תיק סיכום מלחמת יום הכיפורים של יחידה 300, השמור בארכיון צה"ל, מספר על אירועים בלתי צפויים – ודווקא מהסוג החיובי. ב־7 באוקטובר 1973, יממה אחרי שפרצה המלחמה, אישר צה"ל לגייס שתי פלוגות מילואים של היחידה. החיילים "זרמו בכמויות עצומות בלי שיקראו להם", נכתב בתיק. "קשה לתאר את הנכונות ורוח ההתנדבות של הגדוד", ציין בסיפוק קצין הקישור, סרן לביב נסראלדין. הסמג"ד, רב־סרן יגאל מזיאד, אף הוסיף: "הרבה עריקים התגייסו למלחמה, ולפי דעתי יש למחול על עבירתם".
יחידות רבות גייסו אז כמובן את כוחות המילואים שלהן, אולם לוחמי גדוד 300 היו יוצאי דופן בהיבט חשוב אחד – הם היו בני מיעוטים. "פלוגת פכרי מתגברת את יישובי מחוז מירון ומפעילים (כך במקור - מ"פ) חיוניים כנגד חבלנים בקו הגבול", מתארים המסמכים את המשימות שמילא הגדוד במלחמה. "זאת בעוד פלוגת נאזם מאבטחת את החפ"ק הפיקודי (...) בפני חבלנים וקומנדו סורי מוטס". פלוגה אחרת השמידה חוליית מחבלים, בפעולה שבוצעה "ללא דופי", ועוד פלוגה שיתפה פעולה עם חיל האוויר בחיפוש אחר שרידי מטוסים ישראליים שנפלו ברמת הגולן. הלוחמים הצליחו לאתר את מרביתם, "בשיתוף פעולה עם כפריים אשר סייעו בידי יחידתנו על ידי מתן אינפורמציה הולמת".
שלושה מחיילי היחידה נפלו במלחמת יום הכיפורים ועשרה נפצעו. בין אלה היו גם חיילים שהשתלבו בגולני ובשריון, וחייל אחד שהיה אז בקורס מ"כים. בתיק מובעת שביעות רצון מתפקודם של חניכי הקורס המשתייכים ליחידה 300. חלקם אף סיימו את הקורס בהצטיינות, ובתיק הסיכום נכתב כי אם תהיה השקעה בנשק טוב יותר ובאמצעים משופרים, תוכל יחידת המיעוטים להשתדרג, וכך ירוויח צה"ל "עוצבת חי"ר נוספת בצפון".
טבעי שישרתו ביחידה משלהם. אימוני ירי של מגויסים צ'רקסים למרגלות הר תבור, מלחמת העצמאות | צילום: באדיבות צה"ל ומערכת הביטחון
לצד זאת, מפקדים ביחידה 300 טענו כי פיקוד הצפון היה יכול להטיל עליה יותר משימות מבצעיות. חיילי היחידה בדרום נותרו מתוסכלים, היות שלא הופעלו כלל, ורק ישבו בכוננות. "נפוצו שמועות שחיילי היחידה אינם מסוגלים לבצע שום משימה", נכתב. "ואם זה כך, מדוע שולחים אותנו קדימה לחרמון? שישאירו אותנו כאן. אם אין צריכים אותנו בצה"ל, שישלחו אותנו הביתה!". אחרים תהו: "מדוע אין ברדיו שיר אחד לפחות על יחידת המיעוטים? כמעט על כל יחידה חובר שיר, וכמעט לכל יחידה ישנו צוות הווי או להקה, רק לנו – שום דבר!". סגן סאלח חיר הלין כי "אין עושים מספיק ביחידה לחיזוק המוראל הצבאי", וחתם את דבריו: "נשק אפשר להחליף ולתקן, אך מוראל של חייל אין להחליף".
סיפורה של יחידה 300 משקף במידה רבה את סיפור היחס המורכב של מדינת ישראל כלפי שילוב בני מיעוטים בצה"ל. "היחידה הזאת הוקמה כפשרה בין לשמור את הערבים מחוץ לצבא, ובין לגייס אותם לצה"ל בלב ונפש", אומר המזרחן ד"ר מוטי קידר. "עם הזמן היא הלכה והתפוררה, מכיוון שהדרוזים, שהיו רוב חייליה, החלו להתגייס לכלל היחידות בצה"ל".
על הדרוזים ועל הצ'רקסים חלה חובת גיוס; לעומתם ערבים נוצרים ומוסלמים מגיעים לצבא כמתנדבים. מה גורם להם ללבוש את מדי צה"ל?
"בקרב הערבים יש מי שחשים שאין להם מדינה אחרת. מדינת ישראל מגינה עליהם, מעניקה להם זכויות וגם מעניקה להם זהות שהיא לא סורית או פלסטינית. גם אם הזהות הדתית שלהם מוסלמית, אין בכך סתירה לגישתם כלפי המדינה. הם מניחים את הדת במקום אחד ואת נושא האזרחות במקום אחר".
סקירה של מסמכים מארכיון המדינה ומארכיון צה"ל - שחלקם היו חסויים במשך שנים רבות, ונפתחו לעיון בעקבות פנייתנו - מעלה כי מצד אחד יש במדינת ישראל שאיפה מסוימת לגייס את הצעירים הערבים, ומצד שני תמיד מונחת יד על השיבר, לוודא שגיוסם לא יתעצם ויהפוך לזרם של ממש. מנהיגי העדות נעים בין התנגדות לשירות בצה"ל ובין שיתוף פעולה עם יוזמות גיוס, לעיתים מאחורי גבם של בני קהילתם. מהתיקים מזדקרים גם לא מעט מכתבי תחינה של צעירים ערבים שביקשו להתנדב לצה"ל או למשטרת ישראל; חלקם נדחו שוב ושוב, לרוב ללא נימוק. "אני לא איש פוליטי. אני מזוהה עם מדינת ישראל, המדינה שלי, וכואב את הבעיה לגבי מצבו של הערבי הנאמן למדינת ישראל", מסביר אחד מהם במכתב שנשלח ב־1983 ליועץ ראש הממשלה לענייני ערבים. בתחתית המכתב הוא מוסיף, לצד שמו: "האזרח הנאמן למדינת ישראל בין הפטיש לסדן".
ריגול בכפר החצוי
המחסור בכוח אדם בצה"ל, ובעיקר בכוח לוחם, שב ועולה לכותרות מאז תחילתה של מלחמת חרבות ברזל. הדיון הציבורי והוויכוחים הפוליטיים מתמקדים בנושא גיוס החרדים, אך במקביל פועל הצבא, בחתימה נמוכה יותר, לעודד התנדבות של צעירים מוסלמים ונוצרים לשירות. גדוד 300 כבר פורק, אבל בצה"ל יש מסגרות אחרות - יחידה של גששים בדואים וגדוד הסיור המדברי, שמשרתים בו בעיקר בדואים אך גם ערבים־נוצרים ואפילו יהודים. במהלך המלחמה הוקם גם גדוד מילואים בדואי ראשון. בצד אלה, יש בקרבם גם מי שמתגייסים ליחידות מגוונות בצה"ל, כולל יחידות החי"ר.
ועם כל זה, ברור שגיוס המוני של המגזר לא צפוי בעתיד הקרוב; הערבים אינם נעים בכמויות אדירות לבקו"ם. כבר בישיבה שהתקיימה בכנסת ב־24 בפברואר 1960 אמר ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן־גוריון: "אני חושב שהיינו עושים משגה כבד אילו מפני העיקרון של השוויון, היינו מכריחים את הערבים שאינם רוצים בכך לשרת בצה"ל, שתפקידו העיקרי למנוע מלחמת השכנים הערביים בנו. (...) רק לאחר שביררנו שאין בעניין זה חילוקי דעות, קיבלנו את העיקרון של גיוס חובה של הדרוזים. אבל לא הכרחנו אחרים לקיים את החובה המוטלת על כל אזרח בישראל".
פרופ' ליאב אורגד, מנהל משותף של מכון רובינשטיין לאתגרים חוקתיים באוניברסיטת רייכמן, חקר את נושא גיוס הערבים לצה"ל. "כשחוקק חוק שירות הביטחון, שהחיל חובת גיוס על כולם, בן־גוריון לא רצה לגייס את ערביי ישראל, שחלקם נלחמו נגד המדינה", מסביר אורגד. "הוא החליט לא לגייס אותם כעניין של פרקטיקה, אך לא הכניס זאת לחוק, בגלל חשש מטענות על פגיעה בעקרון השוויון. לישראל היו מחויבויות שבן־גוריון הכניס להכרזת העצמאות, גם מחויבויות בינלאומיות, ולכן החוק קבע שעל כולם להתגייס".
דווקא מהקצה השמאלי של המפה הפוליטית נשמעה תביעה לגייס לצה"ל גם את הערבים. בדיון בכנסת בינואר 1950 תהה ח"כ תופיק טובי מהמפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י): "מדוע מוציאה הממשלה מכלל השירות הצבאי את האזרחים הערבים בגיל הגיוס, אף כי רבים מהם גילו נכונות למלא את חובותיהם כאזרחים התובעים ליהנות מכל הזכויות? אין ספק שזוהי אחת התופעות הבולטות של ההפליה הגזעית במדיניותה של הממשלה, העומדת בניגוד לכל מאמץ לרכוש את ידידותם של ההמונים הערביים". מנגד, דו"ח סודי שמופיע בתיק יועץ ראש הממשלה לענייני ערבים, מספר שגם אחרי נאומו של טובי לא העלתה מק"י דרישה מעשית לגייס בני מיעוטים, משום שעמדה כזאת לא הייתה פופולרית ברחוב הערבי. לפי ההסבר בדו"ח, הממשלה לא החליטה על גיוס כולל של ערבים "כדי למנוע מצב שבו אח יצטרך להילחם באח, ועמדה זו התקבלה על ידי הערבים בסיפוק רב".
הסוגיה הסבוכה עלתה גם מהשטח: כשפורסמו צווי גיוס כלליים לצה"ל התייצבו לא מעט ערבים בלשכות הגיוס. מנהליהן, צוין באחד המסמכים השמורים היום בארכיון צה"ל, "עומדים במצב בלתי נוח נוכח אי הבהירות הקיימת בבעיה זו ואינם יודעים איך לטפל במתייצבים מבני המיעוטים". יהושע פלמון, היועץ לענייני ערבים במשרד ראש הממשלה, סבר שאין לגייס אותם. הוא כתב מכתב בנושא לסא"ל נחמיה ארגוב, מזכירו הצבאי של בן־גוריון, והלה שרשר אותו לברוך רוזנטל, בכיר באגף הגיוס של משרד הביטחון. "נתבקשתי להודיעך: אין לפרסם צווי התייצבות לצבא או למילואים למקומות יישוב ערביים טהורים. באופן זה לא תתעורר במקומות אלה השאלה בכלל. אשר למקומות יישוב מעורבים, בהם מתפרסמים צווי התייצבות המחייבים אף את בני המיעוטים הגרים במקומות אלה – יש לתת לערבים המתייצבים בלשכות הגיוס תעודות דחייה".
דרוזים - טקס בבית הקברות העצמאות בקרב על הכפר ינוח בגליל העליון ונקברו בקבר אחים | צילום: באדיבות צה"ל ומערכת הביטחון, צלם- סלומון מקסים
היישובים הערביים במדינת ישראל היו נתונים אז תחת ממשל צבאי, תושביהם עברו בידוק במחסומים, ובמסמכים נוכח החשש כי האוכלוסייה הזאת היא עדיין אויב פוטנציאלי. מאידך גיסא, חוקרי התקופה אומרים כי לא נמצאו ראיות לתשתית חבלנית גדולה בקרב האוכלוסייה. "נכון שהם החביאו פה ושם מסתננים, אבל הם עצמם לא התארגנו ולא קיימו פיגועים", אומר ד"ר יאיר בוימל, היסטוריון של המזרח התיכון שחקר את מדיניות הממסד הישראלי כלפי האזרחים הערבים בעשורים הראשונים של המדינה. "אחד מתפקידי הממשל הצבאי היה להשאיר בקרב הערבים את הפחד מהצבא כמו שהיה ב־48'. המטרה העיקרית הייתה למנוע מהם אזרחות ולא להכיל אותם במנגנוני המדינה, כדי להקל על טרנספר שלהם בסיבוב הבא".
אלוף במיל' מתן וילנאי, שבתפקידיו השונים בצה"ל היה במגע עם האוכלוסייה הערבית, משיב גם הוא בפסקנות לשאלה אם עלה חשד לקשר ערבי־ישראלי שמטרתו פגיעה בביטחון המדינה: "עבדתי עם שב"כ באופן צמוד, והם לא העלו את זה אפילו פעם אחת. תמיד סברתי שאם נגייס את הערבים, זה יכול להפוך אותם לחלק מאיתנו בצורה ניכרת יותר. הגששים למשל הצילו אותנו: בימים של 'ארץ המרדפים' לא היינו יכולים לעשות שום דבר בלעדיהם. במצבים הכי מסוכנים, הם היו בשפיץ".
המסמכים מאז מצביעים בכל זאת על אירועים שיש בהם פוטנציאל סכנה. דו"ח משנת 1949 מספר כי "המושל הצבאי של ואדי ערה ממשיך לתת לערבים תעודות מעבר את הגבול (...) דבר זה גורם בלי ספק להעברת ידיעות לאויב". עוד מתריע המסמך ש"כפרים אשר חציים בידינו וחציים בידי האויב משמשים כמרכז להעברת ידיעות". ההמלצה היא "לקבוע חוק האוסר התקרבות אל הגבול עד 300־500 מטר".
מכתב שנשלח באותה השנה ממפקדת הצפון – גלגולו המוקדם של פיקוד צפון – מדווח למשטרה ולשב"כ כי הכפרים הערביים בתחומי המדינה מקיימים קשר עם ערבים מעבר לגבול. המסמך, המסווג "סודי", מספר בין השאר על לכידת מסתנן שבאמתחתו מכתב עבור מוכתר של אחד הכפרים, מה שהעלה חשד למזימה טרוריסטית. פרטיה של המזימה מושחרים במסמך, ואינם חשופים לעיני הציבור עד היום.
נצא מהארץ ולא נתגייס
בקורותיה של מדינת ישראל היה חלון זמנים קצרצר שבו נקראו בני הנוער הערבים להירשם לגיוס לצה"ל. הייתה זו החלטה של פנחס לבון, שר הביטחון בממשלת משה שרת. הנימוק של לבון, כמתואר במסמכים מ־1953, היה "בתוך התהליך לשחרר את האוכלוסייה הערבית מהרגשת הפליה, ומתוך הרצון להשוותה בזכויות ובחובות אל כלל תושבי הארץ". קריקטורה שהתפרסמה בעיתון "זמנים", יומון המפלגה הפרוגרסיבית בישראל, הראתה ערבים חבושי כאפיות עומדים בתור ללשכת הגיוס, ואחד מהם משיח לשני: "עתה אוכל להיפגש ביתר קלות עם משפחתי בנבלוס", הלא היא שכם.
משה דיין, אז כבר רמטכ"ל, התרעם במכתב ללבון על כך שהדיון הראשון בנושא התקיים בפורום הוועדה העליונה לענייני ערבים, ולא במטכ"ל. "סבורני כי טוב יהיה שההצעה תובא ותומלץ על ידך הואיל וחוששני כי הלך הרוחות הכללי במטה (וזו גם גישתי הראשונית) – הוא נגד הקמת יחידות ערביות בצה"ל. ייתכן שדבר זה נובע מתוך אי הבנת הגורמים המחייבים זאת והסברתם תשכנעם".
משפורסמו צווי הגיוס המופנים לכלל האוכלוסייה, היו צעירים ערבים שקסמה להם "האפשרות לשאת נשק וללבוש מדי צה"ל ובהזדמנות הקרובה לצאת מחיי השגרה המשעממים של החברה הערבית". גורמים ערביים מעבר לגבול פיזרו איומים לבל יעז איש להתגייס ל"צבא ההתנפלות הישראלי", ומאמר בעיתון ירדני הזהיר שאין כוונה לשלב את מגויסי המגזר ביחידות צבאיות של ממש אלא במסגרות של עבודת כפיים. "אין ספק שיישלחו לנגב הרחוק והשומם וימלאו תפקיד של חוטבי עצים ושואבי מים", נכתב שם. מסמך מ־7 בספטמבר 1954 מראה שלבון אומנם ניסה להימנע מגיוס ערבים לשירות קרבי. מצד אחד דרש סריקות לאיתור ערבים ש"משתמטים מהרישום המוקדם", ומצד שני הדגיש: "הבדיקה הרפואית צריכה להיות קפדנית במגמה להמעטת מספר האנשים שאפשר להציבם ליחידות לוחמות".
שאיפתו של לבון הייתה שיחידות מיעוטים ייועדו רק לערבים מוסלמים ולערבים נוצרים, ואילו הדרוזים ישרתו ביחידות "היהודיות". אם יוקמו בסופו של דבר מחלקות נפרדות בתוך יחידות יהודיות, הדגיש שר הביטחון, "גם אם תפקידם יהיה שירותי ביסודו, לא יוגדרו כיחידות שירותים או עבודה. ברור שיהא צורך לתת להם אימון צבאי בסיסי, גם אם לא מתקדם".
דו"ח סודי על רישום בני המיעוטים לצה"ל באותם הימים פירט את היחס לגיוס בעדות השונות. בקרב הנוצרים, נאמר שם, "הורים אמידים פודים את בניהם משירות צבאי". על הבדואים מהנגב נכתב כי הם "סולדים מכל דבר שהוא חובה", וכי יש להמשיך את גיוסם על בסיס התנדבותי. בין ערביי המשולש המוסלמים "התגבשה דעה שהממשלה החליטה לגייס ערבים מתוך הכרח לתת סיפוק לרגשות היישוב היהודי שעינו צרה בערבים, הצוברים הון מאז קום המדינה על חשבון התושבים היהודים בלי שהערבים יישאו בעול החובות כלפי המדינה". הדרוזים קיבלו את הגיוס כעובדה, והיה להם חשוב לשמור על המעמד שרכשו הודות לשירותם בצבא, ולכן תגובתם הראשונית הייתה סירוב לשרת יחד עם המוסלמים. במגזר הערבי, כך דווח, היו מי שמיהרו להירשם ללימודים, כי השמועה גרסה שסטודנטים לא יגויסו. צעירים אחרים בחרו לרדת במשקל, כדי להיחשב לא כשירים לשירות צבאי. "פה ושם נשמעו קולות שבאם לא תהיה ברירה, יצטרכו הצעירים לצאת את הארץ ולא להתגייס", נכתב בדו"ח.
צו הרישום פורסם ב־9 ביולי 1954. חרף כל האזהרות וההתנגדויות, ברגע האמת נרשמו שיעורי התייצבות נאים, וההליך התקדם ללא הפרעות מיוחדות. לרישום שהחל לקראת סוף יולי בכפרי המשולש ובכמה מקומות בגליל הגיעו יותר מ־4,000 צעירים. "רובם עושים רושם טוב ומביעים את שביעות רצונם שיוכלו לשרת בצבא. הם מתעניינים לדעת באיזה חיל ישרתו, רבים מהם ביקשו לרשום אותם לחיל הים, לטנקים וכו'". בצד אלה תועדו תגובות של חשש מהצבה "בקו הראשון כמזון לתותחים", ועלתה התהייה: "הייתכן שנוכל לאחוז בנשק מול אחינו ובני דודינו?"
"תפקידו העיקרי (של צה"ל) למנוע מלחמת השכנים הערביים בנו". דוד בן־גוריון | צילום: גטי אימג'ס
עטאללה מנצור, נוצרי תושב גוש חלב, היה מאלה שנענו לצו הרישום. לימים, ככתב עיתון הארץ, פרסם יחד עם עוזי בנזימן את הספר "דיירי משנה" (1992), שעוסק במעמדם של ערביי ישראל. "כשהייתה הכרזה כזו שהערבים צריכים ללכת להירשם לצבא, חשבנו שמי שלא יירשם ילך לבית הסוהר, אז הלכנו לממשל הצבאי ונרשמנו", הוא מתאר. "בעיתון בערבית התפרסמה הזמנה לעשות בדיקות רפואיות. היה רופא בגוש חלב שבדק כל אחד שבא ורשם אותו. בתקופה ההיא היו הרבה מובטלים ובגלל הממשל הצבאי היו צריכים אישורי מעבר, צעירים רצו לנוע בארץ שלהם, אז הם נרשמו לגיוס.
"כשהוזמנתי ללכת לצבא, אמרתי להם: 'אתם לקחתם את האדמה של אחותי בכפר ברעם, הממשל הצבאי גירש אותה ואת משפחתה מהבית שלהם, אז איך אשרת את המדינה שגונבת את הרכוש של אחותי?'. אחר כך בלאו הכי שכחו מזה. העסקנים של מפא"י אמרו: 'זה היה ניסיון של המדינה לבדוק אם תברחו מישראל או תישארו'. הם לא באמת רצו חיילים ערבים".
הרישום של הצעירים הערבים נפסק כשבן־גוריון חזר לתפקידו כראש הממשלה ושר הביטחון. "האנקדוטה הזאת של שרת ולבון חסרת משמעות להיסטוריה הכללית", אומר בוימל, "אך היא מראה שהיו בכירים בפוליטיקה הישראלית שחשבו באמת ובתמים שאפשר וצריך לגייס את הערבים כדי להכיל אותם במסגרת הישראלית ולאפשר מובּיליוּת סוציו־אקונומית. מאז ועד היום הערבים מקבלים פטור אפילו בלי לדעת זאת. זה עובר משולחן לשולחן: המחשב של משרד הפנים פולט אותם כמלש"בים, אבל בשולחן השני, של משרד הביטחון, פוטרים אותם".
עם רובה, חליל ושפם
הפשרה בין העקרונות לפרקטיקה הייתה כאמור לגייס רק את מי שמבקש לשרת בצה"ל. המתנדבים הגיעו ליחידה 300, יחידת המיעוטים, שנקראה במשך השנים גם גדוד חֶרֶב וגדוד 299. ב־24 באוגוסט 1948, במכתב שמבשר על הקמתה, הודגש הצורך להשגיח עליה: "מתוך ההנחה שהשימוש בפלוגות הנ"ל חייב להישקל מבחינה צבאית ומדינית כאחת – יתמנה מפקד הפלוגות הנ"ל תוך תיאום עם המחלקה המדינית של משרד החוץ. המפקד הממונה יקבל פקודות הנוגעות למבצעים ממטכ"ל/אג"ם. אשר לבחינה הפוליטית של המבצעים, הוא יקיים מגע עם המחלקה המדינית של משרד החוץ. כמו כן הוא יקיים מגע עם המקורות וגורמי הגיוס של המיעוטים הנ"ל בעניינים המתאימים".
מפקדיה הראשונים של היחידה היו יוצאי פלמ"ח. החיילים היו בעיקר דרוזים, וגם צ'רקסים ובדואים, ומעט מוסלמים אחרים ונוצרים. הלוחם המפורסם ביותר בתולדות היחידה הוא עבד אלמג'יד ח'דר אלמזאריב, או בשם האחר שאימץ, עמוס ירקוני. בשנת 1948 הוא התגייס ליחידת המיעוטים, ולימים היה למפקד סיירת שקד המיתולוגית.
במשך השנים השתתפה היחידה בכל מערכות ישראל, וחייליה אף עוטרו בצל"שים. "גברים חסונים, מגודלי שפם, היודעים לקבל תמיד את פני האורחים ב'אהלן וסהלן' ולעמוד כחומת מגן בפני 'אורחים' בלתי קרואים", כך תוארו חיילי היחידה בכתבה בעיתון "חרות" משנת 1965. השבועון "העולם הזה" התפייט על הפולקלור של החייל הערבי: "חליל הרועים הקטן הוצא מהצקלון. יוסף פאדיל מפקיעין משמיע צלילים ישנים וחדשים ומעלה את המוראל בתום המסע. יוסף מסוגל לחלל ארבע שעות בלי הפוגה".
"במצבים הכי מסוכנים, הם היו בשפיץ". חייל בדואי, 1949 | צילום: זולטן קלוגר, לע"מ
בחוברת הסברה שחולקה למפקדים ב־1976 מתוארת "רוחם המיוחדת של לוחמי המיעוטים" דרך סיפורו של רב־סמל לוטפי נסר א־דין מעוספיה: רגע אחרי שסיים את הליך השחרור והעמיס את חפציו על ג'יפ כדי לחזור אל אשתו, הבחין נסר א־דין שחבריו עומדים לצאת למרדף. במקום לנסוע הביתה הוא בחר להצטרף לכוח הלוחם, ונהרג מירי המחבלים.
אבל להשתלבות המופלאה הזו במאבק למען קיומה של מדינת ישראל קדמו שנים לא מעטות של חשדנות, ואף חשש מפני שיתוף פעולה עם גורמים עוינים. בשנותיה הראשונות של המדינה קיבלו חיילים מהיחידה אישורים לבלות חופשות בארצות מוצאם – כלומר במדינות אויב, והדבר עורר דאגה בפיקוד הבכיר. במכתב ששלח סרן מ' עצמון ממפקדת הצפון למפקד יחידה 300, מצורפים ארבעה אישורים שנתפסו אצל חייל ששב עם אשתו מביקור בלבנון. עצמון דרש את הפסקת הנוהג, שסיכן לדבריו את "ביטחון הידיעות". במסמך אחר, פקודת שגרה שבועית של יחידה 300 משנת 1957, מופיע מידע על סרן מהיחידה שהורשע בבית דין צבאי בהוצאת נשק מרשות הצבא ומכירתו לערבים תושבי הנגב.
בארכיון המדינה מצאנו הנחיות לתחקור ביטחוני של בן מיעוטים המבקש להתקבל למשרה במשטרה. בין השאר מדובר שם על בדיקת תכונות כגון "מהימנות, נאמנות ומסירות לתפקיד ולחיל, למדינה/לשלטון", ועל צורך לנטר "התבטאויות פוליטיות/לאומניות" ואת "יחסיו וקשריו עם בני המקום או עם בני מיעוטים במקומות אחרים". גם ביחידת המיעוטים ביקשו לשים לב למי ש"הפכפך מבחינה פוליטית".
במחסומי הממשל הצבאי התייחסו בחשדנות לערבים ששירתו ביחידה 300. אל"מ שמואל דותן, מפקד היחידה, פנה ב־1961 לנציגי הממשל וללשכת היועץ לענייני ערבים, וטען שהגישה הזאת פוגעת במורל החיילים הערבים. "החייל הסדיר המשרת באילת או בכל מקום אחר במרחב הנגב אומר: 'כאן אני טוב, כאן אני נאמן, אולם מחר כאשר אשתחרר אצטרך ללכת לממשל הצבאי כדי לקבל רישיון תנועה לשטחים הדומים בביטחונם לאלה אשר שמרתי עליהם בשירותי הסדיר'".
לערבים המתייצבים יש לתת "תעודת דחייה". ההנחיה של המזכיר הצבאי ארגוב, 1950 | צילום: באדיבות צה"ל ומערכת הביטחון
בעיות אחרות התעוררו בתוך היחידה עצמה, בשל השילוב של בני מיעוטים המשתייכים לעדות שונות. כשנה לאחר קום היחידה פרצה במחנה נשר קטטה בין חיילים דרוזים לחיילים בדואים. מקלות הונפו, אבנים הושלכו, ועד מהרה עברו הצדדים לירי בנשק חם. שני הרוגים נמנו בתקרית, אחד מהם היה הקצין בצלאל סוינר סיני, שהוזעק מביתו בקיבוץ יגור להפריד בין הניצים. "קצין יהודי נהרג בקטטה בין מושׂלמים לדרוזים", דווח למחרת בעיתון הצופה. הקטטה, נאמר שם, "פרצה על רקע דתי המשמש עילה לתגרות, אך הגיע אתמול לשיא". המתחים הבין־עדתיים צפו גם כשבני העדה הנוצרית ביקשו שתוקם להם מסגרת נפרדת. הדבר גרם לזעם בקרב המוסלמים, שחשו שהנוצרים מתייחסים אליהם כאל גיס חמישי.
במכתב משנת 1950, שסווג "סודי ביותר", מדווח מפקד פיקוד הדרום משה דיין לסגן הרמטכ"ל ולראש אכ"א כי יחידת המיעוטים "נלחמת במסתננים ובמבריחים בהצלחה רבה". עם זאת, הוסיף דיין, "אין לי ספק כי חיילי יחידה זו 'דבק בכפם'" – ככל הנראה רמז למעשי גנבה. "קיימות אצלה בעיות מיוחדות וכו'. אני מתכוון לכן רק להביא את הדברים, במידה שנדע עליהם, לתשומת לב מפקדי היחידה אך לא להתערב ישירות בעניין". אל"מ בנימין ג'יבלי, ראש מחלקת המודיעין בצה"ל, הביע הסכמה לכך שתוקם במסגרת יחידה 300 "יחידת סיירים לתפקידים מיוחדים", ובלבד שהמועמדים ייבחרו בצורה "מדוקדקת", ושהמפקד שיעמוד בראש המסגרת הזאת יהיה יהודי.
קידוש בנוסח בדואי
בחלוף השנים הפכה היחידה סמל לשילוב מוצלח של בני מיעוטים בצה"ל. חייליה צעדו בכאפיות במצעדים הצבאיים והפליאו בריקודי דבקה. מסעות ההשבעה ומסעות הכומתה עברו בכפרים, שם כיבדו אותם המקומיים במאכלים ובשתייה. ב"יום המיעוטים", שצוין בצה"ל מדי שנה, נהגה היחידה לקיים תרגיל התקפה באש חיה, לעיני הקצינים הבכירים. היא זכתה לשבחים על תפקודה המבצעי, וכמה מחייליה עוטרו בצל"שים. במלאת עשור להקמתה נאם הרמטכ"ל חיים לסקוב בשבחה: "ניתנה לי ההזדמנות לעמוד מקרוב על המסירות והתנאים הקשים שבהם היה על חיילי היחידה לפעול בכל שטחי הארץ, ואוכל לציין כי תמיד בוצעו המשימות ביעילות, במסירות ובנאמנות ללא חת – כיאה ליחידה לוחמת של צה"ל".
ב־1959 ערכה יחידה 300 מבצע לגיוס צעירים נוצרים, אך נחלה כישלון חרוץ. הציפייה הייתה לצרף ארבעים חיילים חדשים, אך בפועל גויסו רק 13. בצה"ל הוחלט לרתום כנראה את הבישוף ג'ורג' חכים, ראש הכנסייה היוונית־קתולית בישראל, כדי לעודד גיוס צעירים נוצרים בדרכים בלתי ישירות, ובלי לעורר אנטגוניזם בקהילה. חכים הסכים לעזור ובתנאי "שעובדת שיתוף הפעולה מצידו תישמר בסוד מוחלט". בארכיון המדינה מצאנו מסמך סודי ביותר בנושא, שנכתב בידי אורי לוברני, יועץ ראש הממשלה לענייני ערבים, ונועד לעיני ראש אג"ם וראש שב"כ. "על מנת למנוע פומביות יתר לפעולת הגיוס באמצעות השפעתו של חכים, הציע האחרון כי לתקופת ניסיון יורה הוא לאיש הקשר שאת שמו הזכיר בשיחה האחרונה להתחיל בפעולת איסוף ורישום של שמות מועמדים לגיוס מבין העדה היוונית קתולית. הדחיפה לכך תבוא מחכים בלי שאיש הקשר ידע לעת עתה על כל שיתוף פעולה מצד חכים עם מוסדות צה"ל".
סא"ל במיל' יוסף דנה, לימים מושל העיר צור בלבנון, שירת כקצין חינוך ביחידה 300 בין 1961 ל־1963. "הם ראו בחור עם כיפה, ומיד שאלו אם אני משגיח הכשרות", הוא נזכר בחיוך. "אז עוד לא חשבו שאני, יליד סוריה, אהיה הדובר שלהם. בחלוף הזמן הפכתי למתווך בין מפקד היחידה ובין ראש העדה הדרוזית, שייח' אמין טריף".
בתפקידו כקצין חינוך פיקד דנה על חיילות שלימדו את החיילים עברית, ולעיתים גם הנחילו להם השכלת יסוד. "פתחתי עבורם גם שידור קבוע בגלי צה"ל של דרישות שלום בערבית. השתתפנו בחגיגות שלהם ובימי האבל, ביקרנו אצל המשפחות והן ביקרו ביחידה. לא היה לנו מחשב, אבל היה אדם ששמו סברי עמר מהכפר ג'וליס, ששירת ביחידה כסמל הסעד, והראש שלו היה יותר ממחשב. הוא ידע בעל פה את השמות של כל בני העדה".
הוא מספר על בעיה שנלוותה לשירותם של חיילים מוסלמים בצה"ל - כיצד לצלוח בשלום את חודש רמדאן, שבמהלכו הם אמורים לצום מדי יום. "הבדואים הצליחו לצום גם תוך כדי לחימה כי הגוף מסתגל לזה", אומר דנה. "בערבי שבת הם השתתפו בקידוש שנערך ביחידה, אבל לא שתו יין, בהתאם לחוקי האסלאם. כשהחייל שעשה קידוש היה עוצר לרגע, הרס"ר הבדואי ידע להשלים את הטקסט".
יחידת המיעוטים, סבור דנה, הייתה שלב מעבר מצוין שאפשר לעדות הללו לעכל את הרעיון של שירות בצה"ל. "היה טבעי שהם ישרתו ביחידה משלהם. היו כאלה שלימדנו אותם דברים בסיסיים על אורחות החיים, והיו שלא יכלו להתערבב ביחידה רגילה. טובתם הייתה שיצעדו לאט־לאט".
מסמך משנות השישים שאיתרנו בארכיון המדינה מדבר גם הוא על "היתרונות בריכוז חיילי מיעוטים ביחידה אחת", וזאת כדי "לא לטשטש את צביונן המיוחד (של העדות - מ"פ) על ידי מיזוגן ביחידות גדולות. (...) במצב של ריכוז בני המיעוטים ביחידה אחת יש אפשרות לגבש צוות מפקדים שיתאימו את עצמם למנטליות המיוחדת של החיילים". שילוב חייל ערבי ביחידה רגילה, מתריעים מחברי המסמך, עלול להוביל ל"הרגשת הבדידות והנחיתות של חייל המיעוטים בין חיילים שברוב המקרים יעלו עליו בשטחי תרבות וימנעו כל אפשרות של הישגים אישיים (...) ועל ידי כך ימנעו את התקדמות הפרט מבני המיעוטים". חייל כזה יסבול גם מפערי תרבות: "הוא יהיה חשוף לנושאים שאין לו זיקה אליהם ולא תהיה אפשרות ליחידה לתת לו בידור מיוחד בהיותו יחיד בין רבים (כגון להקה מזרחית, הרצאה בשפה הערבית, סרטים ערביים וכו'). לעומת זאת יקבל ביחידה רגילה את הלהקות הצבאיות, ההרצאות שיתקשה להבין אותן וכו'".
עוד נכתב ש"החייל מבני המיעוטים נתון לרגשי נחיתות וחשדנות. כל מקרה פעוט שיקרה לו בחייו היומיומיים ביחידה המעורבת על ידי חבריו היהודים יתפרש אצלו כתוצאה מהיותו בן המיעוט. (...) לא ניתן למנוע מחייל יהודי – שאינו בקיא בנושא המיעוטים – מלומר ברגעי כעס לחייל דרוזי 'אתה ערבי' בתור גנאי, דבר שיביא להתלקחויות בלתי רצויות כשם שישנם מקרים כאלה בין בני עדות המזרח לבין יוצאי אירופה, אך דבר זה מסתדר בתוקף היות שניהם יהודים".
הכביש פתח את הדרך
הדרוזים, ששותפות הגורל עמם נרקמה עוד לפני הקמת המדינה, מתגייסים לצה"ל במסגרת גיוס חובה מאז 1956. שנתיים לאחר מכן הצטרפו אליהם גם הצ'רקסים. הבדואים לא חויבו מעולם בגיוס, אך הם מתנדבים לצה"ל בשיעורים גבוהים. מלבד כל אלה היו גם ערבים־מוסלמים פלאחים, שאינם בדואים, שביקשו להתגייס לצה"ל. חלקם היו מעוניינים לזכות בבוא היום בהטבות הניתנות לחיילים משוחררים, ולא הסתירו את המניע הזה כשהתייצבו בלשכת הגיוס. סא"ל אמנון ינאי, ממפקדי יחידת המיעוטים, התנגד לשילובם ביחידתו, מכיוון שרוב פקודיו אז היו דרוזים: "עצם גיוס מוסלמים ליחידה דרוזית יבטל את ייחודה ויפתח פתח להגדלת מספרם. לדעתי יש לגייס מוסלמים רק ביחידה נפרדת, אם יוחלט עליה", כתב ב־1954.
כעשור לאחר מכן, במאי 1965, הודיע ענף ביטחון שדה של צה"ל על שינוי מדיניות: "בדיון אצל הרמטכ"ל הוחלט לאפשר התגייסות של מוסלמים בהתנדבות", נכתב. ההנחה הייתה כי בכל מקרה לא יתגייסו חיילים רבים, "ובמידה והמספר יאפשר הקמת יחידה, תוקם יחידה כזו במסגרת גדוד סיור 300, ויוטלו עליה תפקידים בעלי סיווג ביטחוני נמוך".
יחידת המיעוטים (דרוזים) | צילום: באדיבות צה"ל ומערכת הביטחון
ההחלטה עמדה למבחן באוגוסט 1966, כאשר 13 צעירים ערבים פנו במכתב למפקד יחידת המיעוטים, סא"ל שמואל דותן, וביקשו להתגייס. דותן דיווח על כך לעוזר ראש אג"ם וכתב: "יש לי הרושם כי התעוררות זו באה לאחר פתיחת כביש הגישה לכפר על ידי שר העבודה, שבאותו טקס נשמעו נאומים ציוניים רבים על ידי תושבי המקום". הוא העלה גם את האפשרות שהגורם לפרץ ההתנדבות קשור לבעיית תעסוקה. "בעבר היינו עונים לפונים כי בעניין גיוסים עליהם לפנות ללשכות הגיוס פרט למקרים בודדים שהיה לנו עניין לגייס", הוסיף. "נראה לי כי באם יהיה אישור לגייסם, ניתן יהיה לנצלם כגששים ביח' 299, 'אגוז' ו'שקד'".
העיסוק בסוגיית שילובם של בני מיעוטים בצה"ל נמשך גם בשנות השבעים. מכתב בסיווג סודי, שנפתח לעיון לבקשתנו, מספר על דיון שנערך בלשכתו של תא"ל שלמה גזית ב־13 באוקטובר 1972, בעקבות פנייה של צעירים מוסלמים מיישוב מסוים שביקשו להתנדב לצה"ל. בדיון השתתפו יועץ ראש הממשלה לענייני ערבים שמואל טולידאנו וכמה בעלי תפקידים בשב"כ. המטרה הייתה לבחון את אפשרות גיוסם של הפונים "מהבחינה הפוליטית, הביטחונית, ואפשרויות הקליטה וההשתלבות בצה"ל".
מרבית הפרוטוקול מושחר, אך עמדתו של טולידאנו אינה מצונזרת: היועץ לענייני ערבים הביע תמיכה בגיוס מוסלמים לצה"ל, באומרו כי "צריך לגייס את אלו הרוצים בכך ואשר אין כנגד גיוסם מניעה ביטחונית, כי בסיכומו של דבר יהיה פתרון כזה לתועלת מדינת ישראל". משתתפי הדיון נטו להסכים עמו, אך הודו כי לצה"ל אין כלים מתאימים לקליטת חיילים מוסלמים, וכי יש למצוא לכך פתרונות. במקביל הוחלט לאשר לחיילים דרוזים להתנדב ליחידות שונות בצה"ל בהתאם לרצונם.
בישיבה של ועדת החוץ והביטחון מ־9 בפברואר 1973, חודשים ספורים לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים, שאל ח"כ מאיר יערי (ממפ"ם ומהמערך) לגבי הדרוזים: "לא נמצא בתוכם אף אחד שנכשל וקיים קשרים עם דרוזים ברמת הגולן?". לפי פרוטוקול הישיבה, שהוגדר סודי, הרמטכ"ל דוד אלעזר השיב לו: "לפני כעשר שנים היה חייל דרוזי אחד שעבר למצרים. עד כמה שאני זוכר, זה מקרה בודד. כלומר, הדרוזים בהחלט מהימנים".
כשנשאל הרמטכ"ל על הכוונה לקלוט ערבים בצה"ל, הוא סיפר על כ־15 תושבים מאבו־גוש שהביעו רצון להתגייס, אך הדגיש כי אין כוונה לשבץ אותם ביחידות קרביות: "אנו רוצים להציע להם תפקידים נוסח תפקידי שירות לאומי, כמו עבודה בבית חולים, ובמקרה כזה, בית חולים ערבי בשטחים. פתחנו בפני החיילים הדרוזים את היחידות האחרות – צנחנים, שריון וגולני", הדגיש אלעזר. "בנוסף לכך, לא הייתה לנו כוונה לבטל את יחידת המיעוטים. אנו חושבים שהדבר טוב עבור מרביתם, כי רובם אינם מסוגלים להשתלב ביחידות רגילות. אם אומנם ילכו ליחידות רגילות, ברור שימלאו בהן תפקידים של חוטבי עצים ושואבי מים. לכן קבענו לעצמנו מכסת גג. בינתיים אין לנו צורך להפעיל אותה, כי יש קורלציה טובה בין מספר המתנדבים לבין מה שנוח לנו. כפי שראיתם כאן, מספר המתנדבים ממחזור אחד הוא קטן יחסית, ולכן לא היה שום צורך להודיע, להכריז או להפעיל איזשהו נומרוס קלאוזוס".
"לאורך השנים קיימת עמדה עקבית של השב"כ, של המועצה לביטחון לאומי ושל אנשים שהיו שרי ביטחון, ממשה ארנס ועד אריאל שרון, שקובעת שיש אינטרס ביטחוני לגייס את ערביי ישראל", מסכם אורגד את הסוגיה. "לשיטתם, בבחירה בין שתי החלופות – לגייס לצבא, או להימנע מגיוס ולתת לצעירים האלה להגיע למסגרות של תנועות לאומיות ודתיות שפועלות נגד המדינה - עדיף למסד אותם ולחבק אותם ושיהיו חלק ממדינת ישראל, כי האפשרות השנייה תגרום נזק ביטחוני בטווח הארוך.
"גם הטיעונים שדיברו על 'גיס חמישי' הושוו לגיוס מיעוטים בעולם והתבררו כלא נכונים. אפשר להצדיק מתן פטורים אישיים למי שנשקף ממנו חשש פלילי או ביטחוני, אבל אי אפשר לומר באופן קטגורי שהערבים הם סיכון ביטחוני. זו תהיה הכתמה, הכללה גסה ופגיעה בכבוד האדם".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il