שנת 1831 כבשו המצרים את ירושלים מידי העות'מאנים, ואחרי מאות שנים של עמידה במקום והתקבעות כעיר מוזנחת, שכוחה ושולית - ירושלים התחילה להתעורר מחדש. סגנון שלטונם הליברלי יחסית של המצרים הקל על חייהם של היהודים והנוצרים בעיר, ועוד ועוד מבקרים מן החוץ החלו לפקוד אותה, בעיקר צליינים מאירופה. גם חזרתם של העות'מאנים לירושלים, כעשור לאחר מכן, לא הצליחה לעצור את המהפכה. השלטון הטורקי החדש היה שונה מקודמו, והבין את הפוטנציאל. הרפורמות שלו פתחו את ירושלים עוד ועוד לעולם. דרכים חדשות נסללו לעיר, והמעצמות לטשו אליה עיניים והקימו בה מאחזים משלהן. ב־1892 אף נסללה אליה מסילת הרכבת הראשונה.
אחד מסימניה המובהקים ביותר של תעשיית התיירות המתפתחת בעיר באותם הימים היה אלבומי הפרחים המיובשים. תחום הצילום היה עדיין בחיתוליו, ואחת הדרכים המעטות לחזור לאירופה עם מזכרת ממשית מארץ ישראל ומעיר הקודש הייתה רכישה של אלבום פרחים מיובשים כזה, באחד מדוכני הרוכלים בשוק העיר העתיקה. בשיא התקופה, מאות ירושלמים עסקו בייצור האלבומים האלה ובמכירתם. בהיעדר רישום מדויק אין לדעת כמה בדיוק נוצרו, אבל מאות כאלה שרדו, בעיקר בזכות הכריכה שהייתה עשויה ברוב המקרים מעץ זית מלוטש. כל אחד מהאלבומים ייחודי, ובכל אחד מהם פרחים אחרים שנקטפו ויובשו בטכניקה שאבדה מן העולם.
במרתפים של הספרייה הלאומית בירושלים מצוי אוסף ענק של אלבומים כאלה, שהם באופן טבעי נדירים וזקוקים לשימור קפדני, ולכן אי אפשר כמובן למצוא אותם על המדפים הרגילים. חלק קטן מהאוסף מוצג כיום בתערוכה החדשה "יש פרחים" במשכנה החדש של הספרייה הלאומית. רגע לפני פתיחתה הרשמית של התערוכה לציבור (היא מוצגת מ־1 באוגוסט ועד פברואר 2026), הגעתי לספרייה הלאומית כדי לשוחח עם הממונים על התערוכה ועל האוסף: אוצרת התערוכות נטע אסף, אוצר אוסף ישראל ד"ר חזי עמיאור, ואוצר מדעי הרוח הכלליים ד"ר סטפן ליט.
אז כיצד בוחרים לעשות תערוכה דווקא על פרחים? "הרעיון נבע מעניין אישי שלי", אומרת אסף, "אבל גם מההבנה שיש לנו כל מיני ביטויים מעניינים של פרחים, חלקם באופנים לא צפויים, באוספי הספרייה. פרחים מספרים סיפור סמלי, קהילתי ומדעי על מקום ועל זהות. אנחנו חיים בתקופה לא יציבה, אפלה ומורכבת, ואחד הדברים שהלכו איתי כמעין קמע היה מה שכתבה לאה גולדברג בספטמבר 1939, בפרוץ מלחמת העולם השנייה: 'לא זכות בלבד היא למשורר בימות הזוועה לשיר שירו לטבע, לאילנות הפורחים, לילדים היודעים לצחוק, אלא חובה, החובה להזכיר לאדם כי עדיין אדם הוא, כי קיימים בעולם אותם הערכים הפשוטים והנצחיים העושים את החיים ליקרים יותר'. אנשים מחפשים את זה עכשיו, את השיר של הטבע, ולא בהכרח ממקום של בריחה אלא ממקום של אמונה בחיים ובאדם".
עושר של ארץ ענייה
כשתכננה את התערוכה, מספרת אסף, היא לא ידעה שתערוכות פרחים מתוכננות להתקיים באותה העת ממש ברחבי העולם: "עכשיו יש כאלה בלונדון, ברומא, אפילו במוזיאון תל־אביב", היא אומרת. "העולם כולו משופע כרגע בפרחים. אצלנו זאת תערוכה מגוונת מבחינת החומרים שהיא כוללת: מוזיקה, ספרים, כרזות, עבודות וידיאו, וגם יצירות אמנות חדשות שנוצרו בהשראת האוספים".
איך מתחילים לחפש פרחים מתאימים לתערוכה בין שישים מיליון הפריטים בספרייה?
"כמו בכל תערוכה, היינו צריכים להחליט מאיפה הסיפור הזה מתחיל. היה אפשר להתחיל אותו בספרי מדע ובוטניקה לטיניים עתיקים, למשל, או במופעים של פרחים בתנ"ך, אבל בחרנו להתחיל אותו במרחב המקומי ובעת המודרנית, סביב מאה השנים האחרונות. מכאן הדרך הייתה קצרה לאלבומי הפרחים המיובשים. הבחירה הייתה גם בגלל חשיבות האוסף. הוא גדול, אנחנו גאים בו, וממש לאחרונה כולו נרשם וקוטלג במרשתת. מבחינתנו זאת הזדמנות לחגוג את העניין".
התערוכה מתחילה בפרחים שנקטפו באופן מסחרי למטרה תיירותית, ממשיכה בגלויות פרחים שילדי ישראל היו שולחים לילדי הגולה, ומסתיימת בכרזות שמנסות לחנך את הנוער הישראלי לא לקטוף פרחים.
"נכון. היה כאן שינוי תרבותי: מתעשיית תיירות לגיטימית לחלוטין שמחזיקה את העיר כלכלית, דרך ספורט לאומי במדינת ישראל הצעירה, ועד ההבנה שאם נמשיך ב'ספורט' הקטיף הזה, יש סיכון שנביא להכחדתם של מינים".
את ראשיתו של ה"ספורט" הזה תיארה בזמן אמת צליינית בלתי צפויה. הסופרת השוודית סלמה לגרלף – האישה הראשונה שזכתה בפרס נובל לספרות – ידועה בזכות ספרה "מסע הפלאים של נילס הולגרסון", על הילד שהתכווץ ויצא למסע חובק עולם עם להקת אווזי הבר. אבל ספרה "ירושלים", שנכתב לאחר ביקורה כאן בשנה האחרונה של המאה ה־19, הוא אחד המקורות היפים ביותר המתעדים את שיגעון הפרחים הצבעוניים של תיירי הארץ בעת ההיא.
כך תיארה לגרלף את מלאכת הכנת אלבומי הפרחים המיובשים: "כמו שאוספים בארצות אחרות גרגרים ופירות, כך יוצאים בארץ ישראל לקטוף פרחים. מכל המנזרים, מכל מוסדות המיסיונרים, יוצאים לקטוף פרחים. חברים עניים של העדות היהודיות, תיירים אירופים ופועלים סורים נפגשים יחד בעמקי הסלעים הפראיים וסלי פרחים בידיהם. בערב שבים כל הקוטפים האלה הביתה עמוסים כלניות, יקינטוני פנינים, סיגלים ופרחי צבעוני, חבצלות ואורכידיאות.
נטע אסף, אוצרת התערוכות בספרייה | צילום: נעמה שטרן
"ובחוץ, בחצרות המנזרים ובבתי החולים הרבים של העיר הקדושה, עומדות גיגיות אבן כבירות, שבהן שמים את פרחי האביב במים. ובתאים ובחדרים טרודות ידיים עסקניות לשטוח את הפרחים על פני גיליונות נייר גדולים, לייבשם.
"ולאחר שהכלניות והיקינתונים מיובשים היטב הם נארזים לזרים קטנים וגדולים, בצירופים יפים ובצירופים פחות יפים, ומודבקים על גבי כרטיסים או אלבומים קטנים מכורכים לווחים של עצי זית, שעליהם מצויר: 'פרחים מארץ ישראל'.
"ועוד פעם נודדים כל אלה ה'פרחים מציון', 'פרחים מחברון', 'פרחים מהר הזיתים', 'פרחים מיריחו' לכל מרחקי ארץ. הם נמכרים בחנויות, נשלחים במכתבים, ניתנים לזיכרון. והרחק יותר מפניני הודו נפוצים הפרחים הקטנים האלה, העושר היחידי של הארץ הקדושה הענייה" (התרגום מתוך מאמרו של ד"ר עמי זהבי על אלבומי הפרחים המיובשים באתר קק"ל).
מזכרת, קישוט, בוטניקה
לדברי ד"ר עמיאור, אלבומי הפרחים היו ז'אנר אמנותי ומסחרי גם יחד. "זה התחיל באמצע המאה ה־19: מוצר שנמכר בירושלים ובארץ ישראל בתור 'אלבום פרחים מארץ הקודש'", הוא אומר. "המדפיס מכין את האלבום, כשהכריכה עשויה כאמור מעץ זית - עוד מייצג של ארץ ישראל - וזהו המוצר הבסיסי. אחר כך הולכים למנזרים ומקומות אחרים, ובעבודת יד מוסיפים את הפרחים אל תוך האלבום. כל אלבום מיוחד ושונה. לדעתי יש קסם מיוחד במשהו חי מלפני מאה שנים: אומנם מיובש, אבל חי".
בעיניו, זאת הייתה בעיקר מזכרת מטיול, כמו מזכרות אחרות המוכרות לנו היום. "מי שנותר מאחור, באירופה, רצה לפחות לראות משהו מוחשי ובלתי אמצעי מהארץ", הוא אומר. "כשעולם הצילום החל להתפתח, צילומים מארץ ישראל היו מוצר מבוקש, אבל עוד לפני כן היו מפות שציירו אנשים שביקרו כאן, וכמובן אלבומי הפרחים. עד לפני עשרים או שלושים שנה אנשים היו מארגנים ערב שקופיות על הטיול שלהם בחוץ לארץ. אלבומי הפרחים הם בעצם ערב שקופיות כזה, מזכרת חיה, במסגרת האפשר, לטיול".
ד"ר ליט: "יש אלבומים שמלאים ציורי קדושים, והפרחים שם חוזרים על עצמם בלי שום הסבר עליהם, כי הם בכלל לא העניין אלא רק אלמנט קישוטי. זה מוצר אירופי לחלוטין. כשהיהודים נכנסו לתעשייה הזאת, בשנות העשרים והשלושים של המאה ה־20, הפרחים כבר תועלו לכיוון של פרסומת ליישוב היהודי: אפשר לראות אלבומי פרחים מקבר רחל ומהכותל, אבל גם מערים חדשות כמו תל־אביב".
אסף מבהירה שהמשמעות הבוטנית והמדעית של האלבומים הייתה שולית. "במעט מאוד מהם יש בכלל היבט בוטני־מדעי, בעיקר כאלה שהופקו במושבה האמריקנית בירושלים. הפרחים שנקטפו להכנת האלבומים הללו נקטפו רק בחודשי האביב והחורף, כשהם יפים ופורחים, כי מן הסתם בקיץ אין כל כך מה לקטוף, וכל הפרחים המיובשים באלבומים נקטפו באזור ירושלים, גם אם כתוב שאלה 'פרחי ערבות הירדן' או 'פרחי השרון'. לכן הכלניות תמיד אדומות - לא תמצא כלניות סגולות או ורודות, צבעים שמאפיינים אזורים אחרים בארץ. למעשה, לא תמצא באף אחד ממאות האלבומים האלה פרח שאינו גדל באופן ברור באזור ירושלים. כלניות, רקפות, חרדל - כל מה שזמין באזור".
ד"ר עמיאור: "המוציאים לאור היו בירושלים והתעשייה הייתה ירושלמית בעיקרה. אף אחד גם לא בדק את זה בוטנית, לאף אחד לא באמת היה אכפת אם הפרח הגיע מהשרון או מחברון. זאת הייתה מסגרת נרטיבית שמספרת סיפור, פחות משנה אם הסיפור הזה נכון".
צילום: ג'יי והוטי פומרנץ
כאמור, רוב אלבומי הפרחים ששרדו כרוכים בכריכות עץ זית, אבל באופן אבסורדי דווקא האלבומים הזולים יותר והפשוטים יותר, שכריכתם עשויה קרטון, נחשבים היום לנדירים ויקרים יותר: רובם פשוט לא שרדו את שיני הזמן. "יש כמה כתבות מעיתוני התקופה שאפשר להבין דרכן כמה הכנסות היו ממכירות של אלבומים כאלה, אבל אין מחירים של אלבום יחיד", אומר ד"ר ליט. "קודם כול, כי היו הרבה סוגים. אלה היו אלבומים מלאכת יד, מוצר מסחרי אבל לא משהו שאפשר לתת לו תג מחיר ברור. שנית, אלה דברים שאנשים היו מוכרים בשוק בעיר העתיקה, בדוכן. לא הייתה חברה מסוימת שעשתה את זה והייתה יכולה לפרסם מחירים".
איך הגיעו אליכם האלבומים?
ד"ר עמיאור: "הספרייה הלאומית נוסדה כשרוב היהודים עדיין גרו בחוץ לארץ, בתחילת המאה ה־20, והרבה מאוד אוספים הגיעו מיהודים בחוץ לארץ שאספו דברים ואחרי כמה דורות החליטו שכדאי להעביר אותם לשימור בספרייה. אבל לחפצים יש עוד הרבה דרכים להגיע לפה. מכירות פומביות, למשל. בארכיון יעקב ורמן, פרופסור לביולוגיה שעלה ארצה מגרמניה בשנת 1933, יש עשרות אלבומי פרחים מיובשים מארץ ישראל, שפרופ' ורמן קנה בכל פעם שהיה יכול. הספרייה הלאומית רכשה את הארכיון כולו בשנת 2008".
אסף: "חשוב להדגיש שהאלבומים האלה, שרק מיעוטם מופיעים בתערוכה החדשה, נסרקו כולם. הם זמינים לצפייה באתר הספרייה, ואפשר לדפדף בכל אחד מהם באיכות גבוהה. אבל שום דבר בעולם לא יכול להחליף את הצפייה בדבר עצמו באופן בלתי אמצעי, ואת זה רק התערוכה יכולה לספק. בעיניי זה מרגש לראות את עלי הכותרת של הפרח הזה, שמישהו קטף לפני מאה שנה בהרי ירושלים, ייבש אותו, הדביק אותו, מכר אותו - והספר הזה הגיע באונייה לאיזה בית בורגני באירופה, שהה שם כמה דורות ועשה את דרכו בחזרה הביתה, לירושלים".
סיפורים בין הדפים
תהיתי אם מי שמגיעים לספרייה בכלל מתעניינים בתערוכות. לדברי אסף, רבים מהם נמצאים בספרייה בתדירות כזאת, שבוודאי ראו את התערוכה ביומה הראשון או השני, ומאז ואילך יבואו לצפות בה שוב רק אם יעלה בהם הרצון, אבל עיקר עיסוקם בספרייה הוא בלב תפקידה: בספרים. "אנחנו מבחינים בין כמה סוגים של אנשים שמגיעים לפה", היא אומרת. "יש קוראים שבאים להשתמש באולמות הקריאה. יש אנשים שבאים לפה כמעט באופן יומיומי כדי לעבוד - סטודנטים, עיתונאים, שופטים שמגיעים לכתוב את פסקי הדין שלהם, תלמידות מדרשה, תלמידות אולפנה. אנחנו שמחים שכולם באים, והקהל מגוון. אבל מאז ומעולם הספרייה הייתה מקום לפעילות שאינה רק באולמות הקריאה, ובבניין החדש זה מתבטא ביתר שאת. יש לנו כאן אירועי תרבות ותערוכות, פעילות לכל המשפחה, פעילויות לילדים ואפילו פסטיבל סרטים.
| צילום: ג'יי והוטי פומרנץ
"כדי להיכנס לאולמות הקריאה והספרים צריך לפתוח כרטיס קורא באופן חד־פעמי, דרך אתר הספרייה. הביקור התיירותי בספרייה נעשה כך שרוכשים כרטיס ואז יש כניסה לכל התערוכות - תערוכת הקבע והתערוכות המתחלפות. יש שבאים רק כדי לראות את המבנה, ואז הם מגיעים לדלפק הקבלה ושם אומרים להם שיש גם תערוכות, ושהם מוזמנים אליהן בתשלום. כיום יש פה שתי תערוכות מתחלפות – 'יש פרחים' ו'אל הספריות הפנימיות', תערוכת יחיד של אמנית וידאו. באולם הקריאה יש תערוכה נוספת, 'המסע אל החאג'', שקשורה לאוספי האסלאם שלנו".
קיום תערוכות, אירועי תרבות ופסטיבל סרטים וכדומה – זאת לא כניעה למציאות של תרבות קריאה הולכת ופוחתת?
"אוספי הספרייה אינם רק ספרים. הספרייה הלאומית אוספת טקסטים, ולטקסטים יש המון מופעים: ספר, כתב־יד, ארכיון, כרזה, צילום, מוזיקה, עיתון. אנחנו גאים בכל האוספים שלנו. התערוכות בספרייה נועדו לחשוף את האוספים המגוונים. השימוש בווידאו ובאמצעי המחשה כאלה ואחרים - זה מה שעושים בתערוכות היום בכל העולם. אני לא רואה בזה כלי אפולוגטי, בבחינת 'בואו תראו, יש פה מסך'. ככה אני גורמת לחומרים האלה לקבל עוד משמעות, אני עוטפת אותם בהקשרים נוספים ומחברת בין דברים. זו פרקטיקה מוזיאלית מקובלת שמאפשרת חיבור בין אוספים, וחיבור בין יוצרים צעירים ועכשוויים ובין האוספים שלנו, כדי שיקבלו מהם השראה וייצרו מהם דברים חדשים".
ד"ר עמיאור: "הרבה שנים תפקדנו כספרייה אקדמית בתוך הקמפוס. כחלק מתהליך ההתחדשות והפיכתנו לספרייה הלאומית של העם היהודי, הבנו שהספרייה לא יכולה להיות מוסד לאומי אם היא תהיה רק מקום שעומדים בו ספרים. חלק מההתחדשות הוא התפיסה שהספרייה מציעה הרבה יותר מאשר 'שב ותקרא ספר', אלא חוויות שכוללות גם תערוכות, מופעי תרבות, אתר אינטרנט ורשתות חברתיות פעילות.
"פרח הוא סמל בכל תרבות, וגם אצלנו. בבניית תערוכה כזאת אתה עובר בין תחומים שבהם הפרח היה הרבה יותר מאשר הפרח עצמו, ובאלבומים האלה זה מודגש. נושא רוחב כמו הפרחים מאפשר לך לטייל באוספי הספרייה ולספר דרכם סיפורים לא צפויים".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il