה את המחלקה המדעית, אחרי שזו נסגרה מחוסר תקציב. המועמד הטבעי לגיבוש המחלקה היה פרופ' אהרן קציר, שעסק לאורך שנות הארבעים בקידום השימוש במדע במסגרת הפרויקט הציוני. כשבן־גוריון ביקש ממנו לגייס את מיטב המוחות בארץ כדי להקים יחידה שתעסוק בפיתוח טכנולוגיות וכלי נשק, קציר נענה ברצון. גם אחיו, פרופ' אפרים קציר, שוכנע לשוב לכאן מארצות הברית ולהצטרף למאמץ המלחמתי־מדעי.
"בבוקר מישהו נתן הרצאה, אחר הצהריים כבר הכנו את הדברים במעבדה". בכרך בביתו | צילום: חיים גולדברג, פלאש 90
במאמר "המנהיג, המדענים והמלחמה: דוד בן־גוריון והקמת חיל המדע" (2009), מסביר ד"ר ארי בראל כי בן־גוריון סבר שהיתרון העיקרי של היישוב בהתגוננות מול התוקפים הערבים הוא האיכות האנושית, ולצורך מימוש היתרון הזה יש לנצל את חידושי המדע והטכנולוגיה ולהכניס אותם לשדה הקרב. בפברואר 1948 קיים בן־גוריון פגישה עם משלחת בכירים מהאוניברסיטה העברית כדי לדון בתרומתם האפשרית של המדענים לצורכי הביטחון של היישוב היהודי, והפנה אותם לאהרן קציר. הוא נועד גם עם הכימאי הבכיר ארנסט דוד ברגמן, המנהל המדעי של מכון זיו, והלה דיווח על נכונות אנשי המכון לתרום את חלקם. פגישה זו הובילה גם להצטרפותו של ברגמן עצמו למחלקה המדעית.
אחד המגויסים של קציר היה אוריאל בכרך, אז סטודנט למדעים בן 21 ולימים פרופסור בבית הספר לרפואה בירושלים. בספרו "בכוח הידע" הוא מגולל את קורותיו של החיל, וחושף סיפורי גבורה של לוחמים־מדענים צעירים, שבאמצעים הפרימיטיביים שהיו בידיהם הצליחו לשנות את מאזן הכוחות בין המדינה היהודית לאויבים הסובבים אותה. "בן־גוריון אמר לאהרן קציר שצריך להקים מחלקה לכימיה צבאית", משחזר בכרך. "התחיל ויכוח - כמה אנשים יהיו בה? ומי אלה יהיו, פרופסורים או צעירים? בן־גוריון העדיף לקחת את הצעירים. הוא אמר שלפרופסורים יש דעות קבועות, הם לא ילכו לספרים ולא יזחלו בשדות. היו שני תנאים כדי להתקבל למחלקה: שלוש שנות לימודים באוניברסיטה לפחות, ורקע צבאי. אני הייתי סטודנט שנה שלישית באוניברסיטה העברית והיה לי רקע צבאי, וכך גם לכל 19 הבחורים שהתקבלו למחלקה".
"אמרו לי: אתה צריך לבנות פצצת זמן. תרכיב מנגנון השהיה ותחבר אותו לפצצה בתוך מכונית כך שהיא תגיע לשער שכם ותתפוצץ בתוך חצי שעה. לא היה לי תקציב לחומרים כימיים, אז ניגשתי לבית מרקחת ברחוב שטראוס ואמרתי לרוקח: 'אני צריך כך וכך. כשתקום המדינה, ישלמו לך'. כעבור חודש הייתה לי פצצת זמן"
מרצה שילמד אותם חומרים רלוונטיים לא היה בנמצא. "אהרן אמר לנו – אתם צריכים להציל את עם ישראל. תעלו לספרייה בהר הצופים, ותלמדו כימיה צבאית. עלינו להר הצופים, מצאנו ספר על כימיה צבאית והתחלנו ללמוד: איך להכין חומרי נפץ, גזים, עשן. בבוקר מישהו נתן הרצאה, ואחר הצהריים כבר הכנו את הדברים במעבדה. פלא שלא התפוצץ שום דבר".
במשטרת היישובים בשנת 1944 | צילום: באדיבות המצולם
עוד כתבות בנושא
פיסות מידע בגרמנית
אוריאל בכרך נולד בגרמניה בשנת 1926. אביו שימש כרופא בעיירה ליד שטוטגרט, עד שבשנת 1933 קיבל מכתב מהגסטפו המודיע שאסור לו לעסוק ברפואה. בעקבות זאת עלתה המשפחה ארצה, נושאת איתה ספרים עתיקים ויצירות יודאיקה שעברו מדור לדור - כרכי גמרא נושנים, קערת סדר משנת 1776 ועבודות רקמה. אלה מעטרים היום את ביתו של בכרך בשכונת ימין־משה בירושלים.
גם בשנות התשעים לחייו המשיך בכרך ללמד באוניברסיטה. הוא נשוי לפרופ' זהרה יניב־בכרך - מומחית בינלאומית לצמחי מרפא - אב לשלושה ילדים וסב לנכדים ונינים. שנות נעוריו עברו עליו בפתח־תקווה. כשהוא מספר לי ששימש נוטר בהגנה, אני מציינת שסבי ז"ל, אליהו בר־חמא, היה גם הוא נוטר בשירות הארגון, ונפל בשבי הירדני במלחמת העצמאות. עיניו של בכרך נפקחות לרווחה: "הוא היה איתי בשייח' אבריק, בקורס המ"כים הדתי הראשון של ההגנה".
אחרי הקורס הזה עמדו בפני בכרך שלוש אפשרויות: "ללכת לבריגדה, להתגייס לפלמ"ח או להישאר בפתח־תקווה. נאמר לי שעדיף שאשאר, מכיוון שהנוער של בני עקיבא באותה תקופה העדיף ללכת לאצ"ל, כי בהגנה היו אימונים בשבת. 'תקים פלוגה דתית במסגרת ההגנה, ותתגייס למשטרת היישובים', כך נאמר לי. אז ב־44' הקמתי את פלוגה ד', ושנה לאחר מכן עברתי לירושלים.
"בן־גוריון אמר לאהרן קציר (בתמונה) שצריך להקים מחלקה לכימיה צבאית. התחיל ויכוח - כמה אנשים יהיו בה? ומי אלה יהיו, פרופסורים או צעירים? בן־גוריון העדיף לקחת את הצעירים. הוא אמר שלפרופסורים יש דעות קבועות, הם לא ילכו לספרים ולא יזחלו בשדות"
משה מילנר - לע"מ | אהרון קציר
"שלושה ימים אחרי כ"ט בנובמבר, אני באוניברסיטה בהר הצופים, רואה עשן עולה מהעיר. הגעתי למטה ההגנה בבית ההסתדרות, ושם נתנו נשק לי ולעוד חמישה בחורים, ושלחו אותנו לכאן, לימין־משה. ראינו המון מתפרץ משער יפו לכיוון השכונה ושורף את החנויות במרכז המסחרי. פתחנו באש לעברם, והם ברחו. זו הייתה הפעם הראשונה במלחמת השחרור שהתנגדו באש לפורעים, וזו הייתה גם הפעילות הביטחונית הראשונה שלי".
בהמשך הוא התגייס למחלקת המבצעים של מחוז ירושלים, "אבל כשנפלו הל"ה, אמרתי לעצמי שאני לא יכול לשבת במשרד. ביקשתי ללכת למקום הכי מסוכן, לפלוגה שישבה ברמת־רחל. אברשה טמיר, שהיה המ"פ, הטיל עליי להקים כיתת סיירים". בכרך ופקודיו מיפו "אובייקטים" בכפרים הערביים הסמוכים – באיזה בית מתגורר המוכתר, היכן הבאר שממנה שותים וכן הלאה. גם לעיר העתיקה שורטטה מפה מפורטת.
"בסוף פברואר 48' טמיר אמר לי שנקלטה תשדורת: מאתיים ערבים עם נשק יגיעו מחברון לעיר העתיקה. 'קח את עשרת הבחורים שלך ותעצור את המאתיים', הוא אמר לי. 'איך תעשה את זה? בעיה שלך'. הצבתי מארב ליד קבר רחל, וכשהגיעה השיירה פתחנו באש. המכונית הראשונה התהפכה. אחריה היה ג'יפ ובו מפקד השיירה. הוא יצא מהג'יפ עם טומי־גאן, ואני והבחורים התחלנו לזרוק רימונים. אותו מפקד ראה אותי ופתח לעברי באש. היה לי סטן, ניסיתי לירות, אך בנשק אירע מעצור. חייל שעמד מאחוריי ירה והרג אותו. הערבים ראו שהמפקד שלהם נהרג, וברחו. ככה שמרנו על העיר העתיקה".
עוד כתבות בנושא
זמן קצר לאחר מכן קיבל טמיר פקודה לשחרר את בכרך, כדי שיוכל להצטרף לצוות הסטודנטים של אהרן קציר. חודש של התעמקות בספרים בהר הצופים הספיק כדי להפוך את חברי המחלקה למומחים בכימיה צבאית, לפחות בעיני ההגנה. בכרך נשלח לקורס חבלה, ובסיומו ניתנה לו משימה שהייתה למעשה מבחן קבלה. "אמרו לי: אתה צריך לבנות פצצת זמן. תרכיב מנגנון השהיה ותחבר אותו לפצצה בתוך מכונית כך שהיא תגיע לשער שכם ותתפוצץ בתוך חצי שעה. הייתי צריך להשיג בעצמי מעבדה וכלים. ליד בית החולים שערי צדק הישן מצאתי איזו חורבה – מבנה שהיה קונסוליה גרמנית עד מלחמת העולם השנייה, הפך בהמשך לבסיס של הבולשת הבריטית, ואחר כך אצ"ל פוצץ אותו. זו הייתה המעבדה שלי. לא היה לי תקציב לחומרים כימיים, אז ניגשתי לבית מרקחת ברחוב שטראוס ואמרתי לרוקח: 'אני צריך כך וכך. כשתקום המדינה, ישלמו לך'. כעבור חודש הייתה לי פצצת זמן".
רובה אחד לכל שלושה לוחמים. איש ההגנה מנקה את נשקו בעמדה בגבול תל־אביב־יפו, 1947 | צילום: אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים ע"ש משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית, צילום כרמי בוריס
המחלקה המדעית הפכה לחלק ממטה ההגנה. על שלמה גור, מפקד המחלקה, הוטלה המשימה למפות את כוח האדם וכלי הנשק שעמדו לרשות היישוב. "הוא הגיע למסקנה שלהגנה ולפלמ"ח יש כ־30 אלף חיילים בפוטנציאל, מתוכם כחמישים אחוז הם עולים חדשים שמעולם לא החזיקו נשק ביד", אומר בכרך. תמונת ארסנל הנשק הייתה עגומה עוד יותר: רק כעשרת אלפים רובים של ההגנה, עוד 700 רובים מהפלמ"ח, כ־500 מכונות ירייה, 383 אקדחים וקצת יותר מ־50 אלף רימונים. אחד המסמכים הרבים שליקט בכרך במהלך השנים מתאר את מצבת הנשק בירושלים ב־14 במאי 1948. בעיר העתיקה היו בסך הכול 17 רובים, 42 תת־מקלעים, שני מקלעים ומרגמה אחת. רוב כלי הנשק בגזרה הועברו לאזור עטרות, לגוש עציון ולאזור צפון ים המלח. "דוד שאלתיאל (מפקד חטיבת עציוני – א"כ) חשב שהעיר העתיקה תעבור לשלטון האו"ם ולא נצטרך שם חיילים, אז חבל לספק להם עכשיו רובים", מסביר בכרך. "נשק אנטי־טנקי לא היה לנו בשום מקום, וגם לא חיל אוויר. היה לנו רק הראש היהודי, ובעזרתו יכולנו לנצח את הערבים".
לבעיית הנשק האנטי־טנקי הם נתנו מענה על ידי ייצור עצמי של מטול "פיאט", כמו זה ששימש את הצבא הבריטי. "עמוס חורב, שפיקד על פלוגת פלמ"ח בקריית־ענבים, שמע שבמחנה בריטי בוואדי־סראר יש פיאט. הוא פנה למבריחים מאבו־גוש וביקש מהם ללכת למחנה ולגנוב עבורו נשק כזה. תמורת 70 ליש"ט הם הביאו לו פיאט, ואנחנו העתקנו אותו. כלומר, המבריחים של אבו־גוש הביאו את הפיאט הראשון ללוחמים שלנו".
עוד כתבות בנושא
המחלקה המדעית השתלבה עם יחידות שעסקו בייצור נשק, וכך הוקם חיל המדע (חמ"ד). אפרים קציר שימש כמפקד הראשון של החיל, שנקרא אז "חבורת און"; און היה אז כינויו של אהרן קציר. החמ"ד חולק לשלוש קבוצות, שכל אחת מהן עסקה בענף מדעי אחר: חמ"ד א' בכימיה, חמ"ד ב' בביולוגיה וחמ"ד ג' בגיאולוגיה. לימים הן יהפכו לרפא"ל, למכון הביולוגי בנס־ציונה ולמרכז למחקר גרעיני.
החבורה גדלה ועברה מירושלים לשפלה, שם שכנו המטכ"ל והתעשייה הצבאית. "מצאו לנו מקום בגבעתיים, בשכונת תל־חיים - מושבה טמפלרית שתושביה הגרמנים גורשו לאוסטרליה. הבתים הריקים שהם השאירו הפכו לבסיס של החמ"ד". הסטודנטים הצעירים פיתחו שם פצצות תבערה, חומרי נפץ, מרגמות, מוקשים ורימונים. לא הכול עבד בצורה חלקה: בבסיס אירעו תאונות לא מעטות, כמה מהמדענים קיפחו את חייהם ואחרים נפצעו. גם בכרך עצמו ספג כוויות בידיו במהלך ניסוי בפצצות תבערה.
"באו אלינו ואמרו: תעשו כישוף ותכבשו את משטרת עיראק־סווידאן. אמרנו: טוב, נעשה כישוף. לקחנו פצצה של מטען חלול, הוספנו לה 400 ק"ג חומר נפץ, ובנינו תותח שיוכל לשגר אותה מקיבוץ נגבה. אני עמדתי על מגדל המים וכיוונתי את האש. הפגז חדר למצודה והדליק את חומרי הנפץ שבפנים. שני חיילים מצרים נהרגו, השאר נכנעו, וככה כבשנו את המצודה בלי שום אבדות"
כמדען־לוחם בחמ"ד א', הוא הוביל את הפיתוח של כמה כלי נשק חדשים. "בשלב הזה כבר נתנו לי מה שרציתי - חומרים כימיים, אספקה, גם מטוס. היה לנו בחור שנבר בארכיונים, בעיקר אמריקניים, שהכילו מסמכים שנתפסו בגרמניה אחרי מלחמת העולם השנייה. הביאו אליי מסמכים כאלה, משום שידעתי גרמנית. מצאתי בהם כל מיני רמזים שבעזרתם בניתי כלי נשק שלא היו לאף אחד. למשל, קליע של רובה שמכיל גז מדמיע. אם אתה רואה אויב בתוך בית, אתה יורה לעבר החלון, הקליע נכנס פנימה, פוגע בקיר, מפיץ את הגז המדמיע, ואנשים צריכים לברוח החוצה.
"יום אחד אני בא ליצחק שדה ואומר לו שאני יכול לנטרל טנק. הביאו טנק שנגנב מהבריטים בחיפה, ואני יריתי עליו כדור של גז מדמיע. בטנק יש משאבה שמכניסה אוויר, וכך הגז נשאב גם הוא פנימה, והנהג שהיה בפנים ברח. אמרתי ליצחק - הנה יש לך נשק אנטי־טנקי".
האמצעים הפיזיים שבהם השתמשו המדענים היו עדיין פרימיטיביים ומאולתרים. "פצצות תבערה מורכבות ממתכת כמו מגנזיום, ומחומר עשיר בחמצן. אתה לוקח את החמצן, מעביר אותו למגנזיום, וכך יוצר אנרגיה. באיזה חומר עשיר בחמצן אפשר להשתמש? אני מצאתי בארכיונים שהגרמנים לקחו גבס - יש בו חמצן, אבל הוא חומר יציב. לקחתי גם אני גבס, והוספתי חומר שנותן קצת אנרגיה התחלתית. זה שחרר את החמצן מהגבס והעביר אותו למגנזיום. ככה מגבס הרכבתי פצצת תבערה שהייתה הטובה ביותר בעולם, וזה על בסיס פיסת אינפורמציה קטנה שמצאתי בספרות גרמנית.
"בבית החום הזה", הוא מראה לי תמונה, "פיתחנו נשק סודי שאני לא יכול לדבר עליו. אמרנו שאם המצרים יפרצו מעבר לרחובות, נפעיל אותו. אף אחד חוץ ממני לא יודע היום מה היה הנשק הזה. לא נעשה בו שימוש בסופו של דבר, כי עצרו אותם בגשר עד הלום".
עוד כתבות בנושא
זרעיה הראשונים של תוכנית הגרעין הישראלית. משלחת חקר של חיל המדע בהר הנגב, 1949 | צילום: צילום: נדב מן, ביתמונה. האוסף הלאומי לתצלומים ע"ש משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית אוסף דיצי, צילום דניאל בן מאיר
משפט אחד במגדל
אנשי המחלקה, שכולם היו כאמור בעלי רקע צבאי, נשלחו מהמעבדה לשטח כדי להפעיל בעצמם את תוצרתם. ד"ר ארי בראל מציין כי לא היה לכך אח ורע בשום צבא בעולם. "בכל מקום, וגם בישראל המודרנית, נשמרה ההפרדה בין הממציא ובין החייל שעושה שימוש בפועל בהמצאתו", הוא כותב. "ב־1948 הדברים עבדו אחרת".
בכרך מתאר שהחמ"ד השתתף בפעולות משני סוגים: כאלה שהחיל עצמו הציע, וכאלה שהצבא ביקש ממנו להוציא לפועל. הפגזת משטרת עיראק־סווידאן (מצודת יואב) בנובמבר 1948 השתייכה לסוג השני. "בגלל המצודה הזו הדרך מהמרכז לדרום הייתה חסומה, וכל האספקה לנגב נעשתה רק באמצעות חיל האוויר. צה"ל ניסה במשך שישה חודשים לכבוש את המבנה, ולא הצליח. היו בו מאה אנשי קומנדו מצרים, ומוקשים מסביב. אפילו חיל האוויר ניסה לתקוף אותם, והם הפילו מטוס שלנו. אז באו אלינו ואמרו לנו: תעשו כישוף ותכבשו את המצודה. אמרנו: טוב, נעשה כישוף - נפתח נשק סודי.
"היו לנו פצצות של מטען חלול. החלטנו לקחת פצצה כזו ולשלח אותה מקיבוץ נגבה למצודה, עם 400 ק"ג חומר נפץ. איך משלחים פגז כזה למרחק של 1,600 מטר? בונים תותח שיוכל לשגר אותו. אני עמדתי על מגדל המים של נגבה וכיוונתי את האש. היה מסוכן מאוד. הפגז נורה, פגע בקיר החיצוני של המצודה, חדר פנימה עם להבה והדליק את חומרי הנפץ שבפנים. המצודה התחילה לבעור. שני חיילים מצרים נהרגו, השאר נכנעו, וככה כבשנו את המצודה בלי שום אבדות".
אלא שהקרדיט על ההצלחה, אומר בכרך, נגזל מחיל המדע. "אחרי ההפגזה בא יצחק שדה ואמר 'אני כובש את המצודה'. אבל המצודה כבר הייתה ריקה, החיילים ברחו! הייתה לו מחלקה של אנשי לח"י לשעבר, והוא נתן להם הוראה לפרוץ פנימה. כבשו מבנה ריק, ולא הזכירו את חיל מדע, שבזכותו זה קרה". לאחרונה הגיש בכרך בקשה רשמית לציין במגדל המים של נגבה, במשפט אחד, את חלקו של חיל המדע בכיבוש המצודה שאיימה על הקיבוץ.
הקרדיט לכיבוש ניתן לאחרים. שבויים מצרים במשטרת עיראק־סווידאן, 1948 | צילום: אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים ע"ש משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית, צילום כרמי בוריס
חרף הסיפור הזה, בכרך מתאר שהמדענים הצעירים זכו בדרך כלל להערכה. במסמך שנמצא ברשותו מספר אחד החברים: "תמיד היינו באיזה מצב של פעולת חירום. לא היו ימים של שקט. תמיד באים לחמ"ד לבקש כל מיני פתרונות. חמ"ד היה עושה הנפלאות. כאשר לא היו יודעים מה לעשות בשיטות קונבנציונליות, אמרו, בואו נלך אל הבחורים, אולי יש להם רעיון, אולי יפתחו לנו את הפתח".
"יש לומר לזכות המדענים שהם בכל זאת עשו המון דברים גדולים, אולי כי היו אנשים די צעירים ולא ידעו מספיק, ולכן היה להם דמיון", כך אמר איש החמ"ד צבי פלח, שנפצע במהלך כיבוש מצודת עיראק־סווידאן. פלח, לימים רקטור באוניברסיטת בן־גוריון, הסביר כי "לפעמים הם עשו דברים שאנשים אחרים, עם ידע, לא היו עושים, מתוך פחד שזה לא ילך. לפעמים כשאתה לא יודע משהו אתה מעז לעשות דברים, ואתה מגיע לפריצת דרך. אם אתה יודע הרבה מאוד, זה גם כן לא כל כך טוב".
"יום אחד אני בא ליצחק שדה ואומר לו שאני יכול לנטרל טנק. הביאו טנק שנגנב מהבריטים בחיפה, ואני יריתי עליו כדור של גז מדמיע. בטנק יש משאבה שמכניסה אוויר, וכך הגז נשאב גם הוא פנימה, והנהג שהיה בפנים ברח. אמרתי ליצחק - הנה יש לך נשק אנטי־טנקי"
לצד הפשטות והאלתור, ראשי המחלקה המדעית הבינו כבר אז שעליהם לשלוח ידם בפסגות הטכנולוגיה. כך באה לעולם משלחת גיאולוגית "שיצאה לנגב לחפש נפט ופוספטים – וחזרה עם זרעיה הראשונים של תוכנית הגרעין הישראלית", כפי שמתאר בראל.
"ארנסט ברגמן בא בפברואר 49' לבן־גוריון ואמר לו: אנחנו צריכים מיזם גרעיני", מספר בכרך. "ראש הממשלה נתן לו סמכות לארגן משלחת, והמשימה הוטלה על ישראל דוסטרובסקי – איש מכון ויצמן שחזר מאנגליה, אחרי שחקר שם חומרים רדיואקטיביים. ישראל פנה לשני גיאולוגים, אחד מירושלים ואחד מחיפה. אליהם צורפו עוד שמונה בחורים, וביניהם אני, כאיש חבלה". בכרך היה אחראי על מיקוש הגנתי של המחנה ופריצת דרך בוואדיות צפופים באמצעות חומרי נפץ. המשלחת יצאה בחודש מרץ אל הדרום כדי לתור את אוצרות הנגב, והשאר היסטוריה.
עוד כתבות בנושא
אמונה מיסטית ב"ראש היהודי". בן־גוריון ואלברט איינשטיין | צילום: Getty Images
לא לקחת, רק ללמוד
את הספר על החיל כתב בכרך לבקשתו של אפרים קציר. "הוא ביקש ממני לתעד את מה שקרה שם. לקח לי עשר שנים לראיין את מי שהיה קשור בזה, כשכל אחד אומר 'אני עשיתי ואני עשיתי'. היה עליי למיין את כל האינפורמציה, ובסופו של דבר כל מה שמובא בספר מבוסס על אמיתות ממש". המהדורה הראשונה ראתה אור ב־2009 בהוצאת משרד הביטחון, ואזלה במהירות. מהדורה שנייה ומדויקת יותר יצאה ב"מודן", ולפני שבע שנים הופיעה בחו"ל גם מהדורה באנגלית, ובה פרטים שלא מופיעים במהדורה בעברית.
לקראת סוף פגישתנו אומר בכרך שיש לו חוב להשלים. בגרסה האנגלית של ספרו מובא ציטוט מפרסומים זרים על פעילות נוספת של חמ"ד בזמן מלחמת העצמאות. כיבוש עכו, נאמר שם, "הצליח מכיוון שהחיילים הרעילו את המים על מנת לגרום לערבים דיזנטריה. כך, כשהם חלשים מהמחלה, נכבש המקום". סיפור דומה אירע גם בעזה: על פי מקורות זרים, חיילים ישראלים נשלחו להרעיל שם את המים. "תפסו אותם", מציין בכרך. "זו הייתה לוחמה ביולוגית, אבל לא קטלנית. רצינו רק לתת להם מכה שייחלשו, ואחרי הלחימה יבריאו".
מכתבו של בן גוריון | צילום: לע"מ
הזכרת מקרים שבהם חיל המדע לא קיבל את הקרדיט הראוי לו. בן־גוריון העריך את העבודה שלכם?
"בן־גוריון היה משוגע על העבודה שלנו. הוא בא לבקר אותנו בבסיס, ועוד לפני כן כשהיינו בהר הצופים הוא שלח לנו כסף, שנוכל לקנות דברים". בהוראתו של ראש הממשלה הראשון זכו חיל המדע ו"תע"ש חוץ" ב־45 אחוזים מתקציב הייצור והפיתוח המקומי של הנשק ב־48'.
חיל המדע הישראלי פעל במתכונתו הצבאית במשך ארבע שנים בלבד. בשנת 1952 הוא פורק והועבר למסגרת אזרחית, תחת משרד הביטחון. בכרך מצידו רצה בשלב הזה "לעשות קריירה", כהגדרתו. "אפרים קציר אמר לי שאני צריך ללכת למדע ולהקים דיסציפלינה חדשה. במסגרת הצבא לא יכולתי לעשות זאת. קיבלתי משרה באוניברסיטה ובשנות החמישים התחלתי ללמד סטודנטים לרפואה". בכרך היה זה שפיתח באקדמיה הישראלית את דיסציפלינת הרפואה הגרעינית, ועסק בביולוגיה המולקולרית של חקר הסרטן. "השקעתי בזה המון מאמצים. אפרים תמיד אמר שצריך ללמוד, וגם אני לא לקחתי דברים מוכנים, למדתי דברים חדשים שלא ידעתי". על פועלו רב השנים בחיל המדע ובאקדמיה הוא זכה בפרס מיוחד מנשיא המדינה שמעון פרס.
"בוגריו של חיל המדע היו האחראים העיקריים לעוצמתה הטכנולוגית הנוכחית של מדינת ישראל", כתב בראל. "התעוזה המנטלית, הרוח הרעננה והאמונה שהבלתי אפשרי הוא אפשרי אם רק רוצים בכך – הלכי הרוח שניטעו בהם בימים הסוערים של חיל המדע הצעיר – עיצבו את אופייה של האקדמיה הישראלית ודחפו אותה להישגיה המרשימים היום".
"אנחנו הנחנו את היסודות", אומר בכרך. "החברים שלי מאותה תקופה, שכבר אינם בחיים, היו המדענים המובילים במכון ויצמן, באוניברסיטת תל־אביב ועוד. זה השורש שממנו צמחו האילנות של התעשייה הביטחונית שלנו. אני יכול לומר מידיעה, שבעולם מעריכים את המדע הישראלי".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
עוד כתבות בנושא
