אל"מ במיל' שמוליק מוראד ותא"ל במיל' אהרון ורדי ממתינים לי בשולחן הסמוך למסעדת מג'די, מקום המפגש המסורתי שלהם בכפר־סבא. הם מכנים זה את זה בשמות משפחה כמו שני אחים לנשק, מחליפים בדיחות בקוד פנימי, ואפשר להתרשם שהקשר ביניהם נשמר כבר שנים רבות. אך המציאות מורכבת הרבה יותר. הקרב שמחבר בין השניים היה עבור מוראד פצע פתוח, שרגשי אשמה עמוקים מונעים ממנו להגליד. גם ורדי, שמילא תפקידים בכירים בשירות המדינה, שם מאחוריו את האירועים הרחוקים ההם. עד שלפני שנים אחדות הם מצאו את עצמם חוזרים אל אותו יום של דם ואש ברמת הגולן, והבינו שאת הסיפור הזה חייבים להרכיב מחדש מתוך קטעי הזיכרונות והעדויות, להזים את השמועות שרחשו סביבו, לתעד את האירועים כהווייתם ולשמר למען הדורות הבאים.
השבוע מלאו 58 שנים לקרב המיתולוגי בתל פאחר, שהתרחש בסוף מלחמת ששת הימים. "אני מרגיש שיש בקרב הזה משהו מיוחד", פותח ורדי. "גם אחרי שעברנו עוד עשרות קרבות ומלחמות ואירועים ביטחוניים, וחטיבת גולני השתתפה כמעט בכולם, תל פאחר הוא עדיין אתר מורשת קרב של החטיבה. למה הוא חשוב כל כך? משום שהדבר היחיד שהביא שם את הניצחון הגדול היה רוח הלוחמים. לא הנשק, לא התרגולות, לא הטכניקות".
מספר הצל"שים יעיד. שמוליק מוראד (מימין) ואהרון ורדי (משמאל) | צילום: אריק סולטן
"מה שייחד את הקרב הזה הוא שכל הזמן נכנסו פנימה ולא ויתרו", אומר מוראד. "34 לוחמים נהרגו כדי לכבוש את המקום. לא רק אנחנו טוענים שזה היה קרב הרואי ומיוחד, אפשר להוכיח את זה לפי ההכרה שנתנה המדינה. את יודעת כמה צל"שים קיבלו על קרב גבעת התחמושת? 15. וכמה על קרב תל פאחר? 20. כולל לזה שיושב מימיני, שוויתר על שלו כדי שאחרים יקבלו. משנת 48' עד היום, אני לא מכיר קרב עם מספר כזה של צל"שים".
הכי מעניין
סיפורו של הקרב כרוך בסיפורה של חטיבת גולני ובתמורות שעברה. בתחילת שנות השישים, מספרים השניים, מצב החטיבה לא היה מעודד במיוחד. "בואי נגיד שגולני לא קיבלה כוח אדם איכותי כמו שקיבלו הצנחנים", אומר ורדי. "ב־1966 החליטו במטה הכללי לטייב את החטיבה, וכחלק מהמדיניות הזו הועברו לשם קצינים מהצנחנים".
ורדי עצמו היה אחד הקצינים האלה. הוא בן 81, גדל בקיבוץ יפעת, ובשנת 62' התגייס לצנחנים. משם עבר לגולני וקיבל את הפיקוד על פלוגה א' בגדוד 12. "הרמה של הפלוגה הייתה לא מספקת, ומהר מאוד הבנתי שזה לא קשור ליכולת לתפעל נשק או לקיים תרגילי יעד מבוצר, אלא למוטיבציה נמוכה. מה שעניין אותי היה להעלות לחיילים את רוח הלחימה ולהפוך אותם ללוחמים בלתי מתפשרים".
מוראד הגיע לגולני במחזור הגיוס של אוגוסט 65'. הוא בן 79, יליד בגדד. בשנת 1950 עלה ארצה עם הוריו. בנעוריו למד בבית הספר החקלאי אשל הנשיא, ואז התגייס לשירות כעתודאי ואחרי שנתיים נשלח לגולני. "היינו חבורה של 18 עתודאים שהגיעו לחטיבה. היו שם בעיקר עולים חדשים ומעט מאוד צהובי שיער. אחרי קורס קצינים נשלחתי לגדוד 12, לפלוגה של ורדי.
"כמ"מ הייתי עם הלוחמים כמו חבר, וגם ביניהם הייתה אחווה מטורפת. חייל שקיבל חבילה מהבית, לא היה פותח אותה אם לא כל המחלקה נמצאת. מכירה את המושג 'אחי'? היום כולם קוראים זה לזה 'אחי', אבל זה נולד שם, בגולני של אז".
באביב 67' הם היו בקו באזור ירושלים. "כשנשמעו פעמי הלחימה הועברנו לחורשת המייסדים, ליד יסוד־המעלה, ושם חיכינו לפקודות", משחזר ורדי. "ערכנו תרגולות ביום ובלילה. ואז התחילה המלחמה, ובכל יום אנחנו שומעים: השריון כבש את סיני והגיע לתעלת סואץ, הצנחנים כבשו את ירושלים. ואנחנו, בינתיים, לא מקבלים שום פקודה לעשות משהו. היינו מבואסים, הבנו שיש פה הישג צבאי ענק, ושגולני לא חלק ממנו. הרגשנו ששוב שמים את החטיבה במקום השני או השלישי. הצנחנים זכו בתהילה, כל מי שהלך עם נעליים אדומות וכומתה אדומה - מחאו לו כפיים ברחוב.
"אחרי ארבעה ימי לחימה החלו כבר שיחות על הפסקת אש, ואנחנו עוד לא היינו שותפים במערכה המוצלחת הזאת. לא ישנו באותו הלילה מרוב תסכול. בשבע בבוקר הגיע המג"ד מוסא קליין לאזור המאהל שלנו. 'קיבלנו פקודה לעלות לרמת הגולן', הוא צעק בשמחה. הייתה אופוריה של כמה שניות, כי הנה, קיבלנו הזדמנות להוכיח את עצמנו. ואז הבנו שלא כולנו נחזור מהקרב הזה".
כיבוש הגולן תוכנן ללילה בין 9 ל־10 ביוני, אבל הוקדם לשעות היום. "אמרו לנו 'אין זמן, הולכים לעשות הפסקת אש'. נתנו לנו זחל"מים, והגדוד קיבל פקודה לכבוש את תל פאחר".
"אמרו שכובשים – אז כובשים"
תל פאחר נחשב ליעד חיוני במערך ההגנה של הסורים בצפון רמת הגולן. המוצב שלט על אזור נרחב, והכיבוש שלו היה הכרחי כדי לאפשר לכוחות גדולים לעלות לרמה. "השיירה שלנו התחילה לנוע בשמונה־תשע בבוקר", ממשיך ורדי. "עברנו דרך קריית־שמונה, והתושבים עמדו מצידי הכביש וזרקו עלינו סוכריות. שמחנו, היינו חדורי מטרה וידענו שנמלא את המשימה".
"בחורשת טל, לוחמי הפלוגה עלו לשבעה זחל"מים", מספר מוראד. "צירפו אלינו חבר'ה מהפלוגה המסייעת, שיפעילו את המקלעים הכבדים על הזחל"מים, והיו גם 'אורחים' כמו קצין לשעבר שצורף אליי. כך התברר שעל כל זחל"ם יש כבר 12־13 חיילים, אבל התקבלה פקודה שאסור להעלות יותר מעשרה, ונדרשנו לדלל אנשים. אחד הלוחמים שביקשתי מהם לרדת היה דוד שירזי - חייל ותיק, בחור חסון שסחב על הגב שלו את התחמושת הנוספת למקלע. ימים אחדים לפני המלחמה הוא ועוד כמה חיילים נסעו כבר לבקו"ם והיו אמורים להשתחרר, אבל הם קיבלו צו 8 וחזרו אלינו.
"אמרתי לשירזי לרדת מהזחל"ם. הוא ענה: 'המפקד, אף פעם לא סירבתי פקודה, אבל אתם לא תעלו למלחמה בלעדיי'. קראתי לסמ"פ, שמיל גולן ז"ל, ואמרתי לו שהבחור לא רוצה לרדת. שמיל התווכח איתו ובסוף שירזי ירד. חמש דקות לפני תחילת התנועה אל היעד, בערך בשעה 13:00, אני רואה את שירזי שוכב מתחת לגלגלים. אני אומר לו 'מה אתה עושה פה?', והוא עונה: 'אמרתי לכם, אתם לא עולים בלעדיי'. קראתי שוב לשמיל, ואני לא יודע איך הוא השתכנע, אבל בסוף שירזי עלה".
הכיבוש היה הכרחי כדי להעלות כוחות גדולים לרמה. נוף עמק החולה מבונקר הרוס בתל פאחר | צילום: גבי ניסים - לע"מ
בשעה אחת וחצי בצהריים חצו לוחמי גדוד 12 את גבול סוריה. "פלוגה א' הייתה הראשונה בטור הגדודי, אחרי הטנקים", ממשיך ורדי לשחזר. "תשעה טנקים נעו לפנינו. המג"ד היה ביניהם, מוראד היה במחלקה הראשונה, אני הייתי באחד הזחל"מים שלו. נסענו בתוואי ההטיה, שממנו לפי התוכנית היינו צריכים לעלות לציר הנפט ולתקוף את תל פאחר מהעורף, כמקובל בטכניקות לחימה. אלא שכאשר הגענו לשם, התברר שהבולדרים הגדולים והטרשים לא מאפשרים לטנקים לעלות בנתיב שתוכנן".
תוכנית המתקפה הייתה חייבת להשתנות במהירות, כי בינתיים ספג הכוח אש כבדה. "במשך עשרים דקות חטפנו מטנקים סוריים שהיו בתל עזזיאת, בחרבת סודה ובמקומות אחרים, והגדוד התחיל לאבד חיילים ורק"ם. המג"ד החליט שננוע בתוואי ההטיה ונכבוש את תל פאחר מהחזית. לתקוף ביום מהחזית זו החלטה דרמטית מאוד, אבל לא הייתה ברירה אחרת, והסורים כבר ציפו לזה".
ולא היה מי שאמר - חבר'ה, אולי זו משימת התאבדות?
"אין אצלנו דבר כזה. גולני הולכים אחרי המפקדים. אם אמרו לנו שכובשים, אז כובשים".
כשהגיע למרגלות התל, ראה ורדי שמלווים אותו 25 לוחמים בלבד. "קראתי בקשר לסמ"פ שהיה בפיתולי הדרך מאחור, והוא לא ענה - כנראה טיפל בזחל"מים שנתקעו ובפצועים שנשארו בשטח. הגיע אליי אלכס קרינסקי, שהיה בזחל"ם של מוסא קליין, ועדכן שהמג"ד נתן הוראה להסתער חזיתית על התל. היעד שלנו, פלוגה א', היה החלק הדרומי של התל. אני מסתכל למעלה, רואה את היעד הדרומי ומשמאלו את היעד הצפוני, שגבוה ממנו. באותו הרגע החלטתי שעל אף שאנחנו רק 25 איש, נפצל את הכוח. אמרתי לאלכס: 'קח חצי מהלוחמים, תשתלט על פאתי היעד הצפוני, ותאבטח אותי כשאני כובש את היעד הדרומי'. נשארנו מוראד, אני ועוד 11 חיילים. אמרתי לעצמי - כמה שאצליח להתקדם, אתקדם. אין דרך אחרת, ואין מושג של לסגת.
"התחלנו להתקדם בפריסה רחבה, בשתי שורות, והגענו אל גדרות המוצב הסורי. דב רוזנבלום, סמל המחלקה של מוראד, ניסה לחתוך אותן במספרי תיל, ולא הצליח. ואז פעל שירזי. אותו שירזי שכמעט הורידו מהזחל"ם. הוא נשכב על הגדרות, אחריו נשכב יעקב חודרה, ועברנו עליהם תוך כדי שגופם נשרט ונדקר".
"שאלתי את שירזי למה הוא שכב על הגדר", מספר מוראד. "רציתי לדעת אם הוא קיבל פקודה לעשות את זה".
ורדי: "לא נתתי פקודה, הוא ידע מה הוא צריך לעשות. אחרי שרוזנבלום לא הצליח לחתוך את הגדר, נתתי לשירזי מבט, והוא פשוט עשה את זה. חיילים טובים צריכים רק רמז, הם לא צריכים פקודה".
"שירזי נשכב על הגדר הראשונה, שהייתה סבוכה וקשה מאוד", משלים מוראד. "לא יכולנו לחצות אותה אם לא היינו עוברים על הגב שלו. בזכותו חלק מאיתנו לא נפגעו, כי בינתיים נורתה אלינו אש תופת".
להילחם בידיים ריקות
שלוש גדרות נמתחו סביב המוצב, והכוח עבר אותן בזו אחר זו. "נכנסנו לתוך תעלות בעומק של כמעט שני מטרים", אומר מוראד. "אי אפשר היה לקפוץ משם החוצה. מי שנכנס לתעלה, לא היה יכול סתם לצאת ממנה".
הלוחמים התקדמו במבוך התעלות בצורה מחושבת. מוראד: "בתוך התעלה רק לוחם אחד יכול לירות – זה שהולך ראשון. בכל פעם ורדי היה שולח אליי חייל, ואני הייתי מעביר אותו קדימה, לטהר את התעלה ולהגיע לבונקרים. אחד החיילים, מיכאל סייג, נפגע מרסיס בעין. טיפלו בו, הוא פונה, ונשארנו עם חייל אחד פחות".
הבונקרים היו מבנים מאסיביים ובלתי חדירים כמעט - "עובי של שבעים־שמונים סנטימטר בטון ומעליהם אדמה. לא משנה כמה הפגזות הם חטפו, כלום לא נפגע. החיילים הסורים הסתתרו בתוכם. התרגולת שלנו הייתה לרוץ, להגיע לבונקר, לבעוט בדלת ולפתוח אותה, לזרוק רימון, ואחר כך החיילים נכנסים לירות במי שנמצא בתוך הבונקר. ככה התקדמנו, בונקר אחרי בונקר.
"לקראת הבונקר השלישי או הרביעי היה עיכוב, אחד החיילים לא הגיע קדימה. התחלתי לטהר את התעלה, ניסיתי להיכנס לבונקר ולירות, ואחד הסורים ירה משם ופגע בבטון לידי. הרסיסים נכנסו לי לשתי הידיים, פציעה קלה. יצאתי החוצה, ואחד החיילים חבש לי הידיים. ורדי אמר לי 'תן את המחסניות שלך, אתה לא יכול להמשיך לירות', והנחה אותי לעבור למאסף. אני לא מוכן להישבע מה בדיוק אמרתי לו, אבל זה היה חצי סירוב פקודה, והוא הסכים".
ורדי: "כשהגענו לקצה היעד הדרומי, הוריתי לצאת מהתעלות. לפנינו במרחק 70 מטר היו שתי סככות מנהלתיות של הסורים. מוראד נע עם ארבעה אנשים קדימה, ואני אחריו עם שאר הלוחמים. התקדמנו 20־30 מטר, ואז קיבלנו מכת אש נוראית מהחלק הצפוני של התל. מוראד והחבר'ה שלו תפסו עמדות ליד הגדר קרוב לסככות, ואני חזרתי עם שאר הכוח לתעלה והתחלנו להשיב אש לכיוון צפון. לא כל כך הבנתי בשלב הזה למה יורים עליי מהכיוון ההוא, חשבתי שאלכס נלחם שם. בסביבות שעה 16:00 ראיתי פתאום את המג"ד מוסא קליין, ואמרתי לו בצעקות שיורים עליי. קליין חשב שאלכס הוא זה שיורה בטעות לכיווננו, כי חצי שעה לפני כן הוא ראה אותו עולה ליעד הצפוני. הוא קם, יצא מהתעלה וצעק 'איתן, איתן, איתן' - זו הייתה מילת החיבור בין כוחותינו. שנייה אחר כך אני לא רואה את מוסא. הוא נהרג באש כוחות סוריים שבאו מאחור.
"הרגשתי שאני לא יודע מה יהיה. שירזי, שהיה לידי, ירה לכיוון צפון, חטף כדור בראש ונהרג. עוד שניים־שלושה חיילים נפצעו, לא ראיתי כוחות נוספים שמגיעים, והתחמושת אוזלת. כמה דקות לפני חמש הגיע פתאום זחל"ם של מחלקת הפריצה המיוחדת: הם לא עלו דרך חזית המוצב, אלא עקפו דרך הבניאס והגיעו מאחור, מצפון. התחושות שלי השתנו ברגע. ראיתי שיש עוד כוחות, עוד מים ותחמושת, עוד אנשים שיכולים לטפל בפצועים. אמרתי למפקד המחלקה שיקפצו מהר מהזחל"ם כי לסורים יש נ"ט. הם קפצו, חוץ מאחד שלא הספיק. טיל נ"ט פגע בזחל"ם, והחייל ההוא נהרג. השאר הצליחו לקפוץ לתעלה".
"הפציעה שלי לא הייתה קשה, אבל הדם המשיך לרדת". מוראד והתחבושת על היד בפתח הבונקר שנפצע בו | צילום: אהרן ורדי
ורדי וחייליו המשיכו בחילופי אש מול האויב הלא ידוע ביעד הצפוני. "בשעה חמש עלה המח"ט יונה אפרת על התדר שלי, ושאל מה המצב. עניתי לו 'לפני שעה דיברתי עם מוסא'. הוא כבר ידע שמוסא נהרג, אבל לא אמר לי את זה. ואז המח"ט הודיע לי שהוא שולח את סיירת גולני לתגבר ולעזור לכבוש את החלק הצפוני של תל פאחר. אגב, באותה השעה אחד החיילים פתח טרנזיסטור ושמענו שנאצר התפטר. זה לא עניין אותנו.
"סביב 17:20 הרגשתי שמעל הראש שלנו יורים לכיוון החלק הצפוני. הסתכלתי אחורה וראיתי את שמיל הסמ"פ. מתברר שהוא וקצינים נוספים עשו גם הם איגוף, ראו מאיפה יורים עלינו והשיבו אש. עשר דקות אחר כך הגיע ראובן אליעז (רובקה) מהסיירת, התייצב בכניסה הצפונית לתל פאחר, אבל לא נכנס לקרב בשלב זה. הגיע גם אברהם סולוביץ', הסמ"פ של פלוגה ב', לקח שניים־שלושה זחל"מים, עשה שוב איגוף עמוק והתייצב בחלק הצפוני. רובקה אמר לו 'תיכנס לתעלה הצפונית', וסולוביץ' התקדם עם הכוח שלו בתעלה. רוב חיילי הכוח נהרגו, כולל סולוביץ'".
בשלב הזה כבר היה חלק גדול מהתל בידי צה"ל, אך כיסי התנגדות עיקשים של הסורים מנעו את כיבושו המוחלט. "בשעה שש הגיע הסמח"ט משה גת, גרוברט. הוא גילה שהסיירת לא נכנסה, והורה לחיילים להיכנס לחלק הצפוני. הסמח"ט והסיירת טיהרו עוד חלק קטן בכיפה הצפונית, וכך בשעה 18:20 הסתיים הקרב. קיבלנו הודעה שתל פאחר בידינו".
בעיניים של קצין זוטר
כל אותו הזמן לא ידע ורדי מה עלה בגורלם של מוראד וארבעת חייליו, שהסתערו קדימה. "קיבלתי מוורדי את הפקודה לצאת מהתעלה ולכבוש את הסככה הראשונה", מספר מוראד. "התחלנו להסתער ממערב למזרח. משמאלי היה דב רוזנבלום, גם הוא מאלו שכבר ביקרו בבקו"ם וחזרו להילחם. מימיני היו עוד שני לוחמים, ובקצה היה מ"כ.
"התחלנו להסתער. הייתה שם חומת אבן לא גבוהה וקטע של 'מסולעת' - אבנים שאפשר להסתתר ביניהן. כולנו נשכבנו. אחד החיילים בצד ימין שלי נפצע, ולוחם אחר טיפל בו. מצד שמאל שמעתי את דב צועק לי 'מוראד, מוראד', והבנתי שהוא נפצע. בראש שלי עוד זכרתי שהוא החייל הנשוי היחיד, הוא אפילו לחש לי לפני כן שאשתו בהיריון. עכשיו שמעתי אותו צועק ומבקש חילוץ. לא היה לי הרבה זמן לחשוב, לא יכולתי לירות בעצמי בגלל הפציעה, והייתי צריך שיחפו עליי. צעקתי למ"כ שיחפה, והתחלתי לזחול לכיוון דב.
"הגעתי אליו וניסיתי לטפל בפציעה שלו. דב נפגע בכתף מכדור או מריקושט, וצעק מכאבים. לא היה לי חוסם עורקים, השתמשתי בשרוך של הדיסקית כדי לעצור את הדם. נשכבתי על הגב, העמסתי אותו עליי וניסיתי לגרור אותו לכיוון המסולעת. אני לא יודע להגיד כמה זמן הצלחתי לעשות את זה. הפציעה שלי לא הייתה קשה, אבל הדם המשיך לרדת מהידיים שלי למרות החבישה. ומשם אני למעשה כבר לא זוכר, כי איבדתי את ההכרה".
מוראד התעורר בבית החולים רמב"ם בחיפה. "סיפרו שמצאו אותי שוכב, ודב רוזנבלום עליי עם כדור בראש. הוא נהרג, ואני נשארתי בחיים. הזיכרון שלי נגמר שם, כשאני מבין שלא הצלחתי".
למרות הגבורה הרבה שגילה, תחושת האשמה ליוותה אותו במשך שנים. "לא הייתי כמעט בקשר עם המשפחה של דב, לא יכולתי להסתכל להם בעיניים, כי אני יצאתי משם חי והוא מת. במשך הרבה שנים גם לא העזתי לבקר במקום. כשהבן שלי אופיר הגיע לגיל בר מצווה, הוא אמר לי 'אבא, אתה חייב לספר לי על הקרב הזה', ורק אז הלכנו לשם".
הקשר עם משפחת רוזנבלום התחדש דרך העיתונאי מוטי רוזנבלום, אחיו של דב. "יום אחד הוא התקשר אליי והודיע שלקראת יום הזיכרון של דב, הוא רוצה להפגיש כמה לוחמים ולדבר עליו. הגעתי למפגש, ושמעתי ממוטי דברים שונים ממה שחשבתי. הוא אמר לי: 'על מה אתה מדבר בכלל, למה אתה מרגיש אשם?'. הבנתי שטעיתי בתפיסה שלי. הוא חיבק אותי ועודד אותי להמשיך לדבר על הקרב".
במורשת הקרב של חטיבת גולני, תל פאחר הפך לסמל של מלחמת ששת הימים. "מצפה גולני" הוקם שם, עם אנדרטה לכבודם של חללי החטיבה, ועוד אחת שמנציחה את הנופלים בתל עצמו. רבים ממשתתפי הקרב – החיים והמתים – עוטרו בצל"שים. דוד שירזי קיבל תחילה את צל"ש הרמטכ"ל, ואחר כך הוחלט שהוא ראוי לעיטור הגבוה ביותר, עיטור הגבורה. למוראד עצמו הוענק עיטור המופת.
לאחר מלחמת ששת הימים המשיך ורדי להתקדם בסולם הדרגות והתפקידים. הוא פיקד על אוגדה 80 ולאחר מכן היה ראש הג"א - מפקד פיקוד העורף במושגי ימינו. לאחר שחרורו מצה"ל מונה למנכ"ל המשרד לאיכות הסביבה, והוביל את הקמת רשות הטבע והגנים כאיחוד של שני גופים שונים. משם עבר לרשות המים והקים בה את יחידת ביטחון המים. היום הוא מתגורר בכפר־סבא, נשוי ואב לארבעה, סב לשמונה נכדים ולשתי נינות.
מוראד עבר אחרי מלחמת ששת הימים ליחידה 504, מילא שם מגוון תפקידים, פיקד על יחידת חצ"ב ושימש עוזר ראש אמ"ן. מ־88' עד 92' היה מושל שכם במנהל האזרחי, וכעבור שנתיים השתחרר ופנה לעולם העסקים. הוא היה מנכ"ל מגדלי האופרה בתל־אביב ומנכ"ל של כפר נופש, וניהל חברה לייעוץ אבטחה יחד עם חבריו מהצבא. מאז 2012 הוא עוסק בפעילות התנדבותית במסגרת העמותה של יחידה 504. "נתתי הרצאה על תל פאחר אולי מאות פעמים, בין השאר בבה"ד 1", הוא אומר. "זו הרצאה חשובה כי היא מגיעה מהעיניים של מפקד מחלקה, קצין זוטר שהיה בקרב. זה מעניין מאוד את החי"רניקים".
צילום אוויר של התל והתעלות הרבות בו | צילום: באדיבות אתר נעמוש לחקר מלחמת ששת הימים
הקשר בין ורדי למוראד התחדש לפני כשמונה שנים, במלאת חמישים שנה למלחמת ששת הימים, ועל רקע ניסיון לשקם ולשדרג את האתר בתל פאחר. "באנדרטאות שם נעשו הרבה מאוד שגיאות בכל הקשור לשמות הלוחמים ולסיפורים", אומר ורדי. "זו הייתה פשוט קטסטרופה. עליתי לשם כמה ימים לפני הטקס, והבטחתי ללוחמים שאטפל בזה. התקשרתי למשרד הביטחון ואמרתי: 'אנחנו לא באים לטקס אם אתם לא משנים את האנדרטה'. בתוך יום נתנו תקציב, אנחנו הבאנו קבלן, עשינו שינויים הכרחיים וקיימנו את הטקס. מאז התחלתי לטפל בשיקום עמוק של כל האתר, וזה נמשך שש שנים. התחלתי גם להשתתף בטקסים. עד אז לא הגעתי, גם בגלל העבודה שלי וגם כי אני לא איש של נוסטלגיה".
השגיאות שמצא ורדי היו קשורות גם בדיסאינפורמציה שצמחה סביב הקרב. גרסאות סותרות סופרו והודפסו, וכל אחת מהן מעלה על נס את תרומתו של כוח מסוים וממעיטה בזכויותיו של האחר. לבסוף הוקם צוות מיוחד של נציגים מכל הפלוגות, במטרה לאסוף את העדויות ולהעמיד את תיעוד האירועים על דיוקו. "הרבה אנשים טענו בעבר שהקרב לא היה צריך להתרחש, ושטעות ניווט של המג"ד עלתה באבדות רבות. זה לא נכון. המג"ד ניסה לעלות בדרך שהכתיבה לו החטיבה, אבל הדרך התגלתה כלא מתאימה לתנועת טנקים וזחל"מים. למעשה, היא לא הייתה קיימת, היו שם בולדרים. המג"ד ניסה להניע את הטנקים שיעלו, אבל הגדוד חטף אש. קליין היה צריך להחליט אם להוריד את החיילים מהזחל"מים וללכת ברגל בתוואי המקורי, ואז הגדוד היה נכתש, או לנוע בדרך שעליה הוא החליט. לכן זו לא הייתה טעות, זו הייתה החלטה שהובילה לכיבוש התל".
"בשלב מסוים ראינו שסיירת גולני הוציאה ספר על כל הקרבות שלה, והציגה את עצמה כמי שהצילה את הקרב בתל פאחר. הסיפורים האלה הרגיזו מאוד את כולם", אומר מוראד. אגב כך הוא מבקש להוסיף עוד דיוק היסטורי: "ורדי קצת מצטנע. הוא בעצם היה הקצין הכי בכיר שהוביל את הכוח כמו שצריך, נכנס וכבש חלק שבעצם הייתה אמורה להגיע אליו פלוגה שלמה. הוא עשה כמעט הכול נכון".
כששדרת הפיקוד נמחקת
הרכבת הפסיפס העובדתי לא הייתה תהליך פשוט, מתאר מוראד. "הצוות ישב אצל ורדי בבית, וכל העיניים היו נשואות אליו. הוא היה הכי בכיר, הוא זה שעשה הרבה מאוד בצבא גם אחרי הקרב, הוא הכיר את הגדוד ואת החטיבה יותר טוב מכולנו. בסוף הבנו שכל אחד ראה את הקרב מהעיניים שלו והיה משוכנע באמיתות הגרסה שלו, וצריך מישהו אובייקטיבי שיאסוף הכול לתמונה אחת. החלטנו לקחת את שלמה מן, שיחבר את החלקים".
מן, עיתונאי ובלוגר חובב היסטוריה, החל למעשה את התחקיר שלו על הקרב שנים רבות קודם לכן, עוד כשהיה בן 17. אחרי שבוגרי תל פאחר ביקשו ממנו ליצור גרסה אחידה, הוא התעמק בסיפור והוציא אותו לאור בספר "תל התעלות" (ספרי ניב, 2017). "מן דיבר עם עשרות לוחמים", אומר ורדי. "לדעתי הספר שלו הוא התיאור הכי קרוב לאמת".
מוראד: "כמעט כל מה שנכתב לפני כן על הקרב היה חסר או שגוי. אנחנו זעמנו על משרד הביטחון, נלחמנו בו עד שהכיר בנו ונתן למעלה ממיליון שקל כדי להקים את מה שיש שם היום. הצלחנו לשכנע את המערכת שמה שהיה היה, ובואו נשים עכשיו את האמת לכבודם של הנופלים, לכבוד המשפחות, לכבוד הפצועים שרבים מהם עדיין מוכרים כהלומי קרב. היום אין לנו כמעט חילוקי דעות עם אף לוחם".
למה צמחו כל כך הרבה גרסאות?
ורדי: "בקרב יש תופעה של רשומון. כל אחד מהאנשים רואה אותו מזווית אחרת. אנחנו רצינו לצמצם את זוויות הראייה ולהיצמד לעובדות".
עד כמה הקרב הזה תרם לתדמית המחודשת ולגאוות היחידה של חטיבת גולני?
"הוא תרם תרומה דרמטית. קרב תל פאחר הוא אבן יסוד במורשת גולני, כי היעד נכבש בידי לוחמים מן השורה אחרי ששדרת הפיקוד נפגעה - המג"ד נהרג, הסמג"ד נפצע ושני מפקדי פלוגות נהרגו. ניצחה שם רוח הלוחמים, שהסתערו פנים אל פנים".
איך אתם מתרשמים מהדי־אן־איי של החטיבה היום, במלחמה הנוכחית?
מוראד: "אני חושב שבחודשים האחרונים שומעים בתקשורת על גולני יותר מאשר על הצנחנים".
אבל יש גם הרבה ביקורת על הרוח הבלגניסטית שקיימת בחטיבה.
ורדי: "יש ביקורת, והיא צריכה להישמע, אבל יש מצבים שאי אפשר לשפוט אותם. צריך להסתכל על התמונה הכוללת. לא בכל רגע מנצחים בגדול, אבל העובדה היא שחיילי גולני נמצאים בכל חזית ונחשבים ללוחמים אמיצים, נחושים וחדורי מטרה".
סמל דב רוזנבלום | צילום: ללא
טוראי ראשון דוד שירזי | צילום: ללא
טוראי ראשון משה דרימר | צילום: ללא
המג"ד סגן־אלוף מוסא קליין | צילום: ללא
מוראד: "בעבר היו צריכים לגייס בכוח אנשים לחטיבה, והשמועה הייתה שאתה יוצא משם באלונקה. היום על כל מקום בגולני נאבקים ארבעה חבר'ה. זה הישג אדיר לחטיבה. במחלקה שלי אני לא זוכר אחד שהיה בוגר בית ספר תיכון אפילו. כולם גם נשארו חפ"שים. שירזי היה טוראי, הוא אפילו לא זכה לעבור קורס מ"כים - והוא היה לוחם משכמו ומעלה. הגיע עם ורדי לסוף התעלה, לא הפסיק לירות עד שנהרג. אלו דברים שאנחנו לא מבינים היום".
"מלבד שירזי היה עוד חייל שקיבל את עיטור הגבורה, משה דרימר", נזכר ורדי. "בזחל"ם השריון היו לוחמים שלנו, דרימר וישראל הוברמן. הזחל"ם הזה חטף פגיעה ישירה מאחד הטנקים הסוריים, והתחיל לעלות באש. דרימר נשאר על הזחל"ם הבוער והמשיך לירות במקלע הכבד לכיוון תל פאחר. הוברמן נכנס כדי להוציא אותו, אבל לא הצליח, ודרימר נשאר שם להמשיך לירות. הוברמן ירד מהזחל"ם, בוער כולו, והתחיל לרוץ בתוואי ההטיה עד ששמיל הסמ"פ שם לו רגל כדי לגלגל אותו בעפר ולכבות את האש". הוברמן, שסבל מכוויות חמורות, קיבל אחרי המלחמה את עיטור העוז; שמיל גולן קיבל על תפקודו בקרב את עיטור המופת.
ותיקי גדוד 12 ממשיכים להיפגש מדי שנה ב־9 ביוני. "לפני שנתיים החלטנו שאנחנו רוצים דור המשך שישמר את המורשת", מספר מוראד. "הוקם צוות של חמישה מבני הלוחמים, וגם עמותת גולני ותא"ל אלון פרידמן, שמנהל את המוזיאון בצומת גולני, מסייעים בזה.
"המושג 'לשכב על הגדר' נולד שם, בתל פאחר, במעשה הגבורה של שירזי. לכן יש משמעות עמוקה כל כך למילה 'אחי'. בלי 'אחי' לא מסתערים. בלי אחי אין רעות ואין שכיבה על הגדר".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il