רק מעטים מהעדים לטבח ביהודי טריפוליטניה עודם בחיים. אחת מהם היא רינה ברדה, כיום תושבת גבעת־אולגה. 15 מבני משפחתה המורחבת נרצחו בפרעות. גילה המופלג מקשה לקיים איתה שיחה, אך עמותת "אור שלום", הפועלת לשימור מורשתם של יהודי לוב, הצליחה לגבות ממנה עדות מוקלטת על מה שהתרחש בנובמבר 45'. "גרנו בטריפולי, אבל לאבא שלי הייתה חנות נעליים בזנזור", משחזרת ברדה. "מדי פעם הגענו לבקר אותו, ובמקרה אחד הביקורים היה בדיוק בזמן הפרעות". דודתה, מסעודה גואטה, נשחטה בידי הפורעים עם תשעה מילדיה. "נשאר להם בן אחד, שלא היה בבית. הוא היה מעשן, ולכן אבא שלו סילק אותו מהבית, והוא גר איתנו ובזכות זה שרד. דודה מסעודה הייתה אז בהיריון בחודש התשיעי. שפכו עליהם נפט והציתו אותם. ראינו את האש עולה מהבית.
"אמא שלי חששה שהפורעים מתכננים להגיע גם אלינו", ממשיכה ברדה. "כשירד החושך עברנו כגנבים בלילה לבית של שכנה ערבייה. לאחת הבנות שלה היה חבר שוטר. בחמש בבוקר הוא דפק בדלת. אמא שלי שאלה אותו על המצב בבית אחותה. הוא אמר לה: שחטו אותם. אמא שלי ביקשה שייקח אותה לבית האחות, אבל הוא סירב. אמר: אין לך מה לראות שם". בני משפחת ברדה הוצאו לבסוף מזנזור בידי חיילים מהבריגדה הארץ־ישראלית, והובאו לאחד מאתרי הכינוס של הפליטים. יחד איתם פונו מהעיירה גם גופות החללים.
"רק בהופעתנו פיזרנו את הפרחחים" | צילום: חיילי הבריגדה בלוב
700 מ־30 אלף יהודי לוב נרצחו בשואה, ובכל זאת 132 נרצחי הטבח בסתיו 1945 בטריפולי, בעמרוס, בזנזור, בתאג'ורה, בסוק אל־ג'ומעה, במסלאתה ובזאוויה טלטלו בזמן אמת את התפוצות היהודיות והניעו את אמות הסיפים. הטבח הזה הוא גם כנראה הגורם המרכזי לכך שלוב התרוקנה במהירות מיהודיה בשנים הבאות. במאורעות הדמים של כ"ח במרחשוון עד ב' בכסלו תש"ו, 4־7 בנובמבר 45', טבחו ערביי טריפולטניה ביהודי החבל בצפון לוב. הם רצחו משפחות שלמות, והכו, בזזו, שרפו ואנסו במתווה המוכר לנו מעוטף עזה. שלושים נשים נותרו אלמנות, 92 ילדים התייתמו, ועשרות נותרו נכים לשארית חייהם. הפורעים גם שרפו תשעה בתי כנסת ובהם 35 ספרי תורה, החריבו 813 בתי עסק של יהודים, ונרשמו מקרים של כפיית התאסלמות. בכל בית שפלשו אליו הקפידו מחוללי הטבח לא להשאיר דבר: מה שלא היו יכולים לבזוז מחמת גודלו או כובדו, הם קלקלו, הרסו ושרפו.
גם בחלוף שמונים שנה לא התפרסמו כמעט תמונות מהזוועות. שלטונות בריטניה דאגו לגנוז את התיעוד בארכיונים שעתידים להיפתח רק בעוד עשורים. "מאורעות נובמבר 1945 גרמו לקרע שאין לאחותו", נכתב על טריפוליטניה בפנקס הקהילות של יד ושם. "הם שינו את מאזן היחסים בין הערבים ליהודים בלוב מן היסוד וחרצו את גורל הקיום היהודי במדינה. פרעות בממדים כאלה ובעוצמה כזאת לא ידעו יהודי לוב לא בתקופת השלטון העות'מאני, לא תחת השלטון האיטלקי הפשיסטי ואף לא תחת פיקוח גרמני נאצי".
הכתובת הייתה על הקירות
הפרעות ביהודי לוב, ראוי לציין, היו בגדר המשך למהומות שפרצו במצרים יומיים קודם לכן, ב־2 בנובמבר 1945. בתום מלחמת העולם השנייה, ביום השנה ה־28 להצהרת בלפור, חשו הערבים שבית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל הוא עניין ממשי וקרוב מאוד. כעשרה יהודים נרצחו בפרעות בקהיר ובאלכסנדריה, 350 נפצעו, בתי כנסת עלו באש וכך גם בית החולים היהודי ובתי אבות. יותר ממאה בתי עסק של יהודים נבזזו. אבל האירועים הללו, מזעזעים ככל שיהיו, לא התקרבו להיקף של פרעות ההמשך בלוב.
הידיעות הראשונות על מתקפות נגד בני הקהילה היהודית בטריפולי הגיעו למשרדי הקהילה לפנות ערב יום ראשון, 4 בנובמבר 1945. לפי הדיווחים הפרעות החלו בו בזמן, אולי על פי אות מוסכם מראש, בחלקים שונים של טריפולי. נשיא הקהילה, זקינו (יצחק) חביב, מיהר למרכז הבולשת הבריטית כדי להודיע על המתרחש ולדרוש שהשלטונות יגנו על הקהילה, אולם לא מצא אף לא קצין אחד בתחנה. בשעות הלילה היה נדמה שהסדר הושב על כנו, אולם בבוקר יום שני נראו בעיר מחזות אימים. כעת הצטרפו לטבח ביהודים גם אלפי כפריים מוסתים מסביבותיה של טריפולי. ראשי הקהילה נזעקו אל אחד מבכירי הממשל, קולונל אולטון, שהגיע למשרדו רק בתשע בבוקר. הם דיווחו לו על המתקפות האלימות ודרשו שהצבא הבריטי יפזר את המתפרעים הערבים, היות שהמשטרה, שהורכבה ברובה מערבים מקומיים, לא עשתה די לטיפול במצב, בלשון המעטה. הקולונל הבטיח לפעול בדחיפות, אולם כוחות הצבא הבריטי נמנעו מלהתערב במאורעות ב־48 השעות הבאות, ושום פקודה בעניין לא ניתנה להם. רק בערבו של יום שלישי בשבוע, 6 בנובמבר, הוטל עוצר באזור, אך הצעד הזה לא בלם את הפרעות ואלה רק הוסיפו והחמירו. ביום רביעי החל הצבא לעצור נושאי נשק, תוך שהוא מקפיד לפעול נגד ערבים ויהודים כאחד. המהומות פסקו, אך הקהילה היהודית בטריפולי ספרה כבר עשרות נרצחים. דווקא בגטו, הרובע היהודי בבירת לוב, הצליחו התושבים להגן על עצמם ולהדוף את המתקפה הערבית.
לאחר מעשה התברר כי חנותו של אחד הסוחרים הערבים המוכרים בעיר, אחמד קרווי, שימשה מטה לפורעים. שם חילקו להם אלות, מקלות וכלי נשק אחרים. האכזריות לא נבעה מאיבוד שליטה, אלא להפך, הייתה מחושבת מהחל ועד כלה. בטרם הנחתת המכה, ביקשו הפורעים מהעוברים ושבים תעודת זהות; למי שאינם יהודים הם נתנו לעבור. את היהודים הכו.
טבח אכזרי נערך גם ביהודי הפריפריה הטריפוליטנית. אלמונים סימנו מבעוד מועד את בתיהם ואת רכושם של לא יהודים בכתובות בולטות, כדי שלא יותקפו. הרוצחים השתמשו בסכינים, באולרים, במקלות, במוטות ברזל, בגרזינים, באקדחים וברימוני יד. רוב גופות החללים בזנזור ובעמרוס נמצאו מפוחמות, ולא היו ניתנות לזיהוי. גם באזורים הללו הבריטים הפגינו אדישות לנעשה.
ממש בזמן המתקפות הרצחניות על הקהילה, שהתה בלוב פלוגה מהבריגדה היהודית. באופן מוזר רותקו חייליה לבסיס ברוב ימי הפרעות, מה שעורר את חשדם שהטבח נעשה בעידוד השלטונות הבריטיים, אם לא ביוזמתם. אחד החיילים היהודים כתב אחרי הפרעות דו"ח ארוך, ששמור גם הוא בארכיוני "אור שלום". "ידוע לנו בפירוש ששלושה קולונלים אספו את הערבים לפגישה עוד ביום שבת, שלישי לחודש זה, וסיפרו להם על המהומות במצרים בצבעים רומנטיים מאוד", נאמר שם. "כמו כן ידוע לנו שערבים ממצרים ומארץ ישראל התהלכו ברחובות וניהלו את השבאב. אחד מחברינו המבין ערבית שמע שיחה בין שלושה ערבים מצרים למחרת התחלת המהומות, שאמרו שמה שהיה ביום הראשון לא מספיק וצריך שיהיו גם הרוגים".
החייל הארץ־ישראלי הוסיף ותיאר את המאורעות בטריפולי: "ביום ראשון, 4 לחודש זה, בערך בשעה שש, הסתובבו פרחחים ערבים בקבוצות של 30־40 איש עם מקלות ואבנים ביד ודרשו לסגור את החנויות. התנפלו כמו כן על עוברי אורח יהודים והרביצו מכות. המשטרה במשמרות הרגילות לא התערבה כמעט, ורק בכמה מקומות שנמצאו בהם גם הקצינים דרשו השוטרים מהפרחחים להתפזר, מבלי לאסור אף אחד ומבלי להחרים אצלם את המקלות או את האבנים. בין היהודים קמה בהלה גדולה, כולם רצו הביתה ולא היה כמעט אף מקרה אחד של התגוננות. תוצאות היום הראשון: כמה עשרות פצועים, כשליש מהם בבית החולים.
פדהצור בנעטיה | צילום: אריק סולטן
"ביום שני, 5 לחודש זה, מהבוקר התחילו להתפרץ לבתים ולחנויות. הרגו במקלות ובסכינים, הרגו ילדים בזורקם אותם על הקירות. התוצאה: 14 הרוגים, חנויות שונות שרופות ושדודות. גם באותו היום המשטרה לא התערבה, ותמיד או שלא הייתה במקום או שהייתה במרחק כמה מטרים מהמקרה ולא התערבה. באותו לילה נהרגו באותה צורה ארבעים יהודים בפרבר של טריפולי, סוק אל־ג'ומעה, ובמשך הלילה נוספו בטריפולי עצמה שלושים הרוגים. בסך הכול 74 הרוגים במשך היומיים הראשונים.
"ביום שלישי, 6 לחודש זה, נהרגו בכפר זנזור שעל יד טריפולי ובזאוויה עוד 32 הרוגים שהעלו את מספר ההרוגים ל־106. עוד כמה מאות פצועים נזקקו לבתי החולים. השוד ושרפת החנויות והבתים נמשכו גם באותו יום. רצח לא היה יותר, היות והיהודים לא יצאו מפתח ביתם ובמקומות מפוזרים רוכזו במחנה פליטים. רק באותו לילה הוכרז על עוצר בלילות ומשמרות צבא הסתובבו ברחובות. המשטרה, שקציניה ברובה הם אנגלים וששוטריה כמעט כולם ערבים, לא השתמשה באף מקרה אחד בנשק, ובכלל לא הורגשה מציאותה בעיר. הצבא קיבל הוראות לא להתערב בכל העניין ועל היחידה שלנו הוטל עוצר מיוחד".
החיילים איימו בשביתה
מספר הנרצחים היה גבוה מההערכות הראשוניות. מר במיוחד היה גורלה של קהילת זנזור: שליש מחבריה, 34 מתוך מאה, נרצחו בטבח. היהודים לא שבו עוד להתגורר בכפר, והועברו כולם לטריפולי. הייתה זו קהילה שהצליחה לעבור ללא פגע את ימי הכיבוש הנאצי, אך בעקבות הפרעות חדלה למעשה מלהתקיים. מעשי האכזריות וההתעללות שאירעו בכפר היו מהקשים שידעו קהילות טריפוליטניה. מבתי היהודים ומחנויותיהם לא נותר דבר שאפשר לחזור אליו. אנשי קהילת זנזור נשארו בטריפולי, ועם קום המדינה עלו ארצה עם שאר קהילות טריפוליטניה.
לידיה חיון ממושב יציץ, ממעוזי יוצאי לוב כאן בארץ, הייתה בת 16 בזמן הטבח. בעדותה המוקלטת היא מתארת את הזוועות בטריפולי - שרפה, כריתת ראשים, אישה בהיריון שבטנה בותרה ועוברה הונח על גופתה. היא מספרת על צעיר יהודי שהחזיק אקדח באופן חוקי, וירה למוות בערבי שרצח את אמו. היהודי שילם על כך בשבע שנות מאסר. חיון זוכרת גם חיילים סקוטים לובשי חצאית שעמדו והביטו באדישות בשחיטת היהודים: "ראו שהורגים, שמרביצים, ולא עשו דבר. הסתכלו וזהו".
שמואל ימין, שהיה תושב הכפר עמרוס, מספר שראה יהודי מרתיח שמן ושופך אותו על הפורעים שניסו לטפס על קירות ביתו. "היו בתים שרופים, הרוסים. ראיתי יהודי אחד שוכב על הגב עם בזנט על הצוואר שלו, הרוג. ליהודי אחר תקעו קלשון בבטן. יהודייה ניסתה לברוח וטיפסה על עץ תמר. הפילו אותה מהעץ והכו אותה בגרזינים".
יצחק מסילתי ז"ל, תושב הכפר תאג'ורה, היה נער בן 16 בזמן הטבח. "אבא שלי עבד במקום מרוחק", סיפר. "היה ערב ראש חודש כסלו, יום שני. הערבים החלו להשתולל ברחוב. הסתגרנו בבית והסתכלתי עליהם דרך חור המנעול. הגיע קצין משטרה שהכרתי, שמו היה מסבח, והחל לגרש את הפורעים. הייתי בטוח שהוא מתכוון להרגיע את המצב, אבל לפתע הוא לקח רימון יד וזרק לעבר הבית הסמוך לנו, של משפחות דבש ומכלוף. הערבים רצחו שם שבעה יהודים. הבתים בחלקם נשארו, אבל הערבים לא השאירו שום דבר מהרכוש".
לפי הדיווח של החייל הארץ־ישראלי שהוזכר לעיל, לוחמי הבריגדה עשו כל מאמץ לסייע ליהודי לוב: "בערב הראשון למהומות הסתובבו החיילים העברים ברחובות בלי נשק חם או קר, ורק בהופעתנו פיזרנו את הפרחחים. הרבצנו קצת מכות ולקחנו מהם את המקלות, והעיקר – הובלנו יהודים לבתיהם ברגל וגם במכוניות. ביום השני אחרי שהחלו להגיע הידיעות מהעיר דרשנו תכף פגישה עם המפקד הצבאי. מסרנו את כל העובדות הידועות לנו. הקפטן ניסח את הכול במכתב למפקד הצבאי של האזור ומסר לו את המכתב. אנשינו היו מרוגזים מאוד. היו כל מיני דיונים על התפרצות בכוח עם נשק ועל שביתת רעב ושביתה מעבודה. לבסוף הוחלט לחכות לתשובתו של המפקד הצבאי.
"אחר הצהריים מסרו לנו שהמפקד קרא את המכתב ושהוא מוכן להיפגש איתנו למחרת בבוקר. בהגיעו למחרת שוב מסרו בחורינו את כל הידוע להם בתוספת ביקורת חריפה, שתחת ממשלת הוד מלכותו קרה מקרה של שחיטות כדוגמת גרמניה הנאצית. דרשנו ממנו תשובה מיידית מה בדעתו לעשות בשביל להפסיק תכף ומיד את המהומות. הוא הוציא את כל החיילים העומדים לרשותו העירה, ונתן פקודה לירות בכל רוצח, שודד או מפר עוצר. כמו כן הכריז בפנינו שגם הוא מאשים את המשטרה שלא מילאה את תפקידיה, והכחיש בענייננו את כל השמועות שהיהודים אשמים במאורעות, והאשים רק את הערבים".
הקצין הבריטי הבכיר התייחס גם לריתוק פלוגת הבריגדה לבסיסה. לטענתו, כך שחזר החייל, "זה נעשה להגנתנו. ואשר לאיום שנכריז שביתת עבודה ורעב התחנן פשוט שלא לעשות זאת היות ועל ידי זה נכביד על מילוי תפקידנו אם נמנע מהצבא את ההספקה ומסירת חפצים למחנה הפליטים. החלטנו לחכות זמן מה לתוצאות פעולותיו ויש לציין שהוא הוציא לפועל את כל החלטותיו והפסיק את המאורעות. בינתיים דאגנו להזנה וסידורים סניטריים של היהודים במחנות – חלק גדול מהסחורה נמסרה מהמחסנים שלנו. הסתובבנו בעיר עם 'פסים' מזויפים, דאגנו להספקת לחם לבתים והרמת מצב הרוח המדוכא של היהודים. הפעלנו את ועד הקהילה. המשרד הקודם שלהם נשרף ומייג'ור ארקין אכסן אותם. ניסחנו להם את טלגרמות המחאה לאמריקה, לאנגליה ולארץ, ודאגנו להעברת כל הפרטים לאמריקה ולארץ על ידי שליחים מיוחדים מאנשי הצבא האמריקאי. יש לציין מקרים בודדים שערבים הוכו קשה או נדרסו תחת גלגלי המכוניות של נהגינו. כמו כן נכנסו שלושה חיילים למפקד משטרה מקומי, ובכוונם את הנשק מולו דרשו לכתוב הצהרה מה נעשה בזמן שנהרגו ארבעים יהודים באזור שלו".
ניכר שחיילי הבריגדה היו מתוסכלים מהשיבוש המוכוון־מגבוה של יכולת היהודים להתגונן מפני דורשי רעתם: "לפני כשלושה חודשים היה ניסיון להקים הגנה מקומית, ותכף אחרי פגישה ראשונה עם מנהיגי הנוער נמסרה כל השיחה ושמות כל המשתתפים, האזרחים והחיילים, למשטרה החשאית. המהומות מצאו את יהודי טריפולי בלי ארגון והגנה עצמית כלשהי. כמו כן אין כמעט לגמרי נשק חם ולכן לא הייתה כל תגובה בעיר עצמה או בפרבריה, ורק בגטאות עמדו יהודים על נפשם, ובמקלות ובסכינים הדפו את הערבים שניסו להתפרץ. יש עכשיו שוב ניסיון לארגן הגנה עצמית. אם יצליח – טרם ידוע".
תחושת אכזבה מהשלטונות הורגשה בציבור היהודי עוד לפני פרוץ המהומות. הבריטים הצרו את צעדי הפעילות הציונית בלוב, התנגדו לפתיחת בית ספר עברי וגילו העדפה ברורה לשאיפות הלאומיות הערביות. ואולם, עד לפוגרום של נובמבר 1945 המשיכו רוב יהודי טריפולי להחזיק עמדות פרו־בריטיות. אפילו הפעילים הציונים במדינה האמינו ברצונם הטוב של הבריטים, ולא עסקו בהעפלה ארצה. כל ההתלבטויות הללו הסתיימו באחת בבוא הפרעות.
בחוברת "הגשר", שראתה אור ב־1975 לציון שלושים שנה לטבח, הוערך שהבריטים הסיתו את ההמון הערבי לפרוע בקהילה היהודית, וכי הם עשו זאת כדי להשיג שתי מטרות משלימות: ראשית, להוכיח שהערבים המקומיים פראים מכדי לשלוט בארצם, ולכן אין מנוס מלהשאיר את לוב תחת חסותה של הממלכה; ושנית, להמחיש את תוצאותיה הקטלניות של השאיפה להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל – וכך להותיר גם אותה בידיים בריטיות.
לאחר שוך הפרעות פתחו הבריטים בפעולות עזרה לנפגעים, והקפידו לפרסם זאת בעולם כולו. המנהל הבריטי בלוב דאג מדי יום לתזונתם של יותר מעשרת אלפים יהודים בטריפולי. מנגד, 1,435 תביעות פיצויים שהוגשו בעקבות הזוועה לא זכו לסעד משפטי ולא השיגו את מבוקשן. המופתי המקומי שילם מס שפתיים, ושבוע לאחר הפרעות הביע את צערו על "האסון שנפל בגורלה של הארץ", ואף פנה בדרישה למאמינים בטריפוליטניה "להשיב את האבדות לבעליהן, כי בלתי הוגן להחזיק בהן". עוד ביקש המופתי מהתושבים "שיסירו מתוכם את השנאה והפראות". למחרת פנו גם הבריטים בכמעט־תחינה לפורעים להשיב את הרכוש הגנוב, והבטיחו שאם הדבר ייעשה בתוך שלוש יממות - איש לא יחקור כיצד ומהיכן הוחזרו החפצים לבעליהם. כפי שאפשר לשער, הקריאה לא זכתה להיענות של ממש.
שני מאמרים ראשיים שהופיעו בעיתונות הערבית בלוב מיד בתום מעשי הזוועה גינו בחריפות את הרצח ההמוני, אך לאו דווקא מטעמי מוסר ודרישת צדק. הטובחים, לפי אחד המאמרים האלה, היו "כנופיות של מפירי סדר ומחוסרי הבנה... כנופיות אלה לא התחשבו בתוצאות השליליות שנגרמו לעם הערבי של לוב עקב פעולותיהן ערב הכרעת גורלנו" - כלומר לקראת דיון באו"ם על מתן עצמאות ללוב. העצמאות ניתנה בסופו של דבר שש שנים אחר כך, ב־1951.
בסיומו של שבוע הזוועות הובאו באחד העיתונים הדרשות שנישאו במסגדים של טריפולי ושל סוק אל־ג'ומעה. הטקסטים כללו גינוי ל"אירוע הבלתי נעים", והדרשנים קבעו שהמעשים הללו מנוגדים לעקרונות האנושיות, לרוח הדת המוסלמית ולהיסטוריה של ערביי טריפוליטניה, אשר היהודים חיו איתם בהרמוניה אף בתקופות קשות.
מתוך 550 ערבים שנעצרו בימי המאורעות, 289 בלבד הועמדו למשפט, ורובם נידונו לתקופות מאסר קצרות ושוחררו כעבור חודשים אחדים. רק שניים נידונו למוות: אחד באשמת רצח והאחר באשמת החזקת רימוני יד – אולם פסקי הדין מעולם לא בוצעו. גם עשרה יהודים נעצרו בשל "גרימת הפרעות", כשכל חטאם היה שהעזו להתגונן מפני הרוצחים. חמישה מהם נידונו למאסר ממושך.
ועדה לנרצחים ולרוצחים
הלוויות חללי הפרעות בטריפולי התקיימו בימים רביעי וחמישי באותו שבוע, והפעם כשהרחובות עמוסים חיילים חמושים. הנרצחים נטמנו כמעט כולם בקבר אחים. 26 שנים אחר כך הוחרב בית העלמין בפקודת שליט לוב דאז מועמר קדאפי, ושטחו הוסב למחסן של הנמל המקומי.
בשבוע שלאחר הזוועות התכנסו ראשי הקהילה היהודית בלוב ושלחו לראש הממשלה הבריטי מברק המוחה על אוזלת היד. הם גם דרשו הקמת ועדת חקירה נייטרלית לבדיקת המאורעות. הבריטים לא טרחו אפילו להשיב למברק. באותה אספה הוחלט לפנות גם למוסדות יהודיים ברחבי העולם בקריאה לעזרה. המברקים הללו דווקא הועילו בגיוס תמיכה בקהילה.
הדו"ח הבריטי הרשמי על הפרעות לא כלל נטילת אחריות. דווקא הציונות הואשמה שם: "אחד המניעים מאחורי הפרעות האנטי־יהודיות בנובמבר היה צמיחת הציונות. המניעים האחרים היו קנאת הערבים ביהודים העשירים, מיעוט שהיה פעם נחות והצליח להשיג עמדות חשובות, במיוחד בזמן הכיבוש הבריטי. נטען אומנם שקיצונים ערבים, שתעמולתם הביאה לאלימות בעבר, הנחו וארגנו את ההתפרעות, אולם אי אפשר להוכיח זאת".
בעקבות האירועים הקימו הבריטים "ועדה ערבית־יהודית לפיוס ולשלום". אחד החברים היהודים כתב על כך: "היה בזה משהו מפלצתי, לשבת שכם אחד עם הרוצחים בפרעות נובמבר". בפנקס הקהילות נכתב כי "מפגש זה היה בבחינת שירת הברבור של העילית המסורתית והסובלנית (מהצד הערבי - א"ס) שהייתה מעוניינת בדו־קיום עם היהודים, אך לא יכלו להיות לו השלכות לטווח רחוק. זאת משום שהפרעות הוכיחו את חוסר האונים של המנהיגות המסורתית לנתב את החברה הלובית לקראת עצמאות". ובכל זאת, בשל חשש כבד מגל פרעות נוסף, נאלץ נשיא הקהילה היהודית להביע תמיכה ברעיון העצמאות הלובית בשם יהודי המדינה כולה.
גורמים אמריקניים חיברו גם הם דו"ח על מאורעות טריפוליטניה. בתמצות שלו, שכתב מאן דהו בירושלים, נאמר כי "הפרעות נשאו אופי אכזרי ביותר למרות יחסי השכנים הטובים ששררו מאות בשנים... התפרצות הפרעות בבת אחת במקומות שונים מראה את הארגון שקדם להן". בדו"ח הובע חשד כי ארגון ששמו "חיזב אל־וטני" וגורמים נוספים "שיתפו פעולה לשם הסתת ההמון". עם אלה נמנה המופתי, שכלפי חוץ גינה את הטבח, "וגם פקידים ערבים זרים של המנהלה הצבאית שעסקו בהפצת סיפורי זוועה על מאורעות בארץ ישראל. כן מאשימים את העיתון המופיע מטעם הצבא, מפאת הפרסום הרב שניתן בו להפגנות אנטי־ציוניות בארצות ערב ולמתיחות בארץ ישראל.
"המשטרה המקומית לא פעלה לגמרי במשך 36 השעות הראשונות, אף שהיא נתונה לפיקוח קצינים בריטים", נאמר בתקציר הדו"ח האמריקני. "יש הוכחות שעזרה לפורעים. יש דוגמאות לאדישות של קציני משטרה אנגלים שלא השתלטו על המצב אלא באיחור רב. הפרעות נמשכו גם אחרי הופעת הצבא, באשר היו לו הוראות לירות רק בפקודת קצינים בריטים, והרבה יחידות קטנות היו מורכבות מחיילים סודנים בלי שמפקד בריטי יהיה מצורף...
"עתיד יהדות טריפוליטניה מדאיג מאוד. למרות הכרזות מנהיגים ערבים, יש חשש רציני להתחדשות פרעות. מפקד המחוז, בריגדיר טמפל, מביע בגלוי את דאגותיו בקשר לעתיד. המנהל הראשי של המנהלה הצבאית משוכנע שהפעילות הציונית ביהדות המקומית גרמה בין השאר לפרעות. לעומת זה ראויה לציון העובדה שהפורעים לא השמיעו אף פעם קריאות אנטי־ציוניות, היות וכל בעיית ארץ ישראל רחוקה מליבם. פעלו אינסטינקטים נושנים של שנאה וקנאה גזעית שנוצלו על ידי חוג של ערבים מקומיים לשם מטרותיהם האנוכיות". דו"ח אחר קבע אף הוא שההתנפלויות על היהודים היו תוצאה של תכנון יסודי, וציין כי "הממשל האנגלי נתן לגורמים ערביים קיצוניים, אשר גורשו בתקופת השלטון האיטלקי מלוב, חופש תנועה במדינה – דבר שלא ניתן אז לאיטלקים וליהודים".
"נכבדי העיר המוסלמים אומנם התנצלו רשמית בפני ראשי הקהילה היהודית, והטילו את האשמה למאורעות על המדיניות הבריטית ששמה מכשול בפני התביעות הלאומיות של ערביי לוב, אך הפרעות האכזריות השאירו צלקות עמוקות מכדי שיהיה אפשר להביא לפיוס ולהרגעת הרוחות", נכתב בפנקס הקהילות. מי שזכה שם לשבחים הוא קצין יהודי בבריגדה ששם משפחתו גרנות, "שנטל על עצמו את תפקיד קומיסר העיר (זאוויה) באותו לילה; הסתובב, חמוש בסטן בלבד, ברחובות העולים באש, הציל יהודים רבים ממוות ואסף פצועים. במו ידיו השתתף בפינוי הריסות ובהוצאת ההרוגים מתחת למפולות. אחרי המאורעות המשיך לבקר בבתי הנפגעים ולעזור למשפחות ההרוגים והפצועים". אגב, כחודשיים לאחר המאורעות פרצה בקרב השבטים הערביים בזאוויה מגפת טיפוס שהפילה בהם אלפי חללים. בקרב יהודים רבים נתפס האירוע הזה כנקמת שמיים על הפרעות.
יידיש במקום ערבית
פדהצור בנעטיה (64), תושב בת־ים, עומד בראש עמותת "אור שלום". הוא עצמו נולד בארץ הקודש, אבל מינקות גדל על סיפורי הטבח ההוא. "המשפחה שלי הייתה מהעיירה חומס, 120 קילומטרים מטריפולי, ושם, ברוך השם, לא היו פרעות. כשהחלו להגיע שמועות על המתרחש ברחבי טריפוליטניה, הרב של הכפר העביר את ספרי התורה למשמרת אצל הכומר של הכנסייה, שהייתה צמודה לבית הכנסת. אחרי שהכול שכך, החזירו אותם למקומם.
"הטבח בטריפולטניה - הן מבחינת האכזריות שלו, והן במספר הנרצחים - לא נפל ממעשי טבח אחרים, מפורסמים פי כמה, שנלמדים עשרות בשנים במערכת החינוך ואין ילד שלא שמע על קיומם. זה היה רצח של יהודים שלווים שלא עשו דבר לשכניהם הערבים, והכול אירע בעידוד ובחסות הבריטים ששלטו אז בלוב".
אתה רואה קשר בין הפרעות ההן ובין הטבח שאירע 78 שנים אחר כך בארץ הקודש עצמה, שהייתה אמורה להיות מקלט בטוח?
"כל מי ששלט בארץ משנות החמישים ועד היום שבוי בקונספציה: הם מהאסכולה שמאמינה לערבים, לא מבינה את שפתם, ומדברת יידיש עם דוברי ערבית. ההנהגה הייתה צריכה להאזין לאנשים שמכירים מקרוב את האופי הערבי והזהירו לאורך שנים. ההתנהלות בנושא לא השתנתה בעקבות המלחמה. היו אנשים שהודו אחרי טבח שמחת תורה ש'היינו מערביים מדי בשיח עם הנבלות האלה', אבל הם עדיין לא מבינים שזה עולם אחר, שהערבים לא מתנהגים באופן שהיה מקובל באירופה. יכולתי לחתום לך מראש, למשל, שחמאס יפר את ההסכם. הכול היה ברור מראש: הסחיטה, המשחק בנו. צריך להתנהג בקור רוח, בלי להיטות לעסקאות ובלי אשליות לגבי האופי של האויב. אם היו יותר יהודי לוב בעמדות מפתח, ייתכן שטבח שמחת תורה תשפ"ד לא היה מתרחש.
"ב־1948 ערביי לוב ניסו לפרוע שוב ביהודים, אלא שהפעם עמדה מולם קהילה שהתכוננה היטב לקראת היום הזה. הייתה התארגנות מקומית וגם סיוע של שליחים מישראל, והצעירים התאמנו, צברו כלי נשק קרים וחמים ורכשו חומרי נפץ מדייגים שהיו משתמשים בהם לדיג בלתי חוקי. הפעם התוצאות היו שונות לגמרי מאשר בפרעות 1945: 14 יהודים נרצחו, אבל בצד הערבי ספרו כמאה הרוגים וגם פצועים רבים".
אלה לא היו הלקחים היחידים שהופקו. טבח נובמבר 45' גרם לרבים מצעירי הקהילה היהודית בלוב לחפש מוצא בציונות ולפעול להעפלה ארצה. גם רב הקהילה נרתם למאמץ. בתוך שנים מעטות יהפכו החיים היהודיים בטריפולי וסביבותיה לזיכרון רחוק ומעומעם, ומנגד תצמח במדינת ישראל קהילה של עשרות אלפי יהודים יוצאי לוב.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il