בעיני מאות החניכים והמדריכים של תנועת בני עקיבא שהתרוצצו בשבוע שעבר בחוות משמר הכרמל, מדובר בעוד נקודה אקראית שנמצאה מתאימה לקיום מחנה הקיץ השנתי. בשנה שעברה הם היו ביער שלמון שבהרי ירושלים, בשנה הבאה אולי יהיו בעין זיתים שליד צפת - השנה הם כאן, באתר הסמוך לקיבוץ בית־אורן. ספק אם מישהו סיפר להם שמשמר הכרמל היא הרבה יותר מזה: ממש כאן, בינות לקירות המבנה שבו שוכנת כרגע "מפקדת המחנה" של בני עקיבא, החל לפני תשעים שנה בדיוק סיפור הרואי של התיישבות, מופת של חלוציות ציונית בכלל וציונית־דתית בפרט.
כשפרופ' אלעד בן־דרור ואני ניגשים למרפסת העץ הקטנה שבקצה החניון, "מצפור הנוטרים" המשקיף על הים התיכון ועל עתלית, אנחנו נאלצים להזיז כמה מגבות שנתלו לייבוש על שלט הזיכרון היחיד - והחדש יחסית – המנציח את קורות המקום. באופן לא מאוד מפתיע, אפילו בו לא מוזכרת העובדה שהגברים והנשים שנאחזו כאן בקרקע בכל כוחם, ורבים מהם אף שילמו על כך בחייהם, היו חברי תנועת הפועל המזרחי. גם בחינוך הציוני־דתי לא טורחים לספר עליהם. אם תשאלו את בוגריו היכן השתתפה הציונות הדתית בבניין הארץ בשנות טרום־המדינה, התשובה מן הסתם תהיה העלייה לביריה: לאורך השנים נכתבו עליה שירים וספרים, ומדי שנה היא מונצחת על ידי חניכי בני עקיבא סביב י"א באדר. את סיפורה של קבוצת משמר הכרמל, לעומת זאת, דומה שאיש אינו זוכר. כעת מבקש פרופ' בן־דרור לתת לסיפור הזה את מקומו הראוי בהיסטוריה הציונית, בין השאר באמצעות כנס ראשון מסוגו שיתקיים כאן בסוף השבוע הבא, ויעלה על נס את הפרשה הנשכחת.
הדרה פוליטית מהסיפור הציוני. החלוצים הנשכחים של משמר הכרמל | צילום: פריץ ליכטנשטיין, מתוך אלבומו של החלוץ יצחק ריש
בן־דרור, שמתגורר במושב ניר־עציון הסמוך, הוא חוקר במחלקה ללימודי המזרח התיכון באוניברסיטת בר־אילן, מכהן כראש האקדמי של המכללה לפיקוד טקטי בצה"ל וכראש המכון לחקר המחתרות ע"ש בגין - אך בנושא הזה הוא פועל תחת כובע אישי ופרטי, בין השאר כפריעת חוב מעברו. לפני כחודש הוא פנה אליי ועניין אותי בפרק ההתיישבותי שלא הכרתי. וכך, כמה שבועות לאחר מכן מצאנו את עצמנו כאמור בלב מחנה קיץ הומה, כשאני מנסה להבין בינות לשירים מחרישי אוזניים וסיסמאות מורל מה אירע במקום הזה לאורך שלוש שנים גורליות, לפני כתשעים שנה.
בן־דרור עצמו התוודע לפרשה בעת שהיה דוקטורנט, בשנות התשעים המוקדמות. באותם ימים השלים הכנסה בהדרכת טיולים מטעם המלון בניר־עציון. "יום אחד פגשתי במלון את יצחק ריש, שהיה מאחרוני המתיישבים המקוריים של משמר הכרמל שנותרו בחיים", הוא מספר. "בשנת 1985 הוא כתב את הספרון 'חלוציות ביערות הכרמל', שבו גולל את סיפורה של הקבוצה, וגם ביקר באופן שאינו משתמע לשתי פנים את יחס המוסדות כלפיה. התיידדנו, וכשהוא הגיע שוב למלון עם בני משפחתו, הבאתי רכב שטח ונסעתי איתו ועם עוד כמה חברים מהקבוצה למרומי גבעת שלאלה. הכול שם היה מוזנח ונטוש, מלא קוצים בגובה אדם. הייתי המום מההזנחה של אתר היסטורי. ריש השביע אותי שאספר את סיפור הקבוצה בכל טיול שאני מדריך באזור, וכך עשיתי".
דפי הכרומו לא הועילו
בתחילת המאה ה־20, מספר בן־דרור, האזור ההררי בין צומת פורידיס בדרום לשוליה של חיפה בצפון היה ריק מאדם כמעט לחלוטין. את קצותיו של השטח הלא מיושב סימנו הכפרים הערביים עין־חוד (כיום עין־הוד) ודמון (כלא דמון), וכן הכפרים הדרוזיים דליית אל־כרמל ועוספיה. אל השניים האלה, השוכנים במעלה ההר, היה אפשר להגיע בכביש משובש ומפותל שיצא מקצה שכונת אחוזה בחיפה, אך רק כלי רכב עמידים במיוחד היו מסוגלים לעבור בו.
במרכז השטח האסטרטגי הזה, החולש היום על כביש 4, ניצבת לה "גבעת שלאלה" - גבעה עגולה, תל טבעי שמוגבה מסביבתו ובולט בשטח. הבעלים שלה ושל רבות מהקרקעות באזור היה שוכרי מנסור, ערבי־נוצרי ששימש כמתורגמן של סגן הקונסול מטעם פרוסיה בארץ ישראל. חלק מהשטחים שברשותו הוא החכיר לרועים ופלאחים מכפרים סמוכים. בראשה של גבעת שלאלה, שממנה ניהל את עסקי החכירה, בנה מנסור בית מגורים קטן וחצר משק, ולמרגלות הגבעה הוא הקים בוסתן ולצידו שלושה מבנים קטנים.
הגבעה וסביבותיה משכו את עינו של המהנדס יוסף לוי, אחד מבוני הארץ בשנים ההן. שמו של לוי מוכר בעיקר ליודעי קורותיה של נהריה, שהוא היה בין מייסדיה, אבל התוכניות שלו היו גדולות הרבה יותר. בין השאר הוא ביקש להקים עיר עברית שתשתרע מנחל הקישון ועד לנחל נעמן בפאתי עכו. תוכניתו הגרנדיוזית ביותר דיברה על עיר קיט שתקום ביערות הכרמל ותהווה גבול דרומי של העיר חיפה - שאותה ראה בדמיונו הקודח מתפרסת לאורכו ולרוחבו של הר הכרמל. לשם כך, לוי היה זקוק כמובן לאדמות. הוא חבר לשני שותפים נוספים, ויחד הם רכשו משוכרי מנסור בשנת 1934 כ־6,000 דונם.
"הם נלחמו על המקום עד טיפת הדם האחרונה". פרופסור בן־דרור | צילום: אביטל הירש
האריסים שעיבדו את הקרקע הורשו להישאר בה עד סתיו 1935, ובינתיים ניגש לוי למלאכת השיווק. חלקות בנות עשרה דונמים הוצעו במחיר של 150 לירות ארץ־ישראליות, אך הביקוש היה נמוך עקב הריחוק מחיפה ותנאי השטח – הררי, לא נגיש וריק מיהודים. לוי לא אמר נואש: הוא מיתג את הפרויקט תחת השם "יערות הכרמל", והפיק חוברות פרסום מרשימות שהודפסו על שמונה עמודי כרומו הדורים. שער החוברת הציג גלויה מצוירת של נוף האזור, פרי מכחולו של הרמן שטרוק, מגדולי הציירים העברים בעת ההיא. בהמשך הופיעו דברי הסבר על עתידו המובטח והוורוד של הפרויקט, וכן מפות פרצלציה וחלוקת גושים לבנייה. קונים פוטנציאליים אחדים אכן התרשמו ממסע הפרסום והגיעו לראות את האתר במו עיניהם, אך גם הם חזרו בהם לאחר שהבינו כמה הוא רחוק מהציוויליזציה, וכמה קשה יהיה לקיים בו חיים נורמליים.
כמוצא אחרון החליטו לוי ואנשיו להכשיר את לב השטח, לקשר אותו בכביש לדרך חיפה־עוספיה, ובעיקר להציב שם התיישבות־קבע יהודית שתמשוך את לב הרוכשים. ההיסטוריון פרופ' יוסי בן־ארצי מאוניברסיטת חיפה, שפרסם ספר וכמה מאמרים על הפרשה, כותב כי לוי מצא בקלות יחסית את המועמדים המתאימים לאיוש נקודת ההתיישבות החדשה. באותה תקופה התקבצו בחיפה עולים ממרכז אירופה, בעיקר מגרמניה – ארץ הולדתו של לוי - שלא מצאו בסיס כלכלי או מקום עבודה קבוע. בין אלה איתר לוי קבוצה של כ־15 גברים ונשים צעירים, כולם ציונים־דתיים, חברי הפועל המזרחי. הוא הציע להם להתיישב בגבעת שלאלה, לעבוד בה ולפתח אותה, והבטיח כי בתמורה יקבלו נחלה – דונם לכל שנת עבודה.
וכך מתאר יצחק ריש את הסיור המקדים שערך להם לוי במקום: "יצאנו מחיפה ונסענו עד אחוזה בכביש, משם והלאה בדרך עפר שהתפתלה בעליות וירידות, בעיקולים ועיקופים בין הגבעות עד דמון. כאן היה סופה של הדרך. ירדנו מהמכוניות, סבבנו את בנייני החווה והגענו לשביל שהתחיל מאחוריהם. והנה נתגלה לפנינו נוף של הרים מיוערים ובקעות עמוקות ובטבורו גבעה עגולה לא גבוהה, ועל פסגתה חורבה שדמתה לטירה עתיקה. כולנו הוקסמנו מהמראה הנהדר. נוף זה היה שונה מהנופים שראינו עד כה בארץ, הוא הזכיר לנו אזורי נופש וטיולים בחוץ לארץ. 'כאן תקום עיירת נופש, תנו לנו יד לפתח את המקום, התיישבו פה ובנו את בתיכם, איש בתוך נחלתו' – כך בערך הייתה ההצעה של בעלי הקרקע. אנו המוקסמים מיפי המקום לא היססנו רגע, והחלטנו לבנות יישוב יהודי ראשון בחלק זה של הכרמל".
המזוזה חזרה למקומה
בשבוע הראשון של שנת תרצ"ו, תחילת אוקטובר 1935, הגיעו חברי הקבוצה, נרגשים ומוכנים לעבודה קשה ומאומצת. המשאית שהביאה אותם עצרה באזור כלא דמון של היום, ומשם הם ירדו כמה מאות מטרים ברגל ועל גבי סוסים וחמורים. למרגלות גבעת שלאלה, בין הבוסתן והמבנים המועטים והצנועים, הם הקימו מחנה אוהלים וקבעו לעצמם שם – "משמר הכרמל".
לרוע מזלם של המתיישבים, כחצי שנה לאחר מכן פרץ המרד הערבי הגדול. המתקפה הראשונה כנגד קבוצת משמר הכרמל התרחשה באוגוסט 1936: מכונית ובה חמישה אנשים נתקלה במחסום אבנים שהוצב באחד מעיקולי הדרך, ובקרב יריות שהתפתח נהרגו ארבעה מנוסעיה. בעקבות התקרית הקשה עלו המתיישבים ממחנה האוהלים והתמקמו בראש הגבעה - בבית האבן ובחצר שסביבו, שהעניקו להם הגנה מסוימת. במקביל, מפקדת ארגון ההגנה עיבתה את משמר הכרמל בשומרים, מתנדבים ונוטרים. למקום הועבר נשק חוקי, וגם נשק לא חוקי שהוטמן בסליק. קשר מורס התקיים מדי לילה עם אנשי ההגנה בעתלית, וכך קיבלו חברי הקבוצה עדכונים על נוכחות כנופיות ערביות באזור. זו הייתה תקופת השיא של משמר הכרמל מבחינת היקף האוכלוסייה: כארבעים איש ואישה שהו שם באורח קבע.
פריץ ליכטנשטיין | צילום: מתוך אלבומו של החלוץ יצחק ריש
כשנה וחצי שקטות יחסית חלפו, עד שב־31 במרץ 1938 ניחתה על משמר הכרמל מכה נוספת. באותה תקופה עסקו המתיישבים בפריצת הדרך לשכונה חדשה, גבעת וולפסון. רעש עבודות הקידוח אפשר לפורעים ערבים להתקרב אל הפועלים היהודים, ובקרב יריות קצר נהרג מרדכי בר. מותו של בר, מעמודי התווך החברתיים של הקבוצה, היה זעזוע של ממש, אך חברי משמר הכרמל החליטו להמשיך להיאחז בקרקע. ארבעה חודשים וחצי לאחר מכן, ב־15 באוגוסט 1938, התרחשה ההתקפה הרצחנית מכולן: הערבים הציבו מארב קרוב מאוד לעיקול שבו כבר נרצחו ארבעה מהמתיישבים, וכאשר הגיעה לשם המכונית הנושאת את האספקה השבועית, נפתחה לעברה אש מכמה כיוונים. מתוך אחד־עשר הנוסעים, עשרה נרצחו.
זו הייתה אחת המתקפות הקשות ביותר שידע היישוב העברי באותם ימים. המוסדות הלאומיים והגורמים הבכירים ביותר, בהם יו"ר הנהלת הסוכנות היהודית דוד בן־גוריון וראש המחלקה המדינית של הסוכנות משה שרת, החליטו להתערב. ברור היה כי אי אפשר להמשיך ולקיים את הנקודה המוכה והחבולה כפי שהיא, ומצד שני – אסור לנטוש את האזור ולוותר על האחיזה היהודית במקום. הפתרון שסוכם בין אנשיו של יוסף לוי לקק"ל, מעל ראשם של מתיישבי משמר הכרמל, היה מכירה והעברה של כ־1,300 דונם לידי מוסדות היישוב. החלוצים הדתיים התפנו מנחלתם והוחזרו לחיפה. מיד לאחר מכן עלו לגבעת שלאלה חברי גרעין בית־אורן, קבוצה שמנתה שמונים נפש והייתה מחוברת בעבותות לממסד היישוב. הגרעין שהה שם במשך כשנה, ולאחר מכן הקים את קיבוץ בית־אורן על גבעה סמוכה.
המתקפות הקטלניות התאפשרו בזכות רעשי עבודות הקידוח. ערבים שבים לבתיהם עם הסרת העוצר, בזמן המרד הערבי הגדול | צילום: אריק מטסון - לע"מ
אנשי משמר הכרמל נשכחו ונזנחו עם פינוים. רק לאחר מאבק משפטי הם הצליחו לזכות בפיצוי כספי קטן יחסית. רצונם לשוב ולהתיישב באזור נתקל בכתף קרה מצד ראשי היישוב, ואחר כך מצד מוסדות המדינה הצעירה. ב־1963 הוכרז הגן הלאומי כרמל, השטח כולו הופקע והולאם, ובכך נגוזה סופית תקוותם של אנשי משמר הכרמל ויורשיהם לקבל את הקרקע המובטחת. בתוך שטח הגן הלאומי, אגב, עומדים עדיין שישה בתים שנבנו בגבעת וולפסון, לפני ההפקעה.
"האנשים הללו חוו שלוש אכזבות מרות", אומר פרופ' בן־דרור. "הראשונה הייתה פינוי המקום ב־1938, אחרי המכות הכואבות שספגו. האכזבה השנייה - הפרת ההבטחות, כשלא אפשרו להם לממש את החזקה על הקרקעות שאמורות היו לעבור לבעלותם. והאכזבה השלישית, ואולי הצורבת מכול: סיפורם נשכח לחלוטין".
התפנית הבאה בקורותיה של חוות הכרמל הגיעה בתחילת שנות האלפיים, אז החליטה רשות הטבע והגנים לטפל בשטח המוזנח והקוצני ולהכשיר אותו כחניון לילה ומרכז יציאה לטיולים באזור. תוך כדי העבודות נמצאה מזוזה ממשמר הכרמל המקורית, ובטקס חנוכת האתר שהתקיים כעבור כמה שנים, אותה מזוזה נקבעה מחדש. "אני הייתי אז בשנת שבתון בארצות הברית וצפיתי נרגש מרחוק בטקס", מספר בן־דרור. יצחק ריש נכח שם בעצמו, וראה כיצד החווה הנטושה מקבלת תפקיד חדש. "מדי פעם מגיעים לחוות משמר הכרמל צאצאי החלוצים, ומנהל המקום בועז תמיר מקבל אותם תמיד בסבר פנים יפות. הוא גם לקח על עצמו את אירוח כנס ההנצחה", מספר בן־דרור.
ביום שישי הבא, 5 בספטמבר, יתקיים הכנס שיחלוק סוף־סוף כבוד לקבוצה האמיצה והנשכחת. האירוע נערך מטעם אוניברסיטת בר־אילן, רשות הטבע והגנים, המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל וארגון מורשת ההגנה. שותפתו של בן־דרור בארגון הטקס היא נחמה אייגנר - רכזת פיתוח תוכן במועצה לשימור אתרי מורשת בישראל, ונכדתה של סופי פיסקוס, שהייתה מחלוצות משמר הכרמל. באירוע ייחנך קיר הנצחה ועליו שילוט ותמונות שיספרו את סיפורם של המתיישבים. "אני מקווה שהטקס הזה יהיה נקודת זינוק בחיזוק זכרם של האנשים שהקימו את המקום ונלחמו עליו, חלקם עד טיפת דמם האחרונה", אומר בן־דרור.
יקה קפיטליסט מול פולנים סוציאליסטים
מדוע זכרה של קבוצת משמר הכרמל כמעט נמחק מהסיפור הציוני? מעיון וקריאת ההיסטוריה של המקום ושל אנשיו עולות כמה אפשרויות. הראשונה קשורה לדמותו של היזם שמאחורי החווה, יוסף לוי. במאמר נרחב מונה פרופ' יוסי בן־ארצי את כישלונותיו של לוי – שכמו רעיונותיו היו גם הם גרנדיוזיים, ושיוו לו דמות של אדם מנותק מהמציאות. "בהיסטוריוגרפיה של תולדות ההתיישבות בארץ נסקרו מעשיו רק באופן שולי, ולעתים אף שלילי, בשל כישלונותיו העסקיים", כותב בן־ארצי. "כך למשל תיאר אריך להמן (ממקימי נהריה - א"ש), במידה מסוימת של מרירות, את יחס הממסד הציוני ללוי ולדומיו: 'בעבור שוכני המשרדים של הסוכנות היהודית והוועד הלאומי, היה יוסף לוי האיש הלא נוח, הפנטזיונר, החולם, וגרוע מכול – 'ספקולנט של קרקעות'".
והייתה נקודה נוספת שנזקפה לחובתו של לוי: הוא היה יקה קפיטליסט, בעוד הממסד בארץ היה רוסי ופולני בעיקרו, וגם מפא"יניקי וסוציאליסטי. לפי בן־ארצי, "יוסף לוי הציב דגם מקורי ומורכב של יזמות ציונית, שלא השתלבה בתפיסות השליטות והקוטביות למדי של מובילי מפעל ההתיישבות בארץ. דגם הפעולה של לוי התבסס על ההנחה כי המפעל הציוני איננו נחלתו או משימתו של מגזר אידאולוגי או פוליטי זה או אחר, כי אם מפעל משותף לכלל השואפים לממש את חזון התנועה הציונית, בדמות ששיווה לה הרצל. את לוי הדריכה החשיבה שעיקר המשאבים מצויים בידי פרטים מן המעמד הבינוני הרחב, המעוניינים להשתתף במפעל גאולת הארץ ויישובה, אך בה בעת ברצונם לשמור את רכושם והונם בידיהם. משאבי הלאום יופנו אולי לרכישות מסיביות וליישוב המונים חסרי אמצעים בצורות התיישבות כפריות למיניהן, אבל רוב ההתיישבות תהיה עירונית, כמו בכל העולם, ולכן נדרשים תכנון ובנייה של שכונות עירוניות ובתי מגורים מתאימים. לפי תפיסת העולם שלו, לא הייתה סיבה שצורת התיישבות אחת תתבצע על חשבון האחרת. אנשי הממסד הלאומי ובעלי ההון הפרטי צריכים להירתם למאמץ באופן מתואם".
גם מהצד השני של מטבע משמר הכרמל ניצבו אאוטסיידרים מבחינה פוליטית – כאמור, קבוצה של צעירים וצעירות דתיים. תחושה כזאת עולה מספרו של יצחק ריש, שבשנת 2015 הלך לעולמו בשיבה טובה, בגיל 102. "שנים עברו, השם יערות הכרמל נישא בפי תושבי כל הארץ, אך חללי יערות הכרמל נשתכחו מלב כולם", הוא כותב. "זכרם לא הונצח, לא ברחבי יערות הכרמל ולא בכל מקום אחר. ספרים מקצועיים שאזכרו את חידוש ההתיישבות ביערות הכרמל תיארו תקופה זו בפרטים לא נכונים. נראה שקבוצה שאיננה מאורגנת במפלגה, אינה מבקשת הטבות מהמוסדות או תקציבים מהקרנות הלאומיות (...) אינה זוכה להכרה, כאילו חלוציותה אינה חלוציות וחלליה לא היו. אנו, שחווינו את חיי החלוציות ביערות הכרמל, חייבים להחיות את זכר החללים הגיבורים למענם ולמען האמת ההיסטורית. כי אם לא אנו מי, ואם לא עכשיו אימתי".
האם ריש או מי מחברי הקבוצה טען מפורשות שעובדת היותם דתיים היא שגרמה לדחיקתם מסיפורו של האזור? פרופ' בן־דרור אומר שהוא לפחות לא שמע אמירה כזאת; מיקוד הטענות על הדרה היה פוליטי, ולא דתי. כך או כך, אין ספק שאנשי משמר הכרמל הרגישו שהושלכו מתחת לגלגלי אוטובוס ההיסטוריה הציונית. כעת, נדמה, הגיע סוף־סוף זמן התיקון. ימים אחדים אחרי הפגישה עם בן־דרור אני מקבל ממנו הודעה: "מעדכן שההרשמה לכנס הסתיימה. מאתיים איש נרשמו".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il